מאירי על מועד קטן טו

לעולם אין רואין את הנגעים אלא ביום ולאורו של יום לא להסגיר ולא להחליט ולא לפטור לא בנגעי אדם והם הנקראים כאן טומאה דגופו ולא בנגעי בתים וסומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים לא בנגעי אדם ולא בנגעי בתים ובגדים וכן מי שכהו עיניו אע"פ שלא נסתמא:

במקום אחר התבאר שאין רואין לא שחרית ולא בין הערבים ולא בצהרים ולא ביום המעונן וזמן הראיה בשעה רביעית וחמשית ושמינית ותשיעית וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין ל"ד ב':

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ככונת מה שלפניה ועוד אמר ר' מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני שהוא שמחה לו ר' יוסי אומר אבל הוא לו לא יערער על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום אמר הר"ם אין סופדין את המת ל' יום קודם המועד כדי שלא יבא המועד והוא מתאנח ודואג מפני התעוררות אבלותו ואין הלכה כר' מאיר בשתי ההלכות:

אמר המאירי ועוד אמר ר' מאיר כלומר כשם שהיה מיקל בראיית נגעים כך היה מיקל ללקט עצמות אביו ואמו במועד כדי לקברם במקום אחר הגון מפני ששמחה הוא לו לקברו במקום הגון ושאלו בה בגמ' והרי המלקט עצמות צריך להתאבל אותו היום והיאך הוא לו שמחה ותירץ בה ששמחת הרגל עליו כלומר אין לחוש לזו שהרי אין אבלות חלה במועד ואע"פ שחייב בקריעה כמו שהתבאר באבל רבתי יקרע ואין בכך כלום כדין מת לו מת במועד שקורע ואינו מתאבל או שמא הואיל ואין קריעה שבשעת ליקוט מן הכתו' רגל דוחה אותה וכן כתבוה גדולי המפרשים:

ר' יוסי אומר אבל הוא לו ולבו דואג עליו והילכך כל ליקוט עצמות במועד אסור וכן הלכה:

ולא יעורר על מתו כלומר מי שמת לו מת במועד שהוא רשאי לספדו בקצת מתים כמו שיתבאר לא יעורר אחרים שהם מרי נפש לבכות עמו את מתיהם הישנים שלא להרבות את ההספד:

ולא יספידנו קודם הרגל שלשים יום הגירסא הנכונה לא יספידנו מבנין הפעיל ופירושו שלא ישתדל בהספדו כלומר לא יחזר אחר ספדן לספוד לו במת שמת לו זה כמה משלשים יום סמוך לחג ואילך ופי' בה בגמ' שני טעמים אחד שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום כלומר שהספד זה מחדש עליו את היגון כאלו היום מת לו ואינו משתכח ונמצא חגו בא לו תוך שלשים לאבלו ולטעם זה אפי' מצא ספדן בסתם אסור ובתלמוד המערב נראה שנמשכו לטעם זה שאמרו שם שבמת חדש מותר ואיזהו מת חדש כל שלשים יום כלומר שכל זמן שימות לו המת שלשים סמוך לחג מספידו כל זמן שירצה אף בשבוע שהחג חל בתוכה שהמרירות דבק בו ואינו מתחדש מפני ההספד וכן הלכה וי"מ אף ענין לא יעורר וכו' במת שמת לו זה כמה כדין חברו אלא שמפרשים בעוררות זה הזכרה בין המתים ר"ל שהולך לו לבית שמת שם המת ומעורר הספדו עמהם והדברים דברים של טעם לענין פסק ומ"מ לענין לא יספידנו נאמר בגמרא טעם אחר משום מעות הרגל כלומר ששלשים יום קודם הרגל אדם מזמין מעות לצורך הרגל ושמא מתוך המרירות הוא נותנם לספדן ונמצא מועד בטל ולדעת זה אם מצא ספדן בחנם מותר אלא שנראה בטעם האחר:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא ליקוט עצמות כבר ביארנו במשנתנו שמתאבל עליהם כל היום ומ"מ לערב אין מתאבל עליהם ולשון הגמרא בזה מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל ואפי' צרורים לו בסדינו ונחלקו מפרשים בענין צרורים לו בסדינו אם הוא מוסב על אבלות היום ולחומרא או על הפקעת אבלות של מחר ולקולא יש מי שאומר מתאבל עליהם כל היום אפי' לא ראה העצמות כגון שהיו צרורים בתכריכיו הואיל ומ"מ הוציאם מקברו ויש מי שאומר לחומרא גם כן אפי' לקטם והתאבל עליהם אותו היום ולא קברם עדין אלא שצררם בסדין הרי צרירת הסדין חשובה לו קבורה ואם חוזר ורואה אותם ביום אחר חוזר ומתאבל ויש מי שמפרשה לקולא כלומר שלא תאמר שאם לקטם ולא נקברו שיהא מתאבל עד שיקברו אלא משעבר יום לקיטתו אפי' צררם בחלוקו ורואה אותם תמיד אינו מתאבל עוד עליהם אא"כ קבר וחזר וליקט ולזה הדעת נוטה:

לרוב מפרשים ראיתי שלא נאמר אבלות יום אחד וקריעה לליקוט עצמות אלא לאב ואם ומ"מ באבל רבתי אמרו כל שקורעין עליו בשעת מיתה קורע בשעת ליקוט וכל שאינו מאחה בשעת מיתה אינו מאחה בשעת ליקוט:

פירשו בתלמוד המערב שליקוט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומר עליהם דברי שבח וקלוסים פי' שבח של הקב"ה וכן פירשו שם שאם היה מעביר ארון ממקום למקום יש בו צדדין שיש בו משום ליקוט והוא שאמרו שם אמר ר' אחא הדא דתימא בארון של אבן אבל של עץ יש בו משום ליקוט עצמות ר' יוסה אומר לעולם אין בהם משום ליקוט עצמות עד שיעבירנו באפיקריסין ממקום למקום ר"ל בפרהסיא הא בארון אפי' של עץ אין בו משום ליקוט עצמות ר' מונא הורי לר' הלל לקרוע ולהתאבל כר' אחא דאמר יש לקוט עצמות בארון של עץ ושלא להטמא כר' יוסה ר"ל שהיה כהן ומיטמא אף בשעת ליקוט עצמות והורה לענין זה שלא נקרא ליקוט עצמות בארון אפי' של עץ ומאחר שהורה כן ראוי להחמיר בשתיהן ולמדת מ"מ שכהן מיטמא בשעת ליקוט עצמות וגדולי הפוסקים כתבו אפי' לעצם כשעורה וגדולי המחברים אוסרין אפי' בשדרו קיימת ובפרק נושאין על האנוסה יראה שמיטמא הוא על ליקוט עצמות אלא שאפשר לפרשה בשלם וכן ירושלמי שהזכרנו ולשיטה זו מיטמא הוא על ליקוט עצמות אחר שיודע שכלו לשם ולדעת זה צריך להזהיר שלא יגע בעצם אחד בזולת האחר אלא אם רוצה לפנותה ילקטוהו ישראל ויתנוהו בדסיקיא ויפנוהו הם למקום שירצו:

ליקוט עצמות זה בשל אב ואם אין ראוי שיעשה על ידי הבן עצמו כדי שלא יהיו עצמות אביו בזויים עליו והוא שאמרו באבל רבתי כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו וכן אמרו שם אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו בתחלה קברני בבקעה ולבסוף לקט את עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידיך שלא אהא בזוי בעיניך וכך עשיתי לו נכנס יוחנן וליקטם ופירש עליהם את האפרסקל נכנסתי וקרעתי עליהם ופרשתי עליהם את הסדין וכשם שעשה לאבא כך עשיתי לו וכן אמרו שם ליקט עצמות אינו אלא עד שיכלה הבשר וכן אמרו שם מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד ונותן בארזים ובתלמוד המערב אמרו אין שמועה לליקוט עצמות א"ר חגי והוא ששמע למחר כלומר הא אם שמע ביום לקוט עצמות מתאבל עליו אף מן השמועה עד הערב אע"פ שלא היה שם וכתבו הגאונים שאותו יום כל דיני אבלות עליו: