מאירי על מועד קטן יב

בראשונה אחר ששלוחי בית דין עוקרין את הכלאים לא היו קונסים אותן בדבר ולא עוד אלא שבעלי בתים נוטלין את הנעקר ומשליכין לפני בהמתם התקינו שיהיו עוקרין ומשליכין על הדרכים ועדין היו שמחים שמנכשין להם שדותיהם חזרו והתקינו שיהיו מפקירין כל השדה כלה וכמה היו מוצאים שם עד שהיו עוקרין אותם לתקנה ראשונה או מפקירין את השדה לתקנה אחרונה כל שיש שם מצמחי הכלאים אחד מעשרים וארבעה שבצמחים שבזרעים האחרים וכן בזריעתם כל שיש בזרע שהוא זורע אחד ועשרים וארבעה ממין אחר ימעט פחות מכן לא היו עוקרין כלל:

לא היו קובעין זמן בעקירת כלאים הן ט"ו באדר הן חולו של מועד אלא בשלא היה ניצן ניכר מקודם זמן זה אלא שהיה עדין בעשב אבל אם היה ניצן ניכר מקודם זמן זה והוא תחילת תולדת הפרי בין זרעים בין ירקות בין בבכיר בין באפיל אין ממתינין לו:

מה שפירשנו במשנה שהזרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד אם היתה שדה מטוננת מותר שאם נפרש הטעם מפני שאחר שלא שתו אין כאן פסידא כמו שביארנו תחלה במשנה אף זו הואיל ורגילה בלחות ועכשו מתנגב הוה ליה כשתו לפני המועד שהפסידא קלה אצלם ואם נפרש באיסורה מפני שהם צריכים מים רבים זו הואיל ומטוננת היא אינה צריכה מים כל כך ואם נפרש באיסור מפני שהגיעה פסידתם מקודם המועד זו הואיל ומטוננת היא הרי לא הגיעה בהם פסידא ואם נפרש מפני שנראה כמכוין מלאכתו במועד זו הואיל ומטוננת היא אין מכירין בהדיא אם התחילו בהשקאה אם לאו ומ"מ למדת שבריתא זו האמורה בהיתר שדה מטוננת על זרעים שלא שתו היא אמורה אלא שמגדולי המחברים פירשו שלא נאמר היתר זה אלא במשיכת המים בין אילן לאילן שאמרו עליה במשנה ובלבד שלא ישקה את השדה כלה ואמר על זה שאם היתה שדה מטוננת מותר להשקות את כל השדה כלה ואין הדברים נראין שהרי בריתא הנזכרת כאן מוכחת בהדיא שעל הזרעים שלא שתו הוא מתיר בשדה מטוננת ולענין הגירסא מיהא עקר הגירסא תניא כשאמרו מותר להשקותן לא אמרו אלא בזרעים ששתו אבל בזרעים שלא שתו אסור ואם היתה שדה מטוננת מותר:

כל השקאה שאינה מרובה אלא מועטת ובדרך רבוץ כגון השקאה הנעשית בפרדסים של ירקות מותר לעשותה במועד שאין זה טורח כלל ולא עוד אלא שאין השקאה זו נעשית להוסיף גדול בצמחים אלא כדי למהר צמיחתם ויש חולקים בהיתר זה ומחלקת זו תלויה במה שאמרו כאן שמע מינה האי תרבוצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא והם מפרשים שמע מינה מאחר שחכמים מתירין בהשקאת שדה גריד אף בבית הבעל וודאי טעם הדבר מפני שאין השקאה זו מועלת אלא להקדים את הצמחים אבל לא להועילם בכלום ואף רבוץ הפרדיסים כן ופוסקים כחכמים ושלא כמה שפסקנו במשנה אלא שאף למה שפסקנו במשנה לאסור בשדה גריד יש לחוש שדה גריד לרבנן מאי טעמא שאם משום דליכא אלא שוויי אפלא חרפא ומשום הכי שרי לרבנן הכא נמי אפלא וכו' ושרי לדברי הכל שאין השקאה דרך רבוץ חשובה השקאה כהשקאה של שדה וי"מ הטעם שכל הרוחה בלא טורח מותרת ושדה גריד הואיל ובית הבעל הוא אין כאן פסידא אלא הרוחה ואף רבוץ הפרדס כן אלא שמ"מ שיטת כל הסוגיא שכל הרוחה אף בלא פסידא אסורה ומ"מ זהו דעת המתירים אלא שי"מ במשנתנו וחכמים מתירין בין בזו ובין בזו בזרעים בין ששתו בין שלא שתו אבל בשדה גריד אף חכמים מודים באיסור ומפרשים מה שאמרו כאן שמע מינה וכו' שהוא חוזר על שדה מטוננת כלומר מאחר שהתרנו בשדה מטוננת אף הפרדס הואיל ורבוץ מועט מספיק לו הרי הוא כשדה מטוננת ומה שאמרו שדה גריד מאי טעמא קושיא הוא כלומר שדה גריד מאי טעמא אסור משום הרוחא והיא קדימתם מכח השקאה זו שאף הקדימה הרוחה היא לשיטה זו ואם כן אף ההרבץ יאסר מטעם זה ולא תירצוה ולפיכך אסור ואין מדמין אותה למטוננת שלא נאמר דין מטוננת אלא בבית השלחין ונראין דבריהם ומ"מ בשביעית רבוץ מותר אף בשדה לבן אף לצורך מוצאי שביעית ואין צריך לומר ערב שביעית אף לצורך שביעית עד לאחר הביעור וגדולי המחברים כתבו בזו מרביצין עפר הלבן בשביעית כדי שלא יפסדו האילנות ולא יראה כן:

המשנה השניה צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית ר' יהודה אומר בשדה האילן כדרכו ובשדה הלבן שלא כדרכו ומקרין את הפירצה במועד ובשביעית בונה כדרכו אמר הר"ם אישות הוא מין שרץ שאין לו עינים וזאת החיה מפסדת האילנות ושדה לבן הוא שזורעין וחורשין אותו ואין בו אילנות ואסור לצוד אותן בשדה הלבן אלא אם הוא בקרוב משדה האילן שמא ימשכו אותן האישות לשדה האילן ויפסידו אותן לפי שאין להן בשדה הלבן מה שיפסידו ואמנם כדרכו הוא שיחפור חפירה בקרקע ותולין בה מצודה ושלא כדרכו הוא שיחפור אותה חפירה שלא כדרך חפירה והוא שתוקעין יתידות בקרקע ועוקרין אותן וישאר הקרקע חפור ומקרין את הפרצה הוא שמשים האבנים או הלבנים זו על גב זו ולא יטוח בטיט ולא יסיד בסיד וזה בכותל גינה אבל בכותל חצר אם נפרץ בונה כדרכו והלכה כחכמים:

אמר המאירי כונת המשנה לבאר מה שכיון לבאר בשלפניה ואמר על זה צדין את האישות וכו' פי' האישות היא בריה קטנה שאין לה עינים ונקראת טלפא בלעז ומתהוות בשדות ומפסידות את הזרעים וכן העכברים ומאחר שיש כאן פסידא מותרת לצוד במועד ובשביעית אע"פ שצידתן נעשית בחפירת קרקע ונראה כחורש בין בשדה אילן בין בשדה לבן אע"פ ששדה אין הפסדו מרובה כל כך ובשניהם מותר בלא שנוי ר' יהודה אומר בשדה אילן כדרכו מפני שהפסדו מרובה אבל שדה לבן במועד מיהא דוקא שלא כדרכו וענין זה לא נשלם באורו במשנה כדי לפסוק בה הלכה נמי בענין זה ובגמרא יתבאר:

ומקרין את הפירצה במועד כלומר שאם יש פירצה בגנתו גודרה במועד שלא תהא פתוחה למזיקים דרך קירוי ובבנין עראי כגון סתימת אבנים בלא טיט ובלא סיד או בהוצא ודפנא אבל בשביעית בונה כדרכו ואע"פ שנראה כמכוין לשמור את הפרי מ"מ הואיל ואין מתכוין אלא לשמירת גוף הקרקע שלא ידרס מותר ובמכילתא אמרו ובשביעית תשמטנה ונטשתה מגיד שהוא פורץ בה פרצות אלא שהקלו חכמים וגדרו מפני תקון העולם שלא להפחית את השדות ומשנתנו אחר שגדרו חכמים בכך היא שנויה:

זהו ביאור המשנה ולא נשלם ביאורה בכאן ומה שאמרו בגמרא בהשלמת ביאורה ופסק שלה כך הוא: