מאירי על נזיר ג

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון ותחל בביאור החלק השני והוא שאמר כל כנויי נזירות כנזירות האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נווה הרי זה נזיר נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר הרי אני כזה הרי אני מסלסל הרי אני מכלכל הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר הרי עלי צפרים ר' מאיר אומר נזיר וחכמים אומרים אינו נזיר הרי אני מן החרצנים מן הזוגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו אמר הר"ם פי' זה אשר אמר אהא נווה אינם כנויי נזירות ואמנם הם חלקי הנזירות והם אשר יקראו ידות ר"ל חלקי המאמרים אשר יורו על ענין הנזירות ויהיה שיעור המשנה כל כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות ואלו הן ידות האומר אהא אשר ביאורו אהיה והכונה שהוא אומר אהיה נזיר ובתנאי שיהה נזיר עובר לפניו בעת הדבור ויאמר גם כן שזה הענין כאן ואמנם השמיענו שלא נצטרך בנזירות שיהיו פיו ולבו שוין אבל כאשר היה בלבו ואע"פ שפיו לא יורה על זאת הכונה שלמה חייב בנזירות וכן כאשר אמר אהא נוה אשר ביאורו אהיה נאה והתנאי שיחזיק בשער אצל זה המאמר על דרך הרמז כאלו יאמר אהא מתנאה בזה ונזיק נזיח פזיח הם כינויי נדרים והעקר בהם שהלועזים מהאומות המשתפות לישראל הם מביאים מלת נזיר לפי התחלף לשונם אחר נעתק זה אל ההמון ונפסד הלשון בלשונם עד שיהיו אומרים מנזיר גם כן נזיח פזיח והריני כזה ר"ל שהוא רמז אל נזיר אל השער זה בו ביד ומכלכל רבוי השער ואמרו בעבוי השער בערוה ורבי משתכל כל העטרה וכאשר נטה ידו לשער ראשו ואמר והוא מחזיק בו הריני מכלכל הריני מסלסל חייבתו בנזירות וצפורים הם שתי תורים או שני בני יונה לבד ויקריבם נדבה והלכה כחכמים וכאשר אמר הריני נזיר מן החרצנים לבד חייבוהו דיני הנזירות כולן וכן כשיאמר מן הזגים או מן התגלחות:

אמר המאירי צריך שתדע דרך הקדמה שהנזירות בכלל הנדרים וכדכתיב איש כי ידור נדר נזיר ומכל מקום אין דינו שוה לשאר נדרים ששאר נדרים באים דרך מניעת דבר ושלילתו כגון שאמר קונם דבר זה עלי כלומר שהוא עליו קדש שלא לאכלו או ליהנות ממנו ואינו חל אלא על מה שהוא מזכיר בפרט ובאותו דבר אסור לעולם עד שישאל על נדרו ואין לו מן הסתם זמן קצוב בנדרו אבל נזירות הוא בא דרך חיוב וקנין לעצמו ר"ל שאומר הריני נזיר ומיד חל עליו נזירות לכל היוצא מן הגפן ולתגלחת ולאזהרת טומאה למתים ולדיני קרבנות נזיר ושאר דינין שבו אע"פ שלא הזכיר דברים אלו בפרט כלל וסתמו אינו נזיר אלא שלשים יום ואפי' אסר על עצמו דרך קונם יין כגון שאמר קונם עלי יין אינו אסור אלא ביין ואף זה לא נאסר לו מתורת נזירות אלא מתורת נדר ואסור בו לעולם ומותר בשאר איסורי נזיר הואיל ולא אסר עליו את היין בלשון נזירות וכן אפי' צירף בקונמו כל היוצא מן הגפן ואפי' אסר כל פירות שבעולם עליו בקונם אם יגלח או יטמא למתים כל שבלשון קונם הוא אוסרם על עצמו אע"פ שפירט כל איסורי נזיר אינו נאסר בהם מתורת נזירות אלא מתורת נדר ואסור בהם לעולם וכמו שאמרו בתחלת נדרים ד' ב' נדר לית ליה קיצותא אבל נזירות סתמו שלשים יום אבל כל שאמר הריני נזיר חלו עליו כל דיני נזירות לשלשים יום ואפי' פירט על עצמו אחד מאיסורי נזיר הואיל ובלשון נזירות אמרו נאסר בכלם ר"ל שאם אמר הריני נזיר מן היין נעשה נזיר בכל ועיקר הנזירות הוא שיאמר הריני נזיר או הריני נזיר לשם או הרי עלי לנהוג נזירות וכיוצא באלו ובא ללמד במשנה זו שאע"פ שאין עיקר נזירות אלא באלו יש לדון בהם כנויי נזירות כנזירות ולפי מה שהתבאר במס' נדרים דענין הכנויים הוא שהיו בזמנם הרבה מקומות שעמי הארץ מצויים לשם והיה לשון הקדש מתערבב בפיהם עד שכשהיו רוצים להזכיר לשון נזיר היו אומרים נזיק נזיף נזיח פזיח ולימד במשנה זו שמאחר שלשם נזירות הם מתכוונים ושזהו לשון השגור בפיהם מחמת עלגותם הרי הן כנזירות גמורה ואם אמר הריני נזיק או נזיף וכיוצא באלו הרי זה נזיר ומכל מקום התבאר בנדרים בענין כנוי נדרים שכנויי כנויין שבנדרים כגון מקנמנא מקנסנא וכיוצא באלו אינן כלום ואף כאן אם אמר בכנויי כנויין כגון שאמר מנזיקנא מינזיהנא מיפזיחנא אינו כלום ומשנה זו פתחה בכנויין ופירש ידות תחלה ופירשו בגמרא חסורי מיחסרא והכי קתני כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות ואין הן ידות ואיידי דסליק מידות פריש להו ברישא וענין היד לפי מה שהתבאר בנדרים הוא שאוחז בלשונו ראש הדבור ומניח את סופו שהוא העיקר כענין ידות הכלים שהם בית אחיזה ליד הכלי שלא בנגיעת גוף הכלי ולימד שמאחר שהוא גומר בלבו לנדור בנזיר אע"פ שלא הוציא בשפתיו לשון נזירות גמורה אף בלשון כנוי נזירות ולא בשום לשון של נזירות כל שהיה שם אי זה ענין שמוכיח על אותו דבור שלענין נזירות נתכוון בו אע"פ שלא הזכיר לשון נזירות כלל הרי זה נזיר כיצד האומר אהא נאוה וצריך אתה לקרות שתי מלות אלו ר"ל אהא ונאוה בלשון שני ענינים ר"ל בהפסק קריאה ביניהם ונזיר מוסב על שניהם כלומר מי שאמר אהא או שאמר אהא נאוה נזיר הוא והיה לו לומר האומר אהא או שאמר אהא נאוה אלא שקיצר הלשון שבודאי אם אמר נאוה לבד אינו כלום ובאומר אהא פירשנו בגמרא כשהיה נזיר עובר לפניו באותה שעה שאמר כן שאחר שאמר אהא בשעה שהנזיר עובר לפניו בודאי אהא נזיר קאמר וידים מוכיחות הן שהן ידים ואע"פ שאפשר לדון ביד מוכיח גם כן שתהא כונתו לומר אהא במקומו להביא קרבנות נזיר בשבילו פירשנו בגמ' כשהוא אומר לנזירות נתכוונתי ואחר שהוא אומר כך ושהיה יד מוכיח בכך נזירות מעליא הוא אע"פ שלא הוציא בשפתיו מה שהיה בלבו הא אם לא אמר שנתכוון לכך אינו נזיר שמא לחייב עצמו בקרבנותיו נתכוון שהוא יד מוכיח לענין נזירות גם כן וכן אם אמר אהא ולא היה נזיר עובר לפניו באותה שעה אע"פ שכבר עבר לפניו קודם לכך שעה או יתר או פחות אינו כלום אפי' היה תפוס בשערו אלא דנין שמא אהא בתענית קאמר ולא שנחייבהו בתענית אלא שמכל מקום אין דנין אותו בלשון נזירות אלא שמא כיון לאי זה ענין אחר הא למדת שמשנתנו בנזיר עובר לפניו והוא אומר אהא וכן שאמר שלנזירות נתכוון:

נאוה ר"ל שאמר אהא נאוה ואף זה אינו נידון בכנוי נזירות אלא ביד הנזירות ופירשוה בגמ' דוקא בשהיה תפוס בשערו ואומר אהא נאוה כלומר בשער מתגדל ונאה ושאלו בגמ' וכי נזירות מילתא דעבידא הוא כלומר דבר מתקן שיקרא ענינו נאה והלא חוטא הוא ותירץ שאף לדעת האומר כן לא אמרה אלא בנזיר טמא שאינו יכול לסבול ארך הנזירות ונכשל בו או שחטא מצד הטומאה ר"ל שנתרשל בשמירתו וניטמא ואע"פ שבראשון של נדרים ובקמא בפרק החובל משמע שלדעת ר' אליעזר אף בנזיר טהור נקרא חוטא מכל מקום צערו מכפר לו אחר שנזהר בשמירתו או שמא דרך הנסחאות להשתנות בהרבה מקומות וכל שכן במסכתיות אלו ר"ל נדרים ונזיר שאין הרגילות מצויה בהם ואין לשונות שבהם באים בדקדוק ומכל מקום יש פוסקים שאין הנזיר נקרא חוטא וממה שדעת זה ר"ל שהנזיר חוטא כבר העמדנוהו בשטה בראשון של נדרים אלא שאנו פסקנוה כדעת ראשון כמו שכתבנו שם ומ"מ לענין זה מיהא ר"ל שלא להיותו נכלל במלת נאה לא נקרא חוטא כמו שביארנו שם:

ואח"כ פירש מן הידות וחזר לכנויין ואמר נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר כלומר אע"פ שעיקר לשון הנזירות הוא שיאמר הריני נזיר כנויי נזירות מיהא הם נזיק נזיח פזיח ואחר כך חזר לענין הידות והוא שאמר הריני כזה הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר וזה שהפסיק בכנויין בין ידות שהוזכרו ר"ל אהא ואהא נאוה לאלו הוא מפנה שאלו הנזכרות עכשו אינן ידות לגמרי אלא לשונות המוכיחים בנזירות יותר מן הידות וקרובים ללשון של עיקר נזירות יותר מהם והזכיר תחלה הריני כזה ופירשו בגמרא שכל שהיה נזיר עובר לפניו ואמר הריני כזה ודאי התפסה גמורה היא והרי הוא נזיר מדין התפסת נזירות ואינו יד כלל אלא שבא ללמד שאם אמר הריני לבד אפי' היה נזיר עובר לפניו אינו נזיר מתורת יד שאין מלת הריני נידונית כמלת אהא ואין מלת הריני לבד כלום וזהו עיקר הבאת הריני כזה במשנה זו ואחר כך פירש לשונות שהם ידות אלא שהם קרובים לעיקר נזירות יותר מהם וכבר ידעת שהסלסול והכלכול אפשר להפילם בלשון על השער וכמו שמצינו בסלסול עד מתי אתה מסלסל בשערך ובכלכול כמו שאמרו במסכת שבת פרק המוציא שהשיעור בהוצאת סיד לדעת ר' יהודה הוא כדי לסוד כלכול ופרשו שם בת צדעה שהיו נוהגות לסוד שם כדי להשיר את השער ואע"פ שאין הלכה כן אלא כתנא קמא שאמר שם כדי לסוד שם אצבע קטנה שבבנות כמו שביארנו שם במשנה השלישית מכל מקום אתה למד שהכלכול הוא לשון נופל על השער שכשהוא עבה הרבה במקום אחד קורין אותו כלכול וכמו שאמרו במקום אחר נדה נ"ב ב' גם כן עד שתכלכל העטרה ומכל מקום אפשר להפילם גם כן בענינים אחרים שהרי הכלכול לשון נופל על סדור המזונות והנהגתם וסלסול על התורה כדכתיב סלסלה ותרוממך ומתוך כך פירשו בגמ' שהיה תפוש בשערו ומאחר שבעודו תפוש בשערו אומר הריני מכלכל הריני מסלסל ושהוא אומר שלנזירות נתכוון הרי זה נזיר ובלא תפיסת שער אפי' היה נזיר עובר לפניו אינו כלום שהלשונות נתיחדו כל אחד לענינו עובר לפניו לאהא ותפוס בשערו לסלסול וכלכול וכן אם אמר הרי עלי לשלח פרע שהשלוח אינו לשון העברת השער אלא לשון גדולו וכמו שמצינו בכהן ופרע לא ישלחו וזה אינו מתורת יד אלא שמאחר שמקבל עליו אחד מדיני הנזירות וגמר בלבו להזיר הרי הוא נזיר לכל:

הרי עלי צפרים ר"ל שתי תורים או שני בני יונה רבי מאיר אומר הרי הוא נזיר ר"ל אחר שנזיר עובר לפניו ואפי' היה נזיר טהור ולא הוזכרו תורים אלא לנזיר שנטמא מכל מקום שם נזירות יש כאן וחכמים אומרים אינו נזיר אע"פ שהנזיר עובר לפניו ואפי' היה בלבו להזיר שאין הצפרים לשון מוכיח לנזירות כלל שאף הצפרים ר"ל תורים ובני יונה אין באים בנזיר אלא בנזיר שנטמא ואפי' היה נזיר טמא עובר לפניו מכל מקום אינו נזיר והלכה כחכמים אלא שחייב להביאם בנדבה:

הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגים או מן התגלחת או מן הטומאה הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו רצה לומר שהוא נזיר לכל הדברים ואע"פ שלא היה בלבו אלא למה שהזכיר הואיל ומכל מקום הזכיר בהדיא לשון נזירות ר"ל הריני נזיר ומזכיר נזירותו על אחד מן הדברים שהם מן הדברים הנוהגים בנזיר והמפורשים עליו בתורה נזיר גמור הוא הא אמר הריני נזיר מן הגרוגרות או מן הדבש וכיוצא באלו הואיל ואין מה שהזכיר אסור בנזיר אין עליו דין נזירות כלל אלא שאסור בהן מתורת נדר אבל אם לא הזכיר לשון נזירות אלא שאמר הרי עלי שלא לאכל חרצן אינו נזיר כלל אפי' היה בלבו לנזירות אלא שאסור בחרצן מתורת נדר ואע"פ שבהרי עלי לשלח פרע אמרו שאם בלבו לנזירות הרי זה נזיר התם הוא שאין לשון נדר אלא על מניעת דבר ודנין אותו בנזירות אחר שנתכוון לכך אבל הרי עלי שלא לאכל חרצן וכיוצא בו נדר גמור הוא כך נראה לי ברור אלא שיש לבעל הדין לחלוק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

לענין ביאור יש גורסין בסוגיא זו מכדי תנא מעגלה ערופה קא סליק ר"ל ממסכת סוטה מאי שנא דקתני נזיר ותירץ משום דרבי דאמר רבי למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום בסדורו של רבינו הקדוש מצינו שמסכת נזיר קודמת למסכת סוטה ואף במסכת סוטה שנינו מכדי תנא מנזיר קא סליק ואם כן קשיין אהדדי אלא שעיקר הגירסא בכאן מכדי תנא בסדר נשים קאי מאי טעמא תני נזיר כלומר דהוה ליה למיתנייה בסדר קדשים ומצד הקרבנות ותירץ תנא אקרא קאי דכתיב בגירושין והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר אלמא שסיבת גירושיה היתה בשביל עבירה שהיין גרם לה ואם כן כל הרואה סוטה בקלקולה יתבונן שהיין גרם לה ויזיר עצמו מן היין ונמצא שיש לנזירות מקום אצל סדר נשים משום גיטין וסוטה הבאים בשביל היין ומכל מקום היה לו לשאול דליתני סוטה ברישא אלא שנסמך על מה שביררוה במסכת סוטה והוא שאמרו שם מכדי תנא מנזיר קא סליק מאי שנא דקתני סוטה לכדרבי דאמר למה נסמכה וכו' ושאל בה אם כן ליתני סוטה והדר ליתני נזיר ותירץ איידי דתנא כתובות דתני ביה המדיר תני נדרים ואיידי דתני נדרים תני נזיר דדמי ליה והדר תני סוטה לכדרבי ושמא תאמר ועדיין מה הועלנו והלא בסדורו של רבנו הקדוש אין סוטה אחר נזיר אלא כך הוא הסדר יבמות כתבות נדרים נזיר גיטין סוטה קדושין באמת כך הוא אלא שגיטין וסוטה כאחת הן לענין זה שסיבת הגירושין בסיבת הקלקול ואם כן איידי דתנא כתבות דתני ביה המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר והדר תני גיטין וסוטה שהם כענין אחד לכדרבי שהקלקול הבא מצד היין מביא לידי גיטין וסוטה וזהו עיקר הדברים וגאונים הראשונים נדחקו לומר שמאחר שבשני מסכתיות אין סדר למשנה איכא דמקדים סוטה לנזיר ואיכא דמקדים נזיר לסוטה ותרויהו לכדרבי ודוחק הוא שמכל מקום הוא שואל טעם על סדור כתיבתם לא על סדור משנתם שהמשנה אין אדם שונה אלא ממקום שלבו חפץ ומקדים ומאחר כרצונו ואף רבינו הקדוש היה עושה כן ומתוך כך אין לעמוד על בירור איזו נשנית ראשונה כדי לברור מסדורם סתם ואחר כך מחלוקת ומחלוקת ואחר כך סתם בשני מסכתיות אבל מכל מקום סדור הכתיבה אינו זז ממקומו אלא עיקר הדברים כמו שכתבנו ומה שנתגלגל כאן מענין הדלקה והטמנה והוצאה על ידי אשה ובהמה ונחלה ושאר הדברים המתגלגלים עמהם בקצת ספרים כבר ביארנו כל אחת מהן במקומה הראוי לה וכלן ביחד בתחלת נדרים: