מאירי על מגילה נג

כבר ביארנו שספר תורה אסור למכרו ואפי' ליקח חדש אסור אע"פ שיש בו עלוי דמים הואיל ואין שם עלוי קדושה ובדיעבד מה שעשה עשוי הואיל ואי אפשר לעלות בה ויחיד שיש לו ס"ת וצריך ללמוד תורה ולישא אשה מוכרה אף לכתחלה ואע"פ שאף תורה בתורה אסור ללמוד שאני שהתלמוד מביא לידי מעשה ולישא אשה שנאמר לא תהו בראה ומ"מ אף לאלו יעכב את הדבר בכל מה שאפשר לו ולשאר הדברים מיהא אמרו דרך כלל אפי' אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם אלא שכל שביחיד אם עשה עשוי ועושה מן הדמים מה שירצה ובמסכת בכורים אמרו מוכר אדם ספר תורה ללמוד תורה ולישא אשה ומפני חיי נפש:

גוללין ס"ת במטפחות חומשין וחומשין במטפחו' נביאי' וכתובים שהרי עכשו מעליו בקדושת מטפחות אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשין ולא חומשין במטפחות ס"ת מניחין תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומשין על גבי נביאים וכתובי' אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה הא נביאים וכתובים בענין זה שוים ויש שנוהגין להניח נביאים על גבי כתובים אבל לא כתובים על גבי נביאים ומצד שהם פוסקים כרבי יהודה שאמר בראשון של בתרא שאסור לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד אלא תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן אלמא שאף נביאים וכתובים אינם במדרגה אחת ואינה טענה שלא נאמרה שם לענין קדושה אלא שמצד שהם עניינים חלוקים אין ראוי לדבקם והראיה שהרי חכמים אמרו שם כל נביא ונביא בפני עצמו וכן שלרבי מאיר מותר לדבקם אף בתורה ואף אנו פסקנו שם כרבי מאיר ר"ל שמדבקין תורה ונביאים וכתובים כאחד ממה שהוזכר שם שבא לפני ר' כרך אחד שהכל בו והכשירו ומ"מ בספרים שלהם שהיו עשויין בגליון צריך להזהר לגללו בדרך שתהא תורה מונחת על נביאים כתובים והוא שיכתוב התורה תחלה ואחריה נביאים וכתובים ונותן עמוד בסוף וגולל מסוף הספר לתחלתו ואינו נותן עמוד בתחלתו ולא אמרו תורה לאמצעיתה נגללת ר"ל שיגלול שני העמודי' אחד מכאן ואחד מכאן עד שיגיע אל האמצע אלא במקום שבו תורה בפני עצמה:

כל מה שנא' באיסור מכירת דברים הקדושים אינו אלא בשל רבים אבל של יחיד מותר חוץ מספר תורה ואף בס"ת יחיד בדיעבד יעשה מן הדמים מה שירצה כמו שכתבנו:

כבר ביארנו במשנה שאם מכרו והותירו אף המותר בכלל קדושה וכל שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינו כלום כמו שביארנו ומ"מ אם התנו טובי העיר במעמד אנשיהם בכך רשאין אנשי העיר למכרה אף בלא טובי העיר או טובי העיר בלא הם וכמו שאמרו כאן במה דברים אמורים בשלא התנו וכו' וי"מ דהאי התנו מכרו קאמר וראשון עיקר ומ"מ אם נמלכו וגבו מס לבנות בית הכנסת או לכתוב ס"ת ובנו בית הכנסת או כתבו ס"ת והותירו מדמי הגוביינא אם נמלכו שלא לבנותה עושין מן הדמים מה שירצו ואף לצרכי צבור שבדברי חול שהרי לא בא מותר זה עדיין לכלל קדושה ופרשא דמתא הנזכר כאן פירושו פרש' המוכן להם לשלחו למושל בעת הצורך והוא הדין בכלן אלא דרבותא קמ"ל במותריהון אע"פ שכבר החלו בקדושתן ומ"מ גדולי המחברים כתנו שכל בכדי מה שצריך לדבר שעליו גבו אין יכולין לשנותו וא"כ דוקא נאמר כן במותריהן ודבר זה יש בו מחלוקת גדולה בין המפרשים ושיטת מה שביררנו בענין זה הוא שכל נדבה או הקדש שהקדישו הצבור לאיזה דבר יכולין לשנותה לכל מה שירצו ואפילו קופה של עניים ובלבד שלא יפסידו עניים אלא לשעה שכל שהוא הקדש עניים צריך שלא יפסידו עניים אלא שמה שהוקדש לאיזה דבר של עניים מותר לשנותו לדבר אחר של עניים ג"כ אבל הקדש יחיד אם לא בא ליד גבאי מותר לשנותה ואם בא לידי גבאי אסור לשנותה אא"כ התנה ואם מת אותו יחיד יכולין גזברין לשנותה על דעת בני העיר אא"כ היה דבר מסוים כגון מנורה או נר או עטרה עד שלא נשתקע שם בעליו ממנה הא אם נשתקע שם בעליו מותר אף לדבר הרשות ואין צריכין להחזיר ובלבד שיהיה צורך העיר ולדבר מצוה מותר אף מיד ואמרו בתלמוד המערב שאם היה שם בעליו כתוב עליו כמי שלא נשתקע דמי דברים אלו אינן אלא בהקדש שאינו אלא כהקדש לעניים אבל אם התנדב או הקדיש לצורך עניים אין יכולין לשנותו אלא לשעה ובלבד שלא יפסידו עניים אלא שישלימו להם וכך היא שנוייה בתלמוד המערב כך היא שטה זו ויש בקצת דבריה חולקין אלא שקצרנו בה בכאן מפני שכבר הרחבנו הדרך בפסק זה בבבא בתרא פרק ראשון:

בני העיר שהם רבים שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין אותה ליד גבאי העיר שלא יחשדו בנודרין ואינן נותנין ואח"כ חוזרין ונוטלין אותן מהם לצורך עניי עירם ושוב אין בהם חשד אחר שהפרישוה אבל יחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה בטל הוא אצל המקום וצדקתו עומדת לשם כשאר צדקות של בני אותה העיר ורבים שאמרו יש שפרשו עד עשרה היה באותו מקום שנדרו לשם חכם המתעסק בצרכי צבור ודאי נדרו לעשות בה כדעת אותו חכם ואינה חוזרת להם כלל ויש אומרים שהחכם צריך לחלקה בין שתי העיירות:

התבאר בתוספתא במסכת בבא קמא פי"א ה"ג שהאומר תנו מנה או ס"ת לבית הכנסת והיו שם שנים או יותר ינתן לאותה שהוא רגיל בה ואם היה רגיל בשתיהם ינתן לשתיהן: