מאירי על מגילה נ

מעשה לוט ובנותיו נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבוד אברהם כי אין קורבה לפחותים עם הנכבדים כלל ברכות וקללות נקראין ומתרגמין ואין חוששין להחליש טבע הצבור בכך אזהרות ועונשים נקראין ומתרגמין ואין חוששין שמא יבואו לעשות מיראה מעשה אבשלום בפלגשי אביו נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבודו של דוד מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבוד שבט בנימין הודע את ירושלם נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבודן של ישראל:

כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח ישגלנה ישכבנה בעפולים בטחורים חריונים דביונים לאכול את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם אבל וישימה למחראות קורין אותה כמות שהיא מפני שגנאי היא לעכו"ם ולאליליה שעובדיה אדוקין בהם וכל ליצנות אסורה וליצנות של עכו"ם ואליליה מותר מי ששמועותיו רעות בכלל מותר לבזותו בכל מיני בזוי אף לחלל מולידיו מותר ומי ששמועותיו טובות ינוחו לו ברכות על ראשו:

בתוספתא התבאר שכל הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד ליחיד אין מכנין אותו לרבים ופירשו הדבר בפסוקים שבתוך תפלה קבועה כגון תפלת ראש השנה שאמרו בה שאין לזכור בה פסוקים של יחיד אפילו לטובה שאין לו להזכירם אף בלשון רבים כגון זכרה לנו אלהינו לטובה וי"מ כגון אלו שמתפללין פסוקי דרחמי שאם יארע להם פסוק הנאמר ליחיד כגון בקראי ענני לא יכנה אותו לרבים כגון שיאמר בקראנו עננו אע"פ שמכוין לכך לכלול כל הצבור עמו וכן של רבים ליחיד אם הוא מתפלל בינו לבין עצמו ולי נראה לפרשה בקריאת התורה שאע"פ שהוא קורא ברבים לא יאמר בפסוק ערות אמך לא תגלה ערות אמכם לא תגלו וכן כל כיוצא בזה הקורא פסוק כצורתו ר"ל שאינו קוראו דרך נקודו אלא כעין מי שקורא להגיה וכן המתרגם פסוק כצורתו בלא שום תוספת במקום הראוי לתוספת כגון וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר שמשמעו שהפסח הוא בא מן הבקר הרי זה בדאי והמוסיף בה מדעתו שלא במקום הראוי לכך ושלא מדרך הקבלה או מדרך העיון הרי זה מחרף כמו שיתרגם ויאמר אלהים ואמרו מלאכייא די"י ואף במתרגם כצורתו נעשה בקצת מקומות מחרף ומגדף שאם תרגם ויראו את אלהי ישראל כצורתו נמצא מחריב את העולם וכן כל כיוצא בזה והכל לפי הענין תורגמן העומד לפני חכם להשמיע דבריו לעם אינו רשאי להוסיף על דבריו של חכם או לגרוע מהם אא"כ היה החכם אביו או רבו של תורגמן שאינו מתקנא בו אמרו חכמים שנים אין אדם מתקנא בהם בנו ותלמידו בנו שנאמר ייטיב ה' את שם שלמה משמך ויגדל כסאו מכסאך ותלמידו דכתיב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי:

הרבה דברים מפוזרים בתלמוד בענין קריאת התורה שראוי לגלגלם בפרק זה ואלו הן במסכת ר"ה ל"א א' התבאר על פ' האזינו שקורין שירה שלה ששה בחשבון הזי"ו ל"ך והוא שקורא הראשון מן האזינו עד זכור והשני מזכור עד ירכיבהו והשלישי מירכיבהו עד וירא יי' וינאץ והרביעי מוירא יי' עד לו חכמו והחמישי מלו חכמו עד כי אשא והששי מכי אשא עד סוף השירה:

במס' מנחות ל' א' התבאר ששמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן בבית הכנסת ופסוקים אלו הן מוימת משה עד לעיני כל ישראל ודבר זה מתפרש בכמה ענינים יש שפירש יחיד קורא אותן שאין מפסיקין אותם לשנים מפני שהם ענין אחד וסיפור מיתתו של משה וי"מ יחיד קורא אותן ולא שליח צבור עמו ואין נראה כן שאף בשאר התורה לא היה שליח צבור קורא כלל אלא שהאחרונים נהגו כן שלא לבייש מי שאינו בקי כל כך על הדרך שאמרו בבכורים בראשונה היה יודע לקרות קורא לא היה יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא התקינו שיהיו מקרין את הכל שלא לבייש את מי שאינו יודע וי"מ יחיד קורא אותם בלא עשרה ואין זה נראה כלל שיהא אדם קורא בברכה לאחריה שלא בעשרה וכן שאחר גמר הקריאה צריך לקדיש ואין קדיש אלא בעשרה וי"מ יחיד קורא אותן אותה פרשה ואין רשאי לחבר בה פסוקים שלמעלה הימנה וי"מ שמיוחד שבצבור קורא אותם וראשון ואחרון שניהם עיקר:

במס' יומא ע' א' התבאר שאין מוציאין ספר תורה אחר ספר תורה לקרות בהם שתי פרשיות לאדם אחד מפני שיבואו לומר על ספר ראשון שהוא פסול אבל לשני בני אדם או שלשה לשלשה כגון ראש חדש טבת שחל להיות בשבת אין כאן חשש וכן התבאר שם שאין קורין לאדם אחד שתי פרשיות רחוקות בספר אחד שאין גוללין ספר תורה בצבור הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן שמא יאמרו תרגום כתוב בתורה בתלמוד המערב התבאר שאין הקורא רשאי לתרגם אפי' חתם [פסוק אחד] כשם שנתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור אסור לתרגם מתוך הספר אלא על פה כלל גדול בתורה דברים שנאמרו בכתב בכתב ושבעל פה על פה בתוספתא התבאר שהקטן מתרגם על ידי גדול ר"ל שהקורא גדול והקטן מתרגם אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן לא יקרא אחד מבית הכנסת מראש הכנסת שהוא הגדול עד חזן הכנסת שהוא הקטן עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם ראוי שיבזבז עצמו ומכאן נראה שנהגו להיות שליח צבור קורא והיחידים עולים על פי קריאתו שליח צבור שרצה לקרות בברכה צריך שיהיה אחד מן הכנסת מחזן עליו שיענה על ברכותיו ברוך יי' כעין שעושה שליח צבור לשאר הקוראים ובשם תוספתא שמעתי הרגיל לירד לפני התיבה אין אחר רשאי להקדימו עד שיפייסוהו בני הכנסת כיצד יושבין בבית הכנסת זקנים יושבין פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקדש ר"ל שהם יושבין בכותל ששם מקום הקודש וכן כשהכהנים נושאין את כפיהם וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי הקדש אין פותחין פתחי בית הכנסת אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח ולי נראה שלא נאמר דבר זה אלא בדורות הראשונים שהיה ארון הקדש במערב וכשהפתח במזרח תכף שאדם נכנס אדם רואה את הקדש ומשתחוה וכן הדין אצלנו במערב לדעתי ולא שיפתחו במקום אחר אלא שהוא מכווין לומר שאין פותחין הפתחים שרוב צבור נכנסין בהם אלא בדרך זה:

במס' גיטין נ"ט א' התבאר שהכהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ואמרו שם בתלמוד המערב שבעיר שכולה כהנים ישראל קורא בה ראשון מפני דרכי שלום ומ"מ כשיש שם הרבה ישראלים כהן קורא ראשון ואין ישראל קורא במקומו אלא על הצדדין שכתבנו בפרק זה אף לכל דבר שבקדושה צריכין אנו להקדימו לפתוח ראשון בתורה או בכל דבר ולברך ראשון בסעודה ברכת המזון וליטול מנה יפה ראשון בכל מה שיש לו לחלוק עם אחרים לא היה שם כהן אפילו הי' שם לוי נתפרדה חבילה כלומר שאין הלוי קורא כלל וי"מ שאינו קורא לא במקום כהן ולא במקום לוי אבל קורא שלא מתורת לוי באיזה מקום שירצה וכן נהגו עכשו לצורך וקורין אותו יעמוד ר' פלוני אע"פ שהוא לוי היה שם כהן ולא היה שם לוי כהן קורא במקום כהן וחוזר וקורא במקום לוי ודוקא אותו כהן שקרא הוא שחוזר וקורא במקום לוי אבל כהן אחר לא שמא יאמרו הראשון פסול היה ואינו מן המנין אבל על פגם שני אין כאן חששא שהרי מה יאמרו עליו אם יאמרו שכהן פסול הוא היאך קורא במקום לוי אלא לשני אין בו חשש כלל לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם שיאמרו לוי הראשון נמצא שאינו לוי וחוזר וקורא לוי זה או שמא שני אינו לוי וקורא במקום ישראל קראו כהן ולוי קורין אחריהם תלמידי חכמים הממונים על הצבור ואחריהם תלמידי חכמים הראוים למנותם על הצבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים וכו' ואחריהם ראשי כנסיות וכל אדם ומ"מ אנו נוהגים לחזר במסיים אחר אחד מן הגדולים שבבית הכנסת גדולי קדמונינו שבנרבונאה כתבו בשני כהנים חתנים בשבת אחת שאין להקרותן ביחד בשני ספרים ושני חזנים כמו שעשו בקצת מקומות שהרי אמרו לא יהיו שנים קורין וכהן אחר כהן לא יקרא והילכך מקדימין את הראוי וקורא ואחריו לוי ואחריו ישראל ומפסיק בקדיש ומעמיד כהן אחר כדין תחלת שורה ואחריו לוי ואחריו ישראל וכן בכמה וכן כתבו בעיר שאין בה ישראל כי אם מעט והיא מרובה בכהנים שקורא כהן ולוי וישראל ומפסיק וקורא כהן אחר וחוזר הישראל וקורא כמה פעמים אין קורין בחומשין בבית הכנסת ר"ל שכתב התורה בחמשה חלקים חומש אחד בכל ספר ואין קורין בהם בבית הכנסת אע"פ שעשוי בגליון ותפירה כהלכתה ופי' שם הטעם מפני כבוד הצבור הא מן הדין כשר הוא ואע"פ שאמרו ספר תורה שחסר יריעה אחת פסול והוא הדין לשיטתינו אף באות אחת כבר תירצו שם התם מיחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה ומכאן ראיתי לגדולי הדור שכתבו שאף ספר תורה שחסר אות אחת או תיבה אחת אם הוא קורא בספר בראשית והחסרון בספר ויקרא וכיוצא בזה כשר לקרות בו:

במס' ברכות מ"ה א' התבאר שלא יגביה העונה אמן קולו יותר מן המברך וכן המתרגם יותר מן הקורא:

במס' סוטה ל"ט א' התבאר שאין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה מפי הצבור אמן שעונין אחר ברכתו ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה פסוק מפי הקורא ואין הקורא רשאי לחזור ולקרות פסוק אחר עד שיכלה תרגום מפי התורגמן אין המפטיר רשאי להתחיל בהפטרה עד שיגלגל הספר ופירשו עד שיתחילו לגללו וי"מ עד שיסגר כדי לגללו והכונה שלא יתחיל עד שיודע לכל שכבר נסתיימה קריאת הספר:

יש מקומות שאין מניחין ספר תורה בבית הכנסת אלא שאחר תפלה מוציאין אותה משם ומניחין אותה בבית הסמוך לו וכל שהוא בדרך זה אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה כדי להוציאו ויש אומרים עד שיצא ויעשו לו [הדור] עד שיגיע הספר למקום המוכן לו ואם יש שם פתח אחר מותר ויש חולקין בזו:

במס' ברכות ח' א' התבאר שאסור לו לאדם להניח ספר תורה ולצאת אא"כ בין קורא לקורא וכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה ויש בדבר זה תנאים ידועים מפי המפרשים וכבר בארנום במס' ברכות פרק א' כהן קטן פירשו הגאונים שקורא ראשון במקום שאין גדול הואיל וקטן קורא בתורה אף הוא קורא ראשון ופירשו עוד שכהן קטן מפטיר ובלבד שיעלוהו אחר השבעה הואיל וקריאת שמיני אינה בכלל השבעה הא בתוך השבעה לא יעלה אלא ראשון: ונשלם הפרק תהלה לאל:

בני העיר וכו' מתוך שנתגלגל בפרק הקודם לבאר עניני קריאת התורה בזמן קריאתה ובמנין הקוראים ובתכונת הברכה היתה הכונה בזה הפרק לבאר ענייני הפרשיות שקורין בכל השנה ומתוך שהקריאות הן בבית הכנסת ובספר תורה רצה לבאר תחלה דין בתי כנסיות ודין ספרי תורה ומטפחותיהם ולהודיע ענין קדושתן וזו היא כונת הפרק דרך כלל ורוב הפרק יסוב על שלשה ענינים האחד איזה דבר שבקדושה רשאין למכור ואיזה אין רשאין למכור ולבאר בכל עניני בתי כנסיות וספרי תורה ותשמישיהם איזה מהם קדוש ואיזה אינו קדוש והשני על אותם שהם רשאין למכור על איזה צד רשאין למכרן ועל איזה תנאי והשלישי לבאר ענין הפרשיות שבכל שנה דבר יום ביומו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים שלא מן הכוונה על הדרך שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו באה בענין החלק הראשון לבאר ענייני דבר הקדוש על איזה צד אפשר למכרו ואמר על זה בני העיר שמכרו רחבה של עיר שיש בה צד קדושה מצד שמתפללין בה ומוציאין בה ספר תורה בתעניות כמו שביארנו במסכת תענית לוקחין בדמיו בית הכנסת שיש בה צד קדושה חמורה מזו שהרי מתפללין בה כל יום וכן בכלם לעולם אין מוכרין אא"כ מעלין את דמיהם לקדושה חמורה ממנה ספרים י"מ נביאים וכתובים וספרי משנה ולוקחין תורה פי' תורת משה וי"מ ספרים אף על תורת משה וכגון ספר שאין עשוי כהלכתו בעבוד ובגליון ובתפירת גידין ולוקחין תורה ר"ל ספר העשוי כהלכתו:

אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו' יש לדקדק במשנה זו שבתחלתה יש הוראה שאין מוכרין אלא על דעת לעלות בקדושה חמורה ממנה הא כי הדדי אסור ולא יצא קדושת הבית לחולין ביד הלוקח ואסור להשתמש בו ובסופה יש הוראה שכל שאינו מוריד מקדושתו די לנו בכך ופירשו רוב גאונים דרישא עיקר וכי הדדי אסור וסוף המשנה נגררת היא אחר הראשונה ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין תורה תנא סיפא אבל תורה לא יקחו ספרים וכן בכלם או שמא מתוך שלא יכול לומר בתורה לא יקחו תורה שמאחר שאי אפשר לעלות בה בתורה מיהא בדיעבד מה שעשה עשוי והיה לו לומר לא יקחו ספרים דאפילו בדיעבד נמי לא נקט נמי ספרים לא יקחו מטפחות שאף בדיעבד אינו כלום והוא הדין לספרים בספרים הואיל ואיפשר לעלות בהם ולא יצאה קדושתם לחולין ביד הלוקח והביאו ראיה לדבריהם ממה ששאלו בגמ' מהו למכור ס"ת ישן כדי ליקח בו חדש כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא לעלות שפיר דמי אלמא כל דאיכא לעלויי כי הדדי אסור והוא שהשיבו בו תא שמע תורה לא יקחו ספרים הא תורה בתורה שפיר דמי והשיבו מתני' בדיעבד פי' אף תורה בתורה כי קא מיבעיא לן לכתחלה ר"ל תורה בתורה וי"מ שאם מורידין מן הקדושה אף בדיעבד אסור והיינו סיפא וכי הדדי לכתחלה אסור והיינו רישא הא בדיעבד מיהא מותר וכן הדברים נראין לי והשמועה שהזכרנו אף היא אפשר לפרשה בשיטה זו וכן נראה מתלמוד המערב במשנה שניה כמו שיתבאר שם:

וכן במותריהן ר"ל שאם מכרו רחבה ולקחו ברוב דמיה בית הכנסת אף המותר צריך ליקח בו בית הכנסת וכל הדמים נתפשים לקדושה חמורה:

זהו ביאור המשנה ובקדושת רחוב מיהא אין הלכה כמשנה זו ואין לה קדושה כלל אחר שאין תפלה שבה אלא אקראי בעלמא וכן פי' בגמ' ומתוך כך צריך להזהר שלא לגרוס בגמ' הואיל ומתפללין בה בתעניות ובמעמדות שהרי מעמדות בכל יום מתפללין ולא עוד אלא שבעזרה היו מתפללין אלא אין גורסין בה אלא בתעניות וכן כתבוה בתוספות ומ"מ יש גורסין כן ולדעתם היו אנשי מעמד מאריכין שם בבקשות ובסליחות ומה שאמרו שם כ"ו א' וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהם היה ברחבה של עיר ושאר הדברים שבמשנתנו הלכה הם ובתנאים ידועים כמו שיתבאר בסמוך ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם: