מאירי על נדרים קלה

וחזרו והביאוה בשם רבי ישמעאל מדכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו עירב הכתוב שתי רשויות באישה אחת והיינו ארוסה ומוקים ליה לקרא דהיו תהיה לאידך דרבא לומר שאם מת הארוס נתרוקנה רשות לאב דשתי הויות כתיבי מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה וכו' ורבא מוקים לה לקרא דבין איש לאשתו וכו' לומר שהבעל מפר ודוקא בנדרים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט וכדומה לזה ואע"ג דבעינוי נפש נמי מפר ההוא בהדיא לענות נפש ובא אחר כן בין איש לאשתו להורות על דברים שבינו לבינה הא שאר דברים שאינן דברים שבינו לבינה ולא עינוי נפש אינו מפר:

ואם תאמר ואם כן בין אב לבתו נימא נמי דוקא בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה ר"ל אם נדרה שלא תשמשנו כראוי דהא כתיב נמי בין אב לבתו תדע שרוב מפרשים כתבוה כן שאף האב אינו מפר אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש או שבינו לבינה וכדמוכח הכא דהא כתיב נמי בין אב לבתו ואף בספרי אמרו אין לי שמפר בנדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא בעל אב מנין וכו' עד בין איש לאשתו בין אב לבתו מה בעל אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה ושיש בהם עינוי נפש אף האב אינו מפר וכו' ואף בתלמוד המערב אמרו כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו וכו' אין לי אלא נדרים שיש בהן עינוי נפש אבל דברים שבינו לבינה מנין תלמוד לומר בין איש לאשתו עד כדון בבעל באב מנין תלמוד לומר בין אב לבתו וכו' ועוד יש לי ראיה לדבריהם שאם האב מפר בכל נדר כשהיא ארוסה מיהא שהוא צריך לשתוף הארוס היאך הארוס מצטרף עמו לנדר שאין בו עינוי נפש ושאינו מדברים שבינו לבינה עד שמכאן נראה לי לומר שבארוסה מיהא אין מצטרפין להפר אלא באותם שהבעל מיפר אבל בפנויה יראה שהאב מפר בכל הנדרים שהרי עינוי נפש בבעל כתיב ודברים שבינו לבינה אין להם מקום אצל האב וכן שלא פירש בכל התלמוד דברים שבינו לבינה אלא בבעל ולא באב ואף הקש זה האמור בספרי ובתלמוד המערב לא מצאנוהו בכל התלמוד ואף בסוגיא זו אמר לומר שהבעל מפר בדברים שבינו לבינה ולמה לא אמרה אף באב ואף גדולי המחברים כתבוה בהדיא כדעת זו וכבר תמהו על דבריהם חכמי גלילות אלו ושלחו להם והשיבום שאותו הקש האמור בספרי דעת יחיד הוא וכדאמרינן סתם ספרי רבי שמעון אבל הדברים מראים שהאב מפר בכל הנדרים ומן הטעמים שכתבנו אלא שאיני יודע בארוסה מיהא אם דבריהם מכריעים כדעתי שלא להפר שניהם אלא באלו אם לאו ועוד אני אומר שהקש זה האמור בספרי לא נאמר אלא בנערה המאורסה שאין לאב בה אלא במה שיש לארוס בה:

ונשוב לדברינו והוא שאחר כך שאלו בבעל ר"ל ארוס כשהוא מפר עם האב מיגז גייז לנדר ר"ל כשהפר הוא ולא הפר האב עדין שמיד שהוא מפר נעשה חצי הנדר בטל לגמרי וחציו האחר במקומו על עמדו ובכח איסורו או מקלש קליש ר"ל שלא בטל חצי הנדר לגמרי אלא שהקליש כל האיסור וגרדו עד שפחת כל חלק וחלק שבאיסור ומיעט חומר האיסור מכלו ועדין האיסור כלו עומד אלא שנקלש כלו ושאלה זו הוא הדין שיש לה מקום לאב שהפר ולא הפר הבעל עדין וחדא מיהו נקט ונפקא מינה לנדרה משני זתים שלפניה ישמע ארוס והפר לה ואכלתם קודם הפרת האב אי אמרת מיגז גייז הרי הפרת הבעל עקרה חצי הנדר לגמרי ונשאר חציו האחר בתקפו ולוקה שהרי כזית אכלה ואע"פ שהקנמות לוקין בהן בכל שהוא ומה צורך לנדרה בשתים מכל מקום כל שהוזכר בהם לשון אכילה כזית בעינן כדברירנא בשבועות וכן אינו לוקה אף לדעת מיגז גייז אלא בשאכלה את שניהם שאין לברר בשניהם איזו אסורה ואיזו מותרת שהרי האיסור מעורב בשתיהן וכל שלא אכלה אלא כזית אין כאן אלא חצי שיעור ואי מקלש קליש הרי נקלש הנדר ונעתק מחיוב מלקות לאיסור בעלמא ולענין פסק העלו בה דמקלש קליש וכל שהפר האחד אינו לוקה אלא שאנו מבארין את הסוגיא לקצת בלבולין שבה כמו שכתבנו:

והוא שאמרו תא שמע אימתי אמרו במשנתנו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב להיותו מפר לבדו בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות שלא נכנס הנדר בתחומו או שמע ושתק ומת בו ביום שהרי מכל מקום לא קיימו ולא הספיק להשלים את יומו שתהא שתיקתו הקמה או שמע והפר אפילו לא מת ביומו כל שמת לו לאחר כן ומה שאמר ומת בו ביום אשמע ושתק קאי ולא אשמע והפר שאם שמע והפר אפילו לא מת עד לאחר כמה ולא הספיק לשמוע האב עד שמת הבעל יכול הוא להפר שהרי לא נתקיים מצד בעל ששמע שהרי הפר ואע"פ שלא שמעו האב והבעל ביום אחד אין בכך כלום ושלא כדעת גדולי המחברים כמו שכתבנו ומתוך כך ראוי לגרוס בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות או ששמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום ואם אתה רוצה לפרשה אשמע והפר אתה מפרש שמע והפר בו ביום ומת ולא שמת ביומו:

ויש מפרשים אף בשמע והפר דוקא שמת בו ביום שאלו הפר ולא מת עד יום שלאחריו כיון שאין הפרת הבעל הפרה הרי זה כשמע ולא הפר והוא הדין שמע ושתק ולא מת ביומו שאין האב יכול להפר ועיקר הדברים כדעת ראשון שאע"פ שאין הפרתו הפרה כדי להתירה בכך מכל מקום אינו כשתיקה וכדקתני סיפא אבל שמע וקיים או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אינו יכול להפר ואם איתה לתני או שמע והפר ומת ביום שלאחריו דהויא לה רבותא אלא עיקר הדברים כדעת ראשון וכן פירשוה גדולי הדור: