מאירי על נזיר סב

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנזר נשאל לחכמים והתירו היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר אמרו ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר אמרו להן בית שמאי אין אתם מודין במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש אמרו להן ב"ה לא השבט קדשו מה אלו טעה והניח את השבט על השמיני או על שנים עשר שמא עשה כלום אלא כתוב שקדש את העשירי הוא קדש את התשיעי ואת אחד עשר אמר הר"ם פי' אמרו מונה משעת הנדר ובתנאי שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ר"ל שיעמוד אחר הנזירות משעה שנדר כמו הימים אשר בין שבועתו ושאלתו לחכם אשר נהג בהם היתר ולא יתחייב הנזירות בו (הנה בו) הנה כאלו הוא אמרם עד משעה שנשאל אבל זה מדרבנן על דרך הגדר אולם החיוב הנה הוא מה שזכר מונה משעת הנדר ואע"פ שהוא לא נהג אלא משעה שנשאל לפי שהוא בזה הזמן טועה וחושב והשבועה בלתי מחויבת אליו ובסוף ט' וי' וי"א שלשתן מקודשין ושם התבאר דין כל אחד מהם והסבה בזה שהמעשר אינו מתקדש בכונה ואמנם הענין בו חוזר לקרותו המספר לאמרו ית' העשירי ואין הקדש בזה ואמנם שבלכונת המקדש ולאשר אמר עשירי שזה סבור בו הקדשה או לא יסבור שהוא לא הניח השבט על השמנה והוא יודע שהוא השמנה לא יתקדש בשום השבט עליו וכן כאשר עלה על התשעה או העשרה והוא יודע שהיא התשעה או הארבעה ולא יתקדש ואמנם אמרו שמנה לפי שהתשעה והעשרה והי"א טעות במנינו:

אמר המאירי מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו פי' הוא נדר בנזירות ועבר על נזירתו ושתה יין אם מצד שהיה מדמה שאין נדרו נדר אם בזדון ובא לישאל לחכמים כדי שיהא נדרו מופר מעיקרו ולא תהא בידו עבירה על מה שעבר והחכם אסר לו שכך הוא הדין בכל שעבר על נזירותו שאין נזקקין לו עד שינהג נזירות כמספר הימים שנהג בהם היתר שלא כדין ומתורת קנס שקנסו חכמים בכך ודבר זה חלוק לשלשה מינין אחד שאם לא נהג נזירותו כלל אין נזקקין להתירו כלל אלא ינהוג נזירות כמה שנזר אחר שכל ימי נזירותו עבר בהן והשני שאם נהג נזירות קצת הימים ונהג היתר בקצתן ובא לישאל אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכשימנה כשיעור זה אז נזקקין לו הן שנהג נזירותו בתחלת הנזירות ועבר בסופו הן שעבר על נזירותו בתחלת הנזירות ונהג בסופו ושני אלו בנזירות סתם או שפירט שלשים יום והשלישי שבמרובה דיו שינהג ל' יום אפילו עבר כל ימי הנזירות ועכשו בא זה לפני חכמים ואסרו ר"ל שלא נזקקו להתירו מונה משעה שנזר ולכאורה משמע מלשון זה שמה שמנה עולה לו מן המבין ר"ל אפילו הימים שנהג בהן היתר אלא שינהג את הנשאר מזמן הנדר בנזירות ושאלו עליה בגמרא מני מתני' לא רבנן ולא רבי יוסי דתניא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו ר"ל להתירו כלל כלומר עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר ואפילו בנזירות מרובה ושהיו אותם הימים שנהג בהן היתר שלא כדין יתר מל' ורבי יוסי אומר דוקא בנזירות מועטת אבל בנזירות מרובה דיו שיקנסוהו שלשים אם עבר יתר משלשים והשתא מני מתני' אי רבנן קשיא בין נזירות מרובה בין נזירות מועטת דהא משמע מבריתא דבכולהו מונה נזירותו משעת שאלה כימים שנהג בהן היתר אי רבי יוסי קשיא מועטת דאף על גב דבמרובה כל שאתה מזקיקו למנות שלשים דיו אף על פי שעבר כמה ימים יותר ואיכא לפרושי מתני' מונה משעה שנזר לכל ימי עברתו חוץ משלשים במועטת מיהא מונה משעת שאלה כנגד כל מה שעבר ותירץ אי בעית אימא ר' יוסי ובנזירות מרובה ואי בעית אימא רבנן ומאי משעה שנזר משעה שנשאל כלומר שמונה משעת שאלה כימים שנהג בהם היתר בין במרובה בין במועטת והלכה כר' יוסי ויש בסוגיא נסחאות אחרות וזו עיקר ומעתה אם אתה מעמיד משנתנו בנזירות מרובה אתה יכול לפרש מונה משעה שנזר כמשמעו ואם במועטת אתה צריך לפרש משעה ששאל:

נשאל לחכמים והתירו והרי נמצא שהותר מעיקרו וכמי שאינו אם היתה לו בהמה מופרשת קודם שנשאל תצא ותרעה בעדר שחולין גמורין הם מפני שאף ההקדש היה בטעות ונתגלה הדבר שלא חלה עליה קדושה מעולם ואף בית שמאי מודים בזו הואיל ונתגלה הדבר שמעיקרו לא היה כלום שאף בתמורה שהיא תמורה אף בטעות כמו שביארנו אלו נעקר על ידי שאלה עיקר ההקדש שהותפסה בהמה זו בתמורתה מעיקרו אף התמורה אינה כלום וכן הלכה:

אמרו להם בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים בה שהקדש טעות הוא ואעפ"כ תצא ותרעה בעדר אלמא הקדש טעות אינו הקדש ובית שמאי לא השיבום בזה כלל מפני שלא חששו לה שהרי הפרש שביניהם ידוע ומבורר שכל שהוא בר שאלה נעקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה וחזרו לחזק דבריהם בהקדש טעות שהוא הקדש במה שאמרו אי אתם מודים לענין מעשר בהמה במי שטעה בבהמות של עצמו וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מוקדשין בין בטעות בין בכונה שכך אמרו טעותו וכל שכן כונתו ואף על פי שגדולי המחברים בפירושי המשנה פסקו שבכונה לא קידש בשאר חבוריהם כתבוה במקומו כשיטתנו ונמצא שהקדש טעות שבהם הקדש כל שהבהמות שלו שאלו שליח אין טעותו כלום ולא נתקדש אלא עשירי בלבד הא בשל עצמו שלשתן מוקדשין וכן הלכה אלא שאין דינם שוה אלא תשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו ועשירי מעשר ואחד עשר יקרב שלמים כמו שיתבאר במקומו והשיבו בית הלל בזו לא השבט מקדשו ר"ל קריאת השם שהוא הטעות אלא גזירת הכתוב הוא להתקדש הסמוכין לעשירי בטעות הן לפניו הן לאחריו ר"ל תשיעי ואחד עשר ואלו היה הקדש טעות הקדש היה לך לומר כן אף בשמיני ושנים עשר שקרא להם עשירי ואינו כלום אלא שגזירת הכתוב הוא בסמוכים לעשירי ואין ללמוד הקדש ממנה שאין קדושת הקדש באה מאליה אלא על ידי דעת בעלים כדאמר בגמרא הקדש בדעתא דמריה תלי אבל מעשר בהמה כעין קדוש מאליו הוא שאפילו שתק בשעה שעובר תחת השבט ולא קראו עשירי קדוש הוא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: