מאירי על מועד קטן מד

על כל המתים רצה חולץ כתפיו ר"ל שמוציא זרועותיו מתוך קרע הבגד ונמצאו כתפיו מגולים והולך בדרך זה לפני המטה ואם רצה אינו חולץ אבל על אב ואם חולץ עד שיקבר שאין חיוב חליצת כתף אלא להליכה לפני המטה ובסוגיא זו הוזכר באחד מגדולי הדור שרצה אחד מן הגדולים לחלוץ עמו לכבודו וכדי שלא להטריחו נמנע האבל ולא חלץ ובאבל רבתי שנינו אם הוא אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ אף על אב ואם אינו חולץ מעשה שמת אביו של ר' יעקב וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ ונראה לי שמאחר שראו שהקלו בה לטענה קלה סמכו עליו שלא לחלוץ:

על כל המתים מספר לאחר ל' אלא שהאשה מיהא מותרת בנטילת שער לאחר ז' כמו שהתבאר באבל רבתי ואף על אב ואם אבל האיש על כל המתים מספר לאחר ל' על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו ומנהג חברים שלא לגעור עד שיעברו שלשה חדשים ואם הגיע זמן הראוי לגערה והוא רואה חבריו מתיאשים הימנו אף הוא רשאי לספר והוא שאמרו בתלמוד המערב עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ויש נוהגים שלא להסתפר כל י"ב חדש אלא שלאחר שלשה חדשים מקילים במספרים:

פגע בו רגל תוך ל' אע"פ שהרגל מפסיק כל אבלות ל' יראה מתלמוד המערב שאינו מספר עד שיגערו בו חבריו או עד שיגיע זמן הראוי לגערה והוא שאמרו שם ר' שמואל בר אבדימי דמכת אימיה תמניא יומי קמי מועדא אתא קמיה ר' מונא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים רגל מפסיקו ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ומ"מ לאחר ל' יראה שרגל מפסיק שהרי התספורת של אב ואם יש לה דין לאחר ל' והרגל מפסיק האבלות שהוא מוצא וכשם שאם פגע בתוך שבעה מפסיק דין שבעה ונשאר דין ל' כך כשפגע בתוך ל' מפסיק דין ל' ונשאר דין לאחר שלשים שהוא תספורת לאב ואם הא אם פגע לאחר שלשים דין הוא שיפסיק גערת חברים שאם לא כן לא יפסיק כלום ומ"מ בתלמוד המערב נראה לאסור אף בזו שם אמרו ר' אבדומא דמכת אמיה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לר' מונא אמר ליה כל שהוא תלוי בשבעה ושלשים רגל מפסיקו ברם הכא עד שיגערו בו חבריו ונראה לי הטעם שאחר שהדבר ביד חברים אם רואין צרכו לגעור גוערין ואין רגל מפסיק אלא דברים שאין ביד אדם להפסיק והם אין גוערין אא"כ רואין שצורך גדול הוא לגעור כגון ששלח פרע הרבה שאם לא כן כשהיו שואלין אם מותרין אם לאו יגערו הנשארים ויספרו וגאוני הראשונים חלקו עם זו שבתלמוד המערב והתירו תספורת אף לאב ואם כל שפגע רגל לאחר שבעה ר"ל בתוך ל' ואף זו נראה לומר דוקא בשהיתה שם גערת חברים למה שראו בדבר צורך גדול:

על כל המתים אסור ליכנס לבית השמחה כגון סעודת נישואין שבבית חתנים ובית המשתה אע"פ שהיא מצוה כל שלשים ובאב ואם י"ב חדש וסעודת שושבינות והיא הנקראת שמחה מרעות והיא שמחה של רשות והיתה נהוגה ביניהם לעשות מזה לזה אם היה חוב המוטל עליו מצד שכבר עשה לו חברו כן מותרת בשאר מתים לאחר שבעה ובאב ואם לאחר שלשים ואם היה זה המתחיל ואין זה עליו חוב בשאר מתים אסור כל ל' ובאב ואם כל י"ב חדש כשאר השמחות:

ולענין ביאור הגירסא הנכונה ולשמחת מרעות ואין גורסין בה ולשמחת מרעות לאלתר וכן אין גורסין בה ולשמחת מרעות שלשים אלא ולשמחת מרעות לבד כלומר הא דאמרת על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל' הא תוך ל' אסור דוקא לשמחת מרעות שהיא של רשות הא של מצוה לאלתר והקשה לו מדתניא ולשמחה ולמרעות דאלמא אף שמחה של נשואין בכלל דהא מננהו לתרויהו ואיתותב מינה ואמימר מתני ולשמחת מרעות לאלתר כלומר שמעתין בשל מצוה אבל בשל מרעות הואיל ורשות היא אין בה שמחה כל כך והואיל ויש בה צד מוסר ואין בה כל כך שמחה מותרת לאלתר ר"ל לאחר ז' אלא שבאב ואם ראוי לאסור עד ל' ומה ששנו בה לאחר ל' אף בשאר מתים פירושו ברשותא ר"ל שהוא המתחיל שאין חיוב המוסר גדול כל כך על הדרך שכתבנו ויש מתירין באותה שהיא חוב אף באב ואם לאחר שבעה שמאחר שחוב הוא אין ראוי לומר שימתין זה את שמחתו או שיפקע הוא מלשלם גמול:

באבל רבתי פירשו על סעודה הנעשית לשם שמים שמותרת לאחר ל' מיד אף באב ואם וזו נראית כנגד סוגיא שבכאן אלא שגדולי המפרשים מישבין אותה במשיא יתום ויתומה שמא מתוך שלא יכנס יבטל המעשה אבל לנשואי עשיר להזמינו להתכבד בו אסור והיא זו שבכאן ואף בתלמוד המערב אמרו שאם היתה חבורה של מצוה או של קדוש החדש מותר לאחר ל' אף באב ואם ואף זו נראית כנגד סוגיא שבכאן אלא שגדולי המפרשים מישבין אותה בדבר שיש בו קיום מצוה מן התורה כגון חבורת אכילת פסח וחבורת אכילת קדשים ומעשר שני בירושלים או סעודה של קדוש החדש ואף באלו תוך ל' מיהא אסור באב ואם ויראה מכאן שמותר לישא לאחר ל' אף באב ואם שהרי יש בה קיום מצוה וכן המנהג ויש חולקים בזה עד י"ב חדש כמו שיתבאר למטה יש מי שאומר שלא נאסרה כניסה זו אלא לנכנס לאכול או לשמוח אבל כניסה בעלמא מותר ויש אוסרין ועכשו נהגו ליכנס לשבע ברכות ולברית מילה אלא שרבים נזהרים שלא ליכנס לחופה עצמה:

יש מי שהורה במי שמת לו מת הראוי להתאבל עליו ולא הגיע לו עדין שמועה ממנו שמותר לאחר היודע במיתתו לקרוא לזה בסעודתו ואע"פ שהקורא יודע שכבר מת לו מת שמאחר שאין הקורא יודע בכך לא חל עליו אבלות כלל:

על כל המתים קורע טפח ודיו על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו:

על כל המתים אפי' היה לבוש עשרה בגדים אינו קורע אלא העליון ועל אב ואם קורע את כלם ואם החליף תוך שבעה שחייב לקרוע כמו שיתבאר פירשו בתלמוד המערב שהוא חייב גם כן לקרוע את כל החליפין:

מלבוש שאינו מכלל מלבושיו אלא שהוא עשוי להתכסות בו בשעה שיוצא מביתו לילך דרך רשות הרבים לצניעות והוא מה שיראה לנו לפרש במלת אפרקסותו האמורה כאן וממה שאמרו מבליעו באפרקסותו אין חובה בקריעתו אף באב ואם ולשאר מתים אינו דינו כבגד עליון כדי לקרעו אלא קורע את שהוא תחתיו שהוא עליון לבגדים שהוא לובש בביתו וגדולי המפרשים כתבו שלכתחילה צריך לקרעה ממה שאמ' אפרקסותו אינה מעכבת כלומר אינה מעכבת בדיעבד הא לכתחילה צריך לקרעה אלא שאם לא קרעה בשעת קריעה אינו חוזר לקרעה הא שאר בגדים כל שהשאיר בגד לקרוע לא יצא ידי חובת אותו בגד וכל זמן שהוא עליו אומרין לו שיקרע וי"א כן אף לאחר ל' ולדעתי אינה מעכבת פירושו אף לכתחלה ואף באחד משאר בגדים ששייר אומר אני שאין לו תשלומין הואיל ולא קרעו בשעת קריעה או באותו היום ואם תמצא לומר שהוא חיוב דוקא מיהא תוך שלשים וגדולי המחברים פי' בענין אפרקסותו חלוק של פשתן הסמוך לבשר בשביל הזיעה ממה שאמרו בדרך ארץ הנכנס לבית המרחץ חולץ מנעליו ומסלק כובע וטליתו ומתיר חגורו ופושט חלוקו ואח"כ מתיר אפרקסותו התחתונה והוא היה בגד פתוח בכנפיו וכשירצה להניחו על בשרו קושרו וכן הזכירו במקומות הקשר שבפרסקין שבכתף מ"מ נראה לי שמאחר שהזכיר בה התחתונה אלמא יש בה עליונה והיא אותה שהזכרנו וי"מ כעין מעפורת שמכסה בה את ראשו וקצה שלה מתפשט על החזה ומכסה מה שגלתה הקריעה ואעפ"כ הואיל והקריעה בשעתה נראית לכל אינה מעכבת ומ"מ רבותי פי' כפי' ראשון ויצאה להם הוראה מזה על גלימות שלנו שאינם בדין קריעה לא על אב ואם שאינה בכלל בגדיו ולא על שאר מתים שאינה קרויה בגד עליון לפטור שאר בגדים בקריעתה ועכשו נהגו שעל שאר מתים אין קורעין אותה כלל ובגד שתחתיה הוא שקורין בגד עליון וקורעין אותו אבל על אב ואם מנהג חלוק מקומות מקומות ואף במקום שנהגו לקרעה כשהם מחליפין אותה תוך שבעה אינו קורע אע"פ שבשאר בגדים אם החליף תוך שבעה קורע באב ואם כמו שיתבאר:

האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את האחרים כדי שלא יתגלה בשרה ועכשו נהגו להניח לה בגד הסמוך לבשרה שלא לקרעו:

על כל המתים רצה להבדיל שפת הבגד והיא האימרא מבדיל רצה שלא להבדיל אלא להשאירה קיימת ולהתחיל לקרוע תחתיה הרשות בידו אבל על אב ואם חייב לשסע את השפה עד שילכו צדי הקריעה לכאן ולכאן ויש פוסקים שאף לשאר מתים צריך לעשות כן מפני שר' יהודה חלק עם חכמים לומר כן ואין הלכה כרבים במקום שטעם היחיד מסתבר כמו שאמרו במסכת יום טוב וכן שאמרה דרך הנחה פשוטה והוא שאמר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה אינו אלא קרע של טפלות:

על כל המתים רצה שולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל' על אב ואם שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת מפני כבודה וענין השלילה והאיחוי יתבאר למטה:

על כל המתים כלם אם רצה לעשות קריעתו בסכין עושה אע"פ שהקריעה ביד יש בה הוראה למרירות גדול על אביו ועל אמו דוקא ביד ומ"מ אם היתה שפת הבגד חזקה ואין יכול לקרעה ביד חותכה בכלי ומשלים קרעו ביד:

על כל המתים אינו צריך להראות קריעתו אלא קורע בחדרו או שקורע בגד עליון תחת גלימתו אבל אביו ואמו קורע בחוץ לפני העם וצריך שיפשיט גלימתו ויקרע בגדיו לפני העם ואם קורע את גלימתו צריך להפשיט להראות קרע שאר בגדים או שירבה בקריעת הגלימא כל כך שיהיו קרעי שאר בגדים נראין:

נשיא שמת והכל קורעין עליו כמו שיתבאר צריכין הקורעין להראות קריעתם לעם כאב ואם:

רבו ואב ב"ד אין קריעתם נאחית לעולם אבל אין הקורע עליהם צריך להראות קריעתו ומגדולי המחברים כתבו על קרעים הללו שהם ביד ומעומד ושקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו ויש חולקים:

על חכם חולץ הקורע מימין ר"ל שמוציא זרועו מצד הימין ועל אב בית דין משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן כאב ואם:

חכם שמת בית מדרשו בטל כל שבעה ומתקבצין תלמידיו בכל יום לספדו:

אב בית דין שמת בתי מדרשות של כל עירו בטלין ומקצת הקהל מתפללין עמו ואותם שמתפללין בבית הכנסת מתפללין כמנהגם אלא שמשנין מקומם:

נשיא שמת כל בתי מדרשות שסביבות העיר שהם קרובין כל כך שיהיו יכולים לבא בכל יום בהספדו ולחזור לעירם כלן בטלים ותפלת בית הכנסת מתעכבת מכל וכל אלא שבשבת נכנסין בה לקרות בתורה שבעה הואיל ואין קריאת התורה בבית האבל והוא הדין לקריאת שלשה של שני וחמשי: