מאירי על נזיר קכו

המוצא מת מושכב לרחבה של דרך ועבר עליה לנזיר ועושה פסח טהור ור"ל בטומאת התהום שלא נודעה לשום אדם והוא שדקדקו בכיוצא בה מוצא פרט למצוי כלומר שלא מצאו עד אחר החפירה והחפוש שאלו היה מצוי אין זו טומאת התהום וכן מת פרט להרוג שאם הוא הרוג הרי נודע למי שהרגו אבל כשמת מאליו אין אומרין הרי נודע למי שקברו שמא גל של צרורות נפל עליו מושכב פרט ליושב ר"ל שאם מצאו יושב ודאי אחר הושיבו משמת וידע בו לרחבה של דרך שעל כל פנים עבר על הטומאה שהרי הטומאה מחזקת כל הרוחב ומתוך כך לנזיר ועושה פסח טהור שהלכה היא בנזיר ועושה פסח ר"ל לעשות פסח לכתחלה הואיל ולא בודאי נטמא שהרי שמא לא נגע ולא האהיל כגון שהלך בקצה הדרך סמוך לו ומה שפירשוה למעלה בנזיר בשכבר גלח ובעושה פסח בשכבר עשה פסח הוא בודאי נטמא בטומאת התהום כך נראית שיטת גדולי המחברים ויש מפרשים שאף זו בטומאה ודאית ובנזיר שגלח ובעושה פסח בשכבר עשה הא לתרומה וקדשים טמא ולמדת שאינה מן התורה שאלו מן התורה לכל היה טמא או לכל טהור אלא הלכה היא ולא נאמרה אלא לנזיר ועושה פסח ומה שהיו מביאין אותה ממה שנאמר בנזיר וכי ימות מת עליו במחוורת עליו וממה שנאמר בעושה פסח בדרך רחוקה מה דרך גלוי אף טומאה גלויה כבר נדחית:

כבר ביארנו שיום אחרון של ימי הנזירות והוא יום ל' לנזירות סתם הוא הנקרא יום מלאת ואם נטמא בו סתר את הכל לדעת חכמים אבל לדעת ר' אליעזר לא סתר אלא שבעה כשיעור הצריך לו להזאת שלישי ושביעי והלכה כחכמים:

יום מחרתו והוא יום ל"א נקרא לאחר מלאת והוא יום הבאת קרבנות ומצות גלוח וכל שנטמא בו קודם הבאת קרבנותיו בנזירות סתם סתר הכל לדעת חכמים ובנזירות מרובה ל' יום ולר' אליעזר שבעה והלכה כחכמים הא משנזרק אחד מן הדמים אינו סותר כלום נטמא ביום ל"ב והוא הנקרא יום גדול שער אף על פי שאירע שלא הביא עדין קרבנותיו ולא גלח אינו סותר כלום שהרי נשלם הנזירות ומ"מ כל שנטמא בתוך ימי הנזירות או ביום מלאת אף על פי שלא נודע לו אלא אחר מלאת ושהביא קרבנותיו וגלח ונכנס ליום ל"ב או יותר כל שהיתה הטומאה מ"מ בתוך מלאת או ביום מלאת סותר אם בטומאה ידועה נטמא כמו שביארנו במשנה ובטומאת התהום אינו סותר ואם נודע לו קודם הבאת הקרבן סותר אף בטומאת התהום אלא שיראה דוקא שנודע לו ביום מחרת המלאת ומעתה סוגיא זו הבאה כאן ר"ל נטמא בתוך מלאת ר"ל בטומאת התהום ונודע לו לאחר מלאת ר"ל קודם תגלחת אי בתר ידיעה אזלינן ותהא נידונית כטומאה שלאחר מלאת אל בתר טומאה אזלינן לענין ביאור לר' אליעזר שאלוה ולענין סתירה ר"ל אם סותרת שבעה כדין נטמא בשעת הידיעה לדעתו אם כל שלשים הואיל ומ"מ הטומאה היתה בתוך מלאת והוא הדין שיש לשאלה מקום בידיעה שביום מלאת שאף כשנטמא ביום מלאת הוא אומר שבעה כמו שהקדמנו והוא שיש לה מקום לרבנן בנזירות מרובה ליום שמחרת המלאת אלא שראוי לפרשה בנזירות סתם ומה ששאל למאי אלימא למיסתר אינו לשון מדוקדק אלא שהוא ולמאי ודאי פשיטא דלענין סתירה קא בעי לה והיה רבא סבור לבררה ממה שאמרו במשנתנו אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר וסתם סתירה לגמרי משמע ואהדר ליה שאף בלשון משנתנו הוא שואלה אם סותר לגמרי או שבעה ואי לרבנן פשיטא שאפילו נטמא עכשו סותר הכל אלא לר' אליעזר שלדעתו אלו נטמא עכשו אינו סותר אלא שבעה ונשארה בספק ולענין מה שיש לה מקום לדעת חכמים בנזירות מרובה יראה שהדבר בספק ומחמירין בו:

זה שביארנו במוצא מת מוטל לרחבה של דרך בטומאת התהום אע"פ שלתרומה טמא בנזיר ועושה פסח טהור יש צדדין שאף בתרומה טהור ויש צדדין שאף לנזיר ועושה פסח טמא כיצד היה מוטל בכל הרוחב עד שאין לו מקום לעבור לתרומה טמא הא יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור שספק טומאה ברשות הרבים טהור וכן דוקא שמצאו שלם אבל מצאו משובר ומפורק אף באין לו מקום לעבור טהור אף לתרומה אימר בין פרקיו עבר ולא האהיל ומה שהזכירו בזו לשון חששא ר"ל חוששין שמא בין פרקיו עבר בהרבה מקומות מצינו לשון חששא לקולא ומ"מ אם היה בקבר אפילו משובר טמא שהקבר מצרפו שהקבר מטמא אף בצד ריקן שבו וזה שהתירו בנזיר ועושה פסח דוקא כשהלך ברגליו שיש לתלות שהטה ולא נגע אבל טעון משא או רכוב על גבי בהמה שאי אפשר לו לילך זקוף לרצונו ושלא יטה לצדדין אי אפשר שלא יגע ברגליו אם הוא מגולה או שלא יאהיל אם הוא מכוסה או שלא יסיט:

כבר ביארנו במשנה שכל שאין בו טומאת אהל כגון שרץ כל טומאה שבו שהיא צפה על פני המים ספקה טהור אף ברשות היחיד תדע שאין בזה חלוק בין שצפה על מים שבכלי בין על מים שבקרקע אלא בשתיהן ספקו טהור ויתבאר במקומו שאפילו לא היה שם אלא מלא אדם היורד לשם וטומאה טהור עד שיודע לו בודאי שנגע: