מאירי על נדרים כו

כבר ביארנו שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפץ ומתוך כך חלה אף על דבר שאין בו ממש ר"ל שלא אישן היום שהרי על עצמו היא חלה והרי יש בעצמו ממש וכן מתוך כך אינה חלה על דבר מצוה שהרי השבועה הוא איסור עצמו על מצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע שעבודו וההפך בנדר שהוא נעשה בלשון איסור החפץ על עצמו ומתוך כך אינו חל על דבר שאין בו ממש ר"ל קנם שינה עלי שהרי לפי דבריו האיסור חל על השינה ואי איפשר אבל הוא חל על ביטול מצות עשה שהרי הנדר הוא איסור המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו מעתה מה שאמרו במשנתנו קנם פי מדבר עמך קונם ידי עושה עמך קנם רגלי מהלכת לך אסור הקשו בה בסוגיא זו ממה שכתבנו שאין הנדר חל על דבר שאין בו ממש והרי הדבור והעשייה וההלוך אין להם ממש ופירשוה באומר יאסר פי לדבור וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ודבר זה צריך לפרשו והוא שמאחר שאמר קונם פי קנם ידי קנם רגלי הרי ראוי לומר שהנדר חל על הפה ועל הרגל ועל הידים ומה צריך ליאסר פי וכו' עד שהרבה מפרשים כתבוה כן ר"ל שלא היתה כונת המתרץ אלא שלשון משנתנו נעשה כאומר יאסר פי לדבור ונראה לי לאמת את דבריהם ממה שאמר דיקא נמי דקתני קנם פי מדבר עמך ולא קתני קנם שאני מדבר עמך ואע"פ שלשון מדבר מוכיח שאין כונת הנדר אלא על הדבור מאחר שהזכיר את הפה ודאי כך היתה כונתו ומכל מקום יש מפקפקין בה ומלשון מדבר עד שיאמר בהדיא יאסר פי לענין הדבור ומה שאמר דיקא נמי וכו' פירושן דיקא נמי דתנא דמתניתין הכי קא בעי למימר אלא שלא דקדק בלשונו שהרי הזכיר לשון פה והדבר קרוב לתקנו ביאסר פי לדבור ומכל מקום צריך לעיין תינח בפי מדבר ורגלי מהלכת אבל ידי עושה הרי דבר שיש בו ממש הוא ומה צריך ליאסרו ידי למעשיהן וכן יש שמקשים כן אף ברגלי מהלכת לך שפעמים שההלוך הוא מלאכה כגון הילוכו על הטיט לכונת גבול או על הענבים לכונת דריכה תדע שמקצת רבני צרפת כתבוה כן שלדברים אלו נאסר אף בלשון משנתנו ואגב גררא דפי לדבור נקטינהו אלא שקצת גאוני ספרד כתבו שהעשיה וההלוך דבר שאין בו ממש הוא ומה שנעשה הוא שיש בו ממש וכמו שאמרו ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום שמעשה הדירה אין בו ממש ואם כן צריך בכלם שיאמר פי לדבור וידי למעשיהן ורגלי להלוכן ואף מצד אחר אתה צריך לומר כן שאם לא אמר כן היאך נאסר והרי מעשה זה לא בא לעולם ואין אדם אוסר לחבירו דבר שלא בא לעולם עד שיאמר ידי לעושיהן וכמו שביארנו בחמישי של כתבות בענין יקדשו ידי לעושיהן אלא ודאי בכלם צריך לומר כן ר"ל פי לדבור וידי למעשיהן רגלי להלוכן ומכל מקום אף בקנם פי מדבר או אף בקנם שאני מדבר יש בו מיהא איסור סופרים וכמו שאמרו בקנם שאני ישן כמו שיתבאר בפרק שני אלא שלגדולי הדור ראיתי שסוברים שדבר שאין בו ממש או שלא בא לעולם אין בו איסור סופרים אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים לא והדברים נראין ובתלמוד המערב שאלו בידי למעשיהן חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אסור עד כדי שכרו או עד כדי הנאת קרקע כלומר מי אזלינן בתר שכרו וכל שיש בשכרו שוה פרוטה אסור אע"פ שלא הועיל בקרקע שוה פרוטה או עד כדי שיהנה הקרקע במלאכתו שוה פרוטה ולא נתברר שם ויראה לי שאם כונתו של נודר זה לאסור על עצמו תועלת הבא לו מצד חבירו כגון שהיה חבירו מביישו ומגזמו שהוא מרויח הרבה עמו והוא נודר במניעת מעשה שלו הולכין אחר שיעור שכרו ואם כונתו לאסור על חבירו הנאה הבאה לו מצד מלאכתו הולכין אחר תועלת הקרקע וכן כל כיוצא בזה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אלו נדרים מותרין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק השני שבזאת המסכתא הוא לבאר איזה מן הנדרים הופקע מתורת נדר אם מצד התפסה בדבר האסור ולא בדבר הנדור אם מצד שתלה נדרו בדבר שאין בו ממש וכיוצא באלו ואם יש בהן איסור סופרים אם לאו ולבאר במי שהתפיס בדבר המשותף לדבר הנדור ודבר האסור כיצד דנין בו ושזה החלק יתבאר בפרק זה אלא שעל ידי גלגול הנדרים שאין חלין על דבר שאין בו ממש והשבועה חלה על דבר שאין בו ממש נתגלגל לבאר קצת חלוקים שבין נדר לשבועה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר במתפיס בדבר האסור מצד עצמו שאינו נדר אלא שבקצת נדרים צריך היתר מדברי סופרים השני לבאר בתולה נדרו בדבר שאין בו ממש שאינו נדר אלא שאסור מדברי סופרים ובשבועה הרי היא שבועה השלישי לבאר קצת חלוקים שבין נדר לשבועה הרביעי לבאר כשתלה נדרו בדבר המשותף בדבר הנדור ובדבר האסור אם דנין בו להחמיר ואם הוא נאמן בכך זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה קצת דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

המשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעבודה זרה כנבלות כטרפות כשקצים כרמשים כחלת אהרן וכתרומתו מותר האומר לאשתו הרי את עלי כאמא וכו' פותחין לו פתח ממקום אחר בשביל שלא יקל את ראשו אמר הר"ם פי' אמר השם איש כי ידור נדר לה' ובאה הקבלה עד שידור בדבר הנדור ולזה יאסר עליו האכילה באמרו ממנו שהוא כבשר חזיר וכעבודה זרה ויאסר עליו כאשר אמר כקרבן לפי שהוא יכול לידור קרבן ויאמר מדבר הרי זה קרבן וישוב קרבן ואי אפשר שידור ויאמר מן דבר הרי זה בשר חזיר או עבודה זרה וישוב בשר חזיר או ע"ז כן לא כחלת אהרן ולא כתרומתו לפי שהוא לא יתנדב אחר חלה ותרומה אבל בכאן קושיא חזקה וזהו שאמר בפרק הראשון כי כאשר אמר חטאת שאני אוכל לך אסור וידוע שחטאת אינה באה בנדר ונדבה ואמר זה שקרבן חטאת ואע"פ שלא יבא עצמו בנדר ונדבה הוא כבר יבא עם הנדר לפי שהמבואר אצלנו נודרין בנזיר וכבר ידעת שהנזיר כאשר השלים ימי נזרו יביא קרבן חטאת בכלל קרבנו ולזה שמנו קרבן חטאת כמו דבר הנדור ליי לענין הנדרים וכאשר אמר לאשתו הרי את עלי כאמא לא תעבור עליו מן התורה לפי שזה כמו מי שיאמר לחבירו מה שאוכל לך כבשר חזיר אשר אמרנו שזה אינו כלום אבל לא יאמר לו אשתך מותרת לך לפי שאין זה נדר אבל השיעור אצלי שזה המאמר נעשה שלא יקל ראשו לכך פותחין לו פתח ממקום אחר ונתיר לו הנדר כמו שהתבאר במקומו מזאת המסכתא וכבר קדם לך בפרק אשר קודם זה שנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש ושבועות חלות אפילו על דבר שאין בו ממש:

אמר המאירי אלו נדרים מותרין מצד שאינם עשויין כענין נדר והזכיר תחלה חלין שאוכל לך כלומר חלין יהא מה שאוכל לך ודקדקו בה בגמ' הא לחלין בפתחות הלמ"ד פירושו לא חלין אלא קרבן ואסור כמו שכתבנו בפרק ראשון אלא שדרך ביאור שאלו בה היינו רישא ר"ל מתניתין מפירקא קמא ותירץ דמשום גררא דאידך נקטה ורבינא חזר ופירשה בדרך אחרת והוא ששונה בה אלו מותרין כחלין ר"ל כאלו הם חלין גמורים שאין צריך שום שאלה אף מדברי סופרים ואף לעם הארץ שאוכל כבשר חזיר וכו' אלא שמיחו בה שהרי מתוכה אתה למד כן וממה שאמרו בהרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר כמו שיתבאר בסמוך כלומר הא ברישא לא אפילו לעם הארץ שאינו נדר כלל אלא בכדי נקטה ואחר כך הזכיר אותם שהותרו מחמת שהותפסו בדבר האסור ולא בדבר הנדור והזכיר שהם ארבעה מינים אחד שהתפיס באיסורי מאכלות המותרין בהנאה אלא שאין במינן היתר אכילה לעולם כגון בשר חזיר והשני שהתפיס בדברים האסורין בהנאה כגון ע"ז ועורות לבובין והם הנמצאים קרועים כנגד הלב שדנין אותם כתקרובת עבודה זרה שמקצין את הבהמה לתקרובת ומוצאין את לבה כשהיא חיה ומקריבין אותו לע"ז כמו שביארנו במקומו והשלישי שהתפיס באיסור מאכלות שיש במינן היתר אכילה כגון נבלות וטרפות וצירף עמהם שקצים ורמשים מצד שרגילות הלשון להזכירן תמיד ביחד ומכל מקום ראויין היו להזכירם בענין זה עם בשר חזיר והרביעי שהתפיס במאכל האסור לו ולכיוצא בו אע"פ שמותר לקצת בני אדם והם חלה ותרומה וכבר ביארנו בטעם התפסה בחלה ותרומה שאע"פ שדבר הנדור הוא שהרי צריך לקריאת שם מכל מקום אין קריאת שם שלהן באה לאסור אלא להתיר ויש מפרשים הטעם מפני שאינו נדור לגבוה אלא לכהנים שהרי הותרו אף לנשיהם ולעבדיהם וכן פירשנו שגדולי המחברים פירשו הטעם שאין אדם מתנדב או נודר חלה ותרומה ואע"פ שחטאת ואשם אינן באין בנדר ונדבה ומתפיסין בהם חטאת ואשם באים פעמים על ידי נדרו והוא חטאת שבכל נזיר ואשם שבנזיר שנטמא אלא שאנו מפרשים בחטאת ואשם טעם אחר הכל כמו שביארנו למעלה בפרק ראשון:

אמר לאשתו הרי את עלי כאמי ר"ל שאסורה לי וכן כשאר העריות כגון כאחותי או כאחות אבי ושאר העריות אע"פ שמן התורה אינו נדר שאין אמו אסורה לו מתורת נדר ואין התפסה אלא בדבר הנדור מכל מקום יש לחוש שאם נאמר לו שאינו נדר ונתירהו בלא שאלה ירגיל עצמו בכך ויבא להדירה בדבר הנדור ויחשוב גם כן שאינו נדר ונתירהו ומתוך כך אומרין לו שנדר הוא כדי שלא יקל ראשו בכך ומראין לו דרך לפתוח לו פתח ממקום אחר להתירו וממקום אחר דקאמר פירושו שלא להתירו בלא שאלה או שמא שלא לפתוח בחרטה אף לדעת הסובר כן בשאר נדרים ויש מפרשים ממקום אחר שלא לפתוח לו בכבוד אביו ואמו כלומר אלו היית יודע שאמך מתגנה בכך שנעשית תקלה לזו מי נדרת אלא שפותחין לו פתח אחר שאין פותחין בכבוד אב ואם אלא בדבר שבינו לבין אביו ואמו שאם כן אין נדר בלא פתח כמו שיתבאר ובא ללמד שאע"פ שאין צריך בשאלה זו אלא מדברי סופרים אין פותחין בה בכבוד אב ואם כשאר נדרים ומכל מקום לאי זה שתברור צריך הוא שאלה לפני חכם מדברי סופרים ודוקא בעם הארץ אבל צורבא מרבנן אין צריך שאלה כלל והוא ששנינו בבריתא הרי את עלי כאימא כאחותי כערלה ככלאי הכרם לא אמר כלום כלומר ואין צריך שאלה אף מדברי סופרים ופירשו זה בתלמיד חכם ומשנתנו בעם הארץ ולמדת מן הבריתא שכל שמדיר את אשתו אף באיסורי מאכלות יכול להדירה אם בדברים האסורים ולהזקיק שאלה מדברי סופרים לעם הארץ בערלה וכלאי הכרם ואם בדבר הנדור וליאסר לגמרי מן התורה ודוקא באשתו ומפני שלא יקל ראשו בכך מפני שהדבר מצוי אבל בראש משנתנו שאוסר על עצמו מאכל חבירו אם התפיס מאכלו באיסור ערוה אין צריך שאלה אף לעם הארץ וכדאיתא בגמרא בהדיא ואם כן אם אמר ככרי עלי כאימא אינו כלום ואע"פ שבתלמוד המערב נחלקו בה ככרי עלי כאימא איכא מאן דאסר ואיכא מאן דשרי הלכה כמאן דשרי וגדולי המחברים השוו בהם את המדה וכתבו שאף בראשונה צריך שאלה לעם הארץ ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה והדברים מתמיהים: