מאירי על נדרים עא

הכהנים שפיגלו במקדש כגון שעשו אחת מן העבודות על מנת לאכלן חוץ לזמנן מזידין חייבין לשלם דמיהם לבעלים מתורת קנס כמו שביארנו בחמישי של גיטין שהרי חייבים הבעלים להביא אחרים ואף כשהיו נדבה ומכל מקום רוצה הוא להביא דורון ולשלם ובשוגג כגון שהיה סבור שהן שלמים ושחטה על מנת לאכלה לשני ימים ולילה אחד פטורים אלא שפיגולם פיגול שמאחר ששלוחי שמים הם התורה הפקיעה את הקרבן מרשות הבעלים ומסרתו לכהנים להיות ברשותם עד שאין הפגול תלוי במחשבת בעל הקרבן אלא במחשבת העובד כמו שיתבאר במקומו זו היא שיטתנו וכן כתבנוה בחמישי של גיטין ואף גדולי המחברים הסכימו בה וגדולי המגיהים כתבו שאף במזיד פטורים מדיני אדם ומפני שהלכה היזק שאינו נכר לא שמיה היזק ואין נראה כן שאף אנו לא כתבנוה אלא מתורת קנס:

ממה שכתבנו למדת שזה שאמרנו הפריש חטאת חלב על חברו לא עשה כלום פירושו שלא מדעת ואע"פ שבמחוסרי כפרה אף שלא מדעת מהני ומטעם שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים ואף זו היה לנו לומר כן הואיל ואדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה מכל מקום אין זה ראוי עד שתשתפה וזה שתירצו כאן אשתו שוטה היכי דמי כלומר שאין אדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה משום דסבירא ליה הואיל ונדחה ידחה ומכל מקום הלכה שחוזר ונראה כמו שכתבנו ואם כן אנו צריכין לתרץ קושייתו בזו שמכל מקום אינו ראוי עד שתשתפה:

אף מה שאמרו הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום דוקא שלא מדעתו אבל מדעתו רשאי ואע"פ שמתוך הטעם שהזכרנו במחוסרי כפרה היה לנו לומר אף בשלא מדעתו שהרי אדם שוחט פסח על בניו ובנותיו הקטנים אף שלא מדעתם מכל מקום שה לבית לאו דאוריתא ר"ל שהקטנים אין צריכים לימנות ואף בשלא שחטו לשמן רשאי להאכילן אע"פ שאינו נאכל אלא למנוייו שלא אסרה תורה לאכלו לשלא למנוייו אלא לאותם שישנם במצות הפסח ומאחר שמן התורה אינן צריכים מנין שוחט עליהם אף שלא מדעתם וכן בעבדו ושפחתו הכנעניים הא המחויבין בפסח ושצריכין מנין אין שוחטין עליהם אלא מדעתם:

הפסח אין נמנין עליו משנשחט אלא כשהוא חי נמנין עליו כמה שירצו כל שיגיע כזית לכל אחד ואחד ושוחטו לשם כולם וכל הנמנין עליו יכולין לחזור ולמשוך ידיהם בעוד שהוא חי אבל משנשחט לא אמר הריני שוחטו לשם כל מי שירצה לימנות עמי לאחר שחיטה או לשם מי שיבא ראשון לימנות עמי אינו כלום ואין אומרין הוברר הדבר שלשמו נשחט מכל מקום האומר לבניו הריני שוחט על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים דנין אותו מן הסתם שלא נתכוין אלא לזרזם ועל שם כלם שחט ומכיון שהכניס אחד ראשו ורובו זכה וזיכה את אחיו עמו ואלמלא טעם זה אף לנכנס ראשון לא הועיל שאין ברירה וכל שכן האחרים שכבר נשחט קודם מנינם ואין יכולין עוד לימנות והוא שתמה קאי אבישרא ר"ל שכבר נשחט וממני להון אלא לאו דאוריתא ואם תאמר אם כן למה להו לאבוהון דלימא להו לא אמרה אלא כדי לזרזם על הדרך שביארנו וזהו שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות וכו' ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו עמהן ושוחט אדם על ידי אשתו ובניו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים שלא בידיעתם אלא שאם מיחו מיחו ואם שחטו לעצמן הרי זו מחאה כמו שיתבאר במקומו: