מאירי על נזיר קיד

הקפת פאת הראש שאסרה תורה היא השואת צדעיו לאחורי אזנו מפדחתו בגלוח שיש בו השחתה ולוקה בה על כל פאה ופאה ר"ל פאה שבצד זה ושבצד זה ואפילו גלח שתי צדעיו בבת אחת ובהתראה אחת לוקה שתים ואין חלוק בזה בין שגלח את הפאות והניח שער הראש בין שגלח כל הראש כאחד הואיל ומ"מ גלח הפאות עם שאר השערות שהקפת כל הראש שמה הקפה ומה שנתגלגל כאן בנזיר טמא בספק ומוחלט יתבאר במשנה השנית:

חיוב זה של הקפה חיובו על המקיף אבל המוקף אם הוא גדול אף הוא חייב אם סייע בדבר אבל אם לא סייע פטור וקטן אף על פי שסייע הרי אינו בר מלקות ומ"מ המקיפו חייב מלקות כאלו הקיף את הגדול ואף המקיף דוקא כשהוא בדין הקפת עצמו אבל האשה הואיל ואינה בהקפת עצמה וכמו שביארנו שכל שאינו בדין פאת זקן אינו בדין הקפת הראש אף כשהיא מקפת אחרים אפילו בגדול ולכתחלה מיהא אסור לה אלא שבקטן יראה לי שמותר לה ממה שמצינו כאן שרב הונא היה רואה באשתו שמקפת לבניו ואינו מוחה וכבר פסקנו כמותו ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאף בקטן אסור לה לכתחלה וממה שהיה רב אדא מקללה על כך ואין נראה לי כן שהרי רב אדא לא היה מקללה אלא על דעת רב הונא שמאחר שהיה דעתו שגדול המקיף את הקטן חייב היה מקללה על שהיתה עושה מה שבעלה נזהר ממנו ומ"מ לדעת רב אדא כל היכא דניקף חייב מקיף חייב אע"פ שאינו בדין פיאה וכל שאין הניקף חייב אף המקיף פטור אע"פ שהוא גדול ושהוא בדין פיאה ויש לפקפק לפסוק כרב אדא דטעמא דמיסתבר הוא אלא שכל הפוסקים כתבוה כרב הונא ועבדים כנענים מיהא ישנן בדין פיאה שלא נפקע חיובם מן הנשים אלא שאין דרכן בזקן ואפילו העלו זקן דרך זרות אע"פ שהוא זקן לענין נגעים לידון בנגעי זקן כמו שיתבאר במקומו לענין פיאה אינו כלום: