מאירי על מועד קטן כ

ומעמידין את הריחים והוא מה שאמרו לאוקומי ריחיא ובונין מקום למושבם והוא ענין מיבני ריחיא וממשיכין לה אמת המים וחופרין מקום להמשכתה והוא ענין מיבני אמתא דריחיא וגדולי הרבנים מתירין אף לפסול הרחים מן ההר שכל זה צורך המועד הוא והם מפרשים מיבני ריחיא כן ופירשו במיבני אמתא דריחיא תקון מקום מושבם וכן הלשון מוכיח אלא שראוי להחמיר:

ובונין אבוס לבהמה לתקן בו מקום לאכילתה ומשוין את הקרקע לצורך שכיבתה וסורקין אף שער שבצוארו כדי ליפותו אע"פ שיש כאן תלישת שער בודאי ואין צריך לומר שמקרדין או מקרצפין שהרי אף ביום טוב מותר כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שכל מלאכה שלא במקום פסידא אסורה אף בזו כל שאינו נסרק כראוי אינו חשוב כל כך לבני אדם:

ובונין סטיו או אצטיבא מפני שהן מעשה הדיוט וזהו שאמרו למיבני קרפיטא ולמיבני איצטיבא ולענין ביאור מיהא אין בידנו מה בין קרפיטא לאיצטיבא ואע"פ שגדולי הרבנים מפרשים איצטיבא כגון של אבנים וקרפיטא ספסל של עץ אינו נראה שהרי באחרון של קדושין אמרו ליתיב מר ארקרפיטא ואמ' ליה מי סני איצטיבא דאמרי רבנן או ספסל דקרו אינשי אלמא דקרפיטא ואיצטיבא חדא היא ולא היה תופשו אלא על שהיה מחזר אחר לשונות זרים ואיפשר שאיזו תכונה יש ביניהם אלא שרוב בני אדם קורין לכלם איצטיבא או ספסל:

מקיזין דם לבהמה במועד ואין מונעין ממנה רפואה מפני שהם מלאכת האבד ואפי' רפואה שיש בה מלאכה מותרת ואין צריך לומר באדם ואע"פ שאינו חולה אלא שעושה כן לשמור בריאותו ואפי' בדברים שאין ראויין לאכילה לבריא:

מרככין את הבגדים בידים במועד והוא הנקרא כאן לדעת גדולי המחברים כסכוסי קירמי ולדעתי יש לפרש בה שמחליקין אותן על ידי שן החלקה הנקראת בלשון לעוזות לישקאר שאף זה אינו אלא מעשה הדיוט ומפרשי ההלכות פי' בכסכוס זה כבוס ואינו נראה שהרי קירמי פירשו יריעות דקות של פשתן מלשון עטרה בקרמין ומתוך שהם דקות כקרום הם קרויות כן ואחר שכן מה הוצרך לבא בהיתרן מטעם מעשה הדיוט תיפוק לי דכל כלי פשתן מותר לכבסן במועד אע"פ שנתכבסו מערב יום טוב מפני שהם צריכים כבוס תמיד ועוד שהכבוס אינו מעשה הדיוט שהרי בכלי צמר אסור כל שהיה אפשר לו לכבס מערב יום טוב אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו ומ"מ כווץ הקמטים הנעשה בבגדי' הדקים ובמחט והוא הנקרא כאן קטורי בי ידי ר"ל קשורי בתי הזרועות והוא הנקרא בלשון לעוזות פרונזי"ר מעשה אומן הוא ואסור:

המשנה פני שדהו אם עושה כן על דעת שיעשה שם גורן מותר ואע"פ שאין דשין במועד הרי מ"מ לצורך המועד מותר כמו שיתבאר ואם עושה כן על דעת שתהא הארץ נוחה לחרוש ולא תתעכב המחרישה בגבשושית ובגרמות אסור וכן מי שמנקה את שדהו ומקושש עצים והוא הנקרא כאן זכי זכיא אם על דעת צורך העצים הותר ואם על דעת הקרקע ר"ל על דעת שלא יכשל בהם החורש לאחר המועד אסור וכן מי שפותח נקב בכותל הסמוך לשדהו להכניס לתוך שדהו אמת המים שחוצה לו דרך חורו אם על דעת שיכנסו הדגים וישארו על קרקע שדהו מותר ואם על דעת השקאת השדה אסור אם הוא בית הבעל וכן הקוצץ חריות של דקל אם על דעת שיאכילם לבהמתו מותר ואם על דעת שישביח את הדקל כעין זומר אסור ודברים אלו מתוך תכונת מעשה שלו אנו מכירים לאיזה דבר הוא מכוין והוא שבראשונה אם רואין אותו מכוין שיהא הגבשושית מוליא ניתן בתוך החריץ והוא הנקרא נצא עד שיהיו פני קרקע שוות לגמרי זהו על דעת גורן ומותר וכל שכן שמותר להשוות פני קרקע של ביתו שלא יהא נתקל בגבשושית ובגומות וכן כתבוה גדולי הרבנים ואם אינו מכוין מלאכתו כל כך אלא חופר את הגבשושית ומניח את העפר בקרוב הימנו ר"ל שמפזרו אילך ואילך ולא שיכוין למלא ממנו החריץ וכן חופר בחריץ ובסביבותיו עד שלא יהיו דפני החריץ ישרות מכל וכל אלא מפשטן מעט שלא יעכבו את המחרישה ואינו משוה את החריץ מכל וכל עם שטח השדה זהו על דעת חרישה והוא הנקרא מוליא במוליא ונצא בנצא אלא שגדולי המפרשים גורסין בהפך ומפרשין אותה בדרך אחרת וזו עקר וכן בשניה כל המניח את העצים הדקים ונוטל את הגדולים הרי זה דעתו לעצים ואם נוטל את כלם דעתו לחרישה וכן בשלישית אם לא פתח אלא נקב אחד ולא פתח נקב אחר כנגדו לצאת המים דרך שם דעתו להשקאה ואם פתח כנגדו דעתו לדגים וכן ברביעית אם נוטל את כלם מצד אחד זהו על דעת בהמתו ואם מכאן ומכאן זהו על דעת השבחת האילן ומ"מ מכירין או אין מכירין יתירא ממי שאינו צריך היכר ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך וכל שעושה בדרך שהזכרנו להיתר בכונת אסור אין צריך לומר שאסור אלא אף מי שעשה בדרך שהזכרנו לאיסור בכונת היתר אסור מפני מראית העין:

תמרים לחים וקשים שאין דרכן להתבשל באילן בכדי שיהיו ראויים לאכילה אלא על ידי הדחק והם נקראים בלשון תלמוד תוחלני ודרכם היה בהם שאחר לקיטה מכבשין אותן במכבש לחממן ולבשלן ומשהין אותן זמן ארוך עד שיצא אותו לחות מהם אם הוא ליקטם על דעת שיאכלם במועד אכילה שעל ידי הדחק מותר והוא שאמרו מיגזרינהו שרי כלומר לקיטתם מותרת ופירשו גדולי המפרשים שמתוך שהיה דרכם ללקטם עם עוקציהם הוא מזכיר לקיטתם בלשון גזרה ר"ל חתיכה ולי נראה מיגזרינהו כמו מיגדרינהו שלקיטת התמרים נקראת גדירה ומ"מ לקיטתם על דעת הכבוש אסורה שהרי לא יהיו ראויות לאכי' במועד שכבישתם ממאיסתם עד שיתמצו מכל וכל וייבשו וזהו שאמרו מימצינהו אסור ר"ל הנחתם במכבש עד שיתמצו ומ"מ אם לקטם על דעת אכילה שעל ידי הדחק הן לעצמו ונמלך אח"כ שלא לאכלם אכילה שאינה ראויה הן למכור לאחרים ולא מצא לכבשם מאחר ואם אינם מניחם במכבש הם מתליעים סחורה של אבד הוא וכן כל כיוצא בזה ועליו נאמר ויראת מאלהיך:

אין עושין סחורה במועד לא לקנות ולא למכור ואפי' סחורה מועטת שאין בה טורח יתר והוא שאמרו פרקמטיא כל שהוא אסור ומ"מ אם היה דבר האבד כגון שאין סוחרים מצויים תמיד בכאן ובאו עכשו או למכור או לקנות או ספינה או שיירא שאין ביאתן מצוייה תמיד יותר ואין צריך לומר אם היה מתירא שמא יחמיץ יינו או תתקלקל סחורתו שמותר למוכרה אף לבני עירו ויש חולקים שלא להתיר אלא המכירה אבל לא הקנייה שהרי אין כאן פסידא אלא עבורי רווחא ומחמירין עלינו מפני זה שלא להלוות ברבית ונראין הדברים שאף הקנייה הותרה לענין זה שפרקמטיא מלה כוללת היא למכירה ולקנייה ומתוך שאינה מלאכה לא חששו בה בין פסידא לעבורי רווחא וכל שכן לענין ריבית שכל סחורה שאין בה אלא דבור לבד ומעשה מועט אין בו פקפוק ובתלמוד המערב אמרו בפירוש הדין שייראתא שרי למיזבן מנייהו בחלא דמועדא דאי מטי רווחא שתי קונדיטון ואכיל פסימין ומוקיר ליה למועדא שפיר וכן נראה לי טעם לדבר שהמעות לסחורה הן עומדין וכשהסחורה מצויה אם אין לוקחין אותה היא פסידא דלא הדר ומכל מקום בסחורה המצויה לאחר המועד על אותו השער ראוי להחמיר:

מי שידע בבני אדם שחייבין לו שבאו למקום אחד ואין ביאתם מצויה מותר לו לילך למקום שהם ולתבעם ואם היה חושש לחובו אפי' היתה ביאתם מצויה מותר: