מאירי על נדרים כח

נודר בתורה נתבלבלו בו המפרשים בדינו ואף הגירסאות מתחלפות בהרבה ספרים וגירסא שלנו ושמצאנוה בספרים מדויקים כך היא הנודר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין והקשה קתני מציעתא במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה צריכא למימר אמר רב נחמן הא דמחתא בארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא אארעא דעתא אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות שבה ורישא הא קמ"ל אע"ג דמחתא אארעא במה שכתוב מיהא מהני וסיפא הא קמ"ל דכי נקיט לה בידיה אע"ג דלא אמר אלא בה כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי זו היא הגירסא המיושרת ופירושה בלשון קצרה הנודר בתורה סתם ר"ל שאינו אוחז בה אלא שמונחת לפניו באי זה מקום והוא הדין בשאינה שם כלל לא אמר כלום דדעתיה אגוילי שאדם רגיל לקרות הקובץ שהתורה כתובה בתוכו תורה או חמש אבל אם היתה מונחת לפניו ונדר במה שכתוב בה דבריו קיימין ואף בשאינה לשם אם נודר במה שכתוב בתורה או בה ובמה שבתוכה דבריו קיימין וקס"ד נמי בדמחתא אארעא או שאמר סתם בתורה ובמה שבתוכה והוא ששאל במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שבתוכה מיבעיא ותירץ לו דסיפא לאו דוקא דלימרינהו לתרויהו ר"ל בה ובמה שבתוכה אלא דלא קאמר אלא בה לחוד והכי קאמר אם אמר בה הרי הוא כמי שאמר במה שכתוב בה ודבריו קיימין וקשיא ארישא ומציעתא ולא קשיא הא דמחתא אארעא כלומר רישא דקאמר בתורה לא אמר כלום ומציעתא דהיא רישא דסיפא דקאמר במה שבתוכה דבריו קיימין הא בה לא אמר כלום פירושן בדמחתא אארעא וסיפא דקאמר דכי אמר בה הרי הוא כמי שאמר במה שכתוב בתוכה ודבריו קיימין בה בדנקיט לה בידיה ורישא ר"ל מציעתא דהיא רישא דסיפא הא קא משמע לן דאע"ג דמחתא אארעא הואיל ואמר במה שכתוב בה מהני וסיפא דקאמר דאפילו בדקאמר בה מהני כאילו אמר במה שבתוכה ופירשנוה בדנקיט לה בידיה בא ללמד שכל שהוא אוחזה בידו אפילו אמר בה לחודיה מהני ואין בה היתר אלא שיאמר בה או בתורה ושלא יהא החפץ בידו:

וברייתא זו יש מפרשים אותה בשבועה ואף בתוספתא שבועות שנויה כן נשבע אני בתורה חייב ולפי מה שכתבנו אתה מפרשה בתופסה בידו הא בשאינו תופסה לא כלום הוא עד שיאמר במה שכתוב בה או במה שבתוכה ואע"פ שבבריתא שנויה בלשון נדר כבר ביארנוה בפרק ראשון שפעמים מזכירין בתלמוד שבועה במלת נדר כמו שאמרו כנדרי רשעים הימנו שהיא שבועה ולשיטה זו לא תורה דוקא אלא אף כל ספרי הקדש בכלל ואף סדרי מחזורים הואיל ויש בהם מקראות שיש בהן אזכרות ואף הגאונים כתבו מטעם זה שהנשבע על המחזורים הואיל ויש שם אזכרות שבועה גמורה היא וגדולי המחברים כשהזכירו דבר זה לענין שבועה פירשוה דוקא בתורה אבל בכתבי הקדש לא אלא שגדולי המגיהים מתמיהין עליהם שאם יש לתורה מעלה לענין בני העיר שמכרו ספר תורה ולענין הנחה על גבי ספרים מכל מקום לענין קדשה להצילו בשבת מן הדליקה ולענין גניזה וטומאת ידים שוין הן והנשבע בהן כנשבע בנותנן וכן עיקר וכן יראה לי שאם צירף במילת התורה דברים המראין שלא על הגוילין הוא מתכוין כגון שאמר בתורה הקדושה או בתורת השם או בתורה שנתנה בסיני וכיוצא באלו הרי היא שבועה שדברים אלו אין אדם מכוין בהם לגוילין הא בנדר כגון מתפיס ככרו בתורה או במה שכתוב בה לא הוזכרה כאן ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו ככרי כתורה מותר ככתוב בה אסור ופירשו שם טעם הדברים שאם אמר כתורה פירושה כקדושת התורה כלומר ואין זה דבר המקדש בידי אדם עד שיהא בכלל דבר הנדור אבל ככתוב בה פירושו בקרבנות הכתובים בה שהם באים על ידי נדר ולדעת זה דוקא תורה ויש מפרשים אותה אף בשאר כתבי הקדש וממה שאמר ר' יוסה שם ככתוב בה כקדושת כותביה שכל הכתוב בה הוא כדבר הנדור שהרי על ידי הכתיבה והכונה הן קדושות ולדעת זה אפשר לפרש כתורה כגוילים שכתובה בהן ואם כן זהו ענין סוגיא זו ונפרש עוד סוגיא זו בנודר בתורה ממש ר"ל שמתפיס בה את הככר וכן פירשוה גדולי המפרשים ונראה לי כדבריהם שדבר למד מענינו והרי לא היינו עסוקים בנשבע אלא במתפיס ואע"פ שבתלמוד המערב לא חלקו בה בין נקיט לה בידיה למחתא אארעא לא שנו שם אלא בשאין התורה לשם ומכל מקום מודים הם דבדנקיט לה בידיה אף באומר בתורה או בה נדר הוא ונמצא דין זה בין בשבועה בין בנדר ואף גדולי המחברים הזכירוהו בשניהם ולמדת לפי דרכך שהנשבע או הנודר בהתפסה בנקיטת חפץ צריך שיזכיר בחפץ זה או בתורה או בה אבל אם נשבע סתם אע"פ שהחפץ בידו אינו כשבועת התורה:

זהו ביאור שמועה זו וגירסא שלנו בה והם דברים מתישבים וכמה מפרשים ראיתי שמתבלבלים בה ובמה שכתוב בתוכה משנוי הנסחאות והגירסאות ללא שום צורך:

ולענין הגוילין מיהא יש שואלין ואף בשבועתו על הגוילין יהא אסור שאף הגוילין קדושים הם מחמת כונה הכתיבה ואע"פ ששאלו במסכת שבת בגליונין אם מצילין אותן מן הדליקה ולא הובררה ואף אנו הכרענו שם שלא להציל מכל מקום הואיל והוצרכה לשאול נראה שקצת קדשה יש בהן וראוי להחמיר בה לענין נדר ותירצו בה שדעתו על הגוילין שהכתיבה עליהן שאינן קדושין אלא מחמת הכתיבה עד שאם נמחקה הכתיבה פרחה קדושתם כמו שהתבאר שם ושמא תאמר ומאי שנא הזכרות שבו אף שאר הכתובים כן שהרי אף ספר תורה שנמחק ונשתיירו בו אותיות כפרשה קטנה של ויהי בנסוע הארון מצילין אותה ואם כן כל הכתוב בה כדבר הנדור שעל ידי הכתיבה לשם קדשה הם קדושין באמת כך כתבוה רבים ואף לשון תלמוד המערב מעיד כן כמו שביארנו ולא הוזכרו אזכרות וקרבנות אלא להזכיר דבר הקדוש יותר וכל ספרי הקדש בכלל כמו שביארנו אלא שגדולי המחברים פירשוה בנדר גמור ועם זה פירשוה דוקא בתורה לבד ושמא דעתם שאע"פ שמצוה להצילם אין זה כדבר הקדוש הואיל ואין צורך כונה בכתיבתם אלא לאזכרות שבו ולענין איסור סופרים מיהא באומר בה או בתורה ומחתא אארעא או שאינה לשם לעם הארץ מיהא צריכה שאלה לחכם שיתיר לו והוא שאמרו למעלה הנודר בתורה לא אמר כלום אמר ר' יוחנן וצריך שאלה אמר רב נחמן ובעם הארץ אבל תלמיד חכם אין צריך לה ואף לדעת המפרשים בתורה לבד אף בשאר כתבי הקדש עם הארץ צריך שאלה וכן כתבוה גדולי המחברים:

המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר קונם שאיני ישן שאיני מהלך שאיני מדבר האומר לאשה קונם שאיני משמשך הרי זה בל יחל דברו שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור אמר הר"ם קונם שאיני ישן וכו' הרי זה בלא יחל דברו ולא יאמר הרי זה אסור לפי שקונם מכנויי נדרים ואלו הדברים אין בהם ממש ולא יחייבהו בזה דבר מדאוריתא אבל מדרבנן אסור ולזה אמר הרי זה בלא יחל ירצה בזה ואם היה בלתי מחייב אמה שהאנשים יחשבו נדרים הנה הוא אסור מצד לא יחל דברו לפי מה שבא בו הביאור אולם באמרו שבועה שאיני ישן וכו' הנה כבר אמר בזה אסור כמו שהעקר אצלנו שבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש ודע שמי שנשבע שלא יישן שלשה ימים רצופין לילה ויום ילקה ויישן לפי שהוא נשבע על הנמנע ואנחנו עתידין לבאר עקרי שבועות בשבועות אולם בזה הנה התבאר אי זו שבועות ונדרים מחוייבים ואי זו בלתי מחויב:

אמר המאירי קונם שאני ישן וכו' יש גורסין שאיני ישן וכבר ביארנו שאין זו גירסא נכונה שהרי כל שאומר שאעשה או שלא אעשה לשון שבועה הוא שהרי הוא לשון איסור עצמו על החפץ ואין שבועה בקנם אלא שאני ישן כלומר מה שאני רוצה לישן קנם עלי והענין כאלו אמר קנם שינה עלי וכן קנם שאני מדבר קנם שאני מהלך הרי זה בבל יחל ופירשה רבינא בגמרא בבל יחל דרבנן שאע"פ שאין חלין על דבר שאין בו ממש דוקא לאיסור תורה אבל לאיסור סופרים מיהא חייל ובל יחל האמור כאן מדברי סופרים כעין מה שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן משום בל יחל דברו ויש פוסקים שאף איסור סופרים אין כאן ולא אמרה רבינא בגמרא אלא לדעת רב יהודה ואין הלכה כמותו ואין דבריהם נראין לי חדא דהא אנן כרב יהודה פסקינן כמו שנבאר בגמרא ועוד שאף לדעת הפוסקים כרב נחמן אי לאו דקים ליה לרבינא דהכי הוא ר"ל שהנדרים התלויין בדבר שאין בו ממש יש בהן איסור סופרים לא הוה מתרץ לה הכי ולפיכך הדבר ברור שיש בהן איסור וכן כתבנוה בשבועות ורוב פוסקים פסקוה כן ומכל מקום משנתנו איפשר לפרשה לאיסור תורה וכגון שאמר קנם עיני בשינה ופי לדבור ורגלי להלוך אלא שבעיני בשינה מיהא דוקא קצב בה זמן תוך שלשה ימים שאיפשר לו שלא בשינה אבל אם לא קצב בה זמן לא כמו שנבאר בגמרא:

ואחר כך הזכיר דין האומר לאשתו קנם שאני משמשיך ואמר שהוא בבל יחל וזו ודאי פירושה בל יחל של תורה שהרי תשמיש מדברים שיש בהן ממש הוא ועוד שאלו לא היה הנדר נדר מן התורה היה מותר בו מדברי סופרים אלא בבל יחל של תורה קאמר והוא ששאלו בגמרא והא משעבד לה והיאך הנדר מפקיע את השעבוד והרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ואע"פ שקנמות מפקיעין מידי שעבוד הרי אמרו אלומי אלמוה לשעבודא דבעל והוא הדין בודאי דאלומי אלמוה לשעבודא דאתתא ואי משום דנדר חל על דבר מצוה מכל מקום שעבוד מיהא אין הנדר מפקיעו ופירשנו בהנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי היא עליו כאיסור תורה ומפני שהנאת תשמיש היא כעין דבר שאין בו ממש צירפה עם אלו ומכל מקום דבר שיש בו ממש הוא שהנאה על ידי המעשה היא ובשעת המעשה ויש מפרשים שאף זו דבר שאין בו ממש הוא שהרי אין להנאה ממש ומשנתנו בבל יחל דרבנן ושאלה הגמרא כך היא והא משעבד לה והיאך סופרים מפקיעין שיעבוד ופירשוה באומר הנאת תשמישך עלי שאע"פ שאין בו ממש אסור מדברי סופרים הואיל ובקנם גופך עלי לתשמיש או קנם תשמישך עלי אסור מן התורה ומכל מקום עיקר הדברים כדעת ראשון שבכל התלמוד נאמר הנאת תשמישך עלי לאיסור תורה ושמא תאמר והרי הנאת תשמיש דבר שלא בא לעולם הוא לא אמרו שלא לאסור דבר שלא בא לעולם אלא על חבירו אבל על עצמו אוסר:

שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור ר"ל מן התורה שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש ובכאן אתה גורס שאיני שהוא לשון איסור עצמו על החפץ:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו בקנם שאני ישן ושאני מדבר שדבר שאין בו ממש הוא ואין נדר חל עליו אבל קנם עיני בשינה כל שנתן קיצבא לדבר תוך שלשה נדר גמור וקנם אני בשינה יראה שאף הוא כקנם עיני בשינה שהוא דבר שיש בו ממש וזהו שנאמר בסוגיא זו קנם אני בשינה במקום קנם עיני בשינה אמר קנם עיני בשינה למחר אם אישן היום שנמצא שינת היום תנאי לאסור יום מחרתו מותר לישן היום ואין חוששין הואיל ושינת היום אוסרתו למחר שמא יפשע למחר ויישן שהרי אם יישן היום מחרתו יום איסור הוא ונזהר בו אבל אם אמר קנם עיני בשינה אם אישן למחר שנמצא שינת היום איסור אם יישן למחר שהוא יום התנאי נחלקו בה רב יהודה ורב נחמן שלדעת רב יהודה אל יישן היום שמא יישן למחר ויעבור למפרע על שינת היום בבל יחל שמאחר שאין מחרתו יום איסור אלא יום תנאי אינו נזהר בו ולדעת רב נחמן יישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר שמאחר ששינת מחר עושה את של היום למפרע איסור נזהר הוא בו אע"פ שהוא יום תנאי ולא יום איסור:

ולענין פסק גדולי המחברים פסקו כרב יהודה ואל יישן היום ואע"ג דכלהו שמעתתא קשיין ליה הא שנינהו לטעמיה שפיר כמו שנבאר וגדולי הדורות פוסקין כרב נחמן דאפילו בתנאה מיזדהר ויראה לי טעם דבריהם מפני שכל השמועות סותרות את דבריו של רב יהודה והוא צריך לתרצם ואשינויי לא סמכינן ואע"פ שבפרק קורדיקוס ע"ד א' אמרו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן אלמא חוששין שמא תעבור על תנאה אלמא בתנאה מיהא לא מיזדהר אינו דומה תנאי שאין מתקיים אלא על ידי מעשה כגון נתינת מאתים זוז הנזכרת שם לתנאי שהוא מתקיים מאליו בלא מעשה שבנתינת המאתים זוז שמא לא תקיים התנאי או שמא תמות ונמצא שאין הגט גט אבל שינה אין חוששין עליו שמא יעבר עליו בכונה ואם ימות ולא יישן הרי נתקיים התנאי והילכך אין חוששין שלא ליזהר אף מתנאו: