מאירי על מגילה מח

המשנה הששית כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו וכו' כוונת המשנה כשלפניה לבאר אותן הפסולין לנשיאות כפים מצד חשש שמא יסתכלו בו העם והוא שאסור להסתכל בכהנים בעוד שהם מברכין כמו שאמרו במסכת חגיגה ט"ז א' כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם ומאי ניהו זה המסתכל בכהנים בשעה שנושאין כפיהם ויראה לי הטעם בזה מצד העדר הכוונה בהבטתם ומפני שההבטה מצוייה באצבעותיהם של כהנים מפני שהוא דבר מחודש אצלם ונכספים לראותם החמירו בה ביותר וסעד לדברי מצאתי בתלמוד המערב אסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכין כלום אמרו אין מסתכלין אלא מפני היסח הדעת מאן דלא מסתכל לא מסח דעתיה ומכאן אני אומר במה שכתבו מקצת מפרשים שלא נאסרה הבטה זו אלא במקדש שהיו מזכירין את השם שאין הדבר כן אלא בכל מקום כן ומתוך כך אמרו במשנה זו שכהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו מפני שאין העם שולטין בעצמם מלהסתכל בו וכן מי שהיו ידיו צבועות סטיס וקוצה והם עשבים ידועים אצלם שהיו מכניסין אותם בכלל הצבעים אינו נושא את כפיו ופי' בגמ' בזה שאם רוב אנשי אותה העיר מלאכתן כך מותר וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא מומין שאמרו לא סוף דבר בידיו אלא אף אם היו בפניו או ברגליו שהרי אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם ואם יהיו ברגליו מומין יביטו בהם ויפסידו כונתם:

אין מעלין לנשיאות כפים מי שהוא עלג בלשונו עד שיקרא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכן מי שהיו ידיו בהקניות או עקומות או עקושות לא ישא את כפיו זלגן והוא מי שעיניו דומעות מלשון זלגו עיניו דמעות ויש קורין זבלגן ומפרשין מי שרירו זב מלשונו וזב הוא מלשון זיבה ולגן הוא בלשון יוני לשון דומה ללעז שלנו וכן סומא באחד מעיניו לא ישא את כפיו ואם היה זולגן או סומא זה דש בעירו מותר מאחר שהורגלו לראותו אין הדבר מחודש אצלם ולא יביטו בו ויש מי שמורה כן אף בשאר המומין וכן נראה לי ממה שמצאתי בתלמוד המערב ההוא דהוין ידוי עקישן אתא לקמי' דר' נפתלי אמר ליה כיון דאת דש בעירך מותר מי שהוא עלג בלשונו עד שקורא לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וכן כל כיוצא בזה אין מורידין אותו לפני התיבה וכן כל כיוצא בזה:

הרבה דברים יש בברכת כהנים מפוזרין בתלמוד וראויות להתקבץ בכאן ואלו הן במסכת ראש השנה כ"ח ב' התבאר שאין הכהן רשאי לשנות בברכות כלל ר"ל שאם אמר הואיל ונתנה לי רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי אינו רשאי שנ' לא חוסיפו על הדבר ובקצת נוסחאות של גאונים מצינו פסוק אחד לכל תיבה שבברכת כהנים אלא שאף הם לא תקנום אלא ליחידי הצבור כהן שנשא את כפיו במקום אחד ונזדמן לו צבור אחר שלא הגיעו לברכת כהנים [נושא להם את כפיו כשמגיעין לברכת כהנים] במס' סוטה התבאר שברכת כהנים צריכה להיות בלשון הקדש ובנשיאות כפים ובעמידה ומכאן נוהגין בספרד להיות כל הצבור עומדין בשעה ששליח צבור אומר ברכת כהנים אפילו במקום שאין נושאין כפיהם ובשעה שבית המקדש קיים היו מברכין בשם המפורש ומ"מ בגבולין אסור וצריך שיהיו הכהנים משמיעין את קולם בקול רם וכן צריך שיהיו הכהנים פניהם כלפי העם ועם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה ובמסכת ראש השנה התבאר על עם שבשדות אע"פ שאינם שם שבכלל ברכה הם אחר שהכהנים גומרין ברכתן סוגרין אצבעותיהם כשאר בני אדם ואין רשאין לעשות כן ר"ל לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הצבור בקצת סדרי נשיאות כפים לקצת רבנים מצאתי ששליח צבור מתחיל ברכת אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' עד שמגיע למלת כהנים וכשמגיע לשם אם היו שני כהנים או יותר קורא בקול רם כהנים ואם אין שם אלא אחד אינו אומר כהנים בקול רם אלא מבליעו בין שאר תיבות ואינו קוראו אלא שליח צבור שותק וכהן עולה מאיליו ואין שליח צבור רשאי להתחיל בברכה זו עד שיכלה אמן של ברכת הודאה מפי הצבור ואין הכהנים רשאין להתחיל ברכה עד שתכלה מלת כהנים מפי שליח צבור וי"מ כן בכל תיבה ותיבה ששליח צבור מזכיר להם תיבה תיבה שלא יטעו ואמר שאין הכהנים מתחילין את התיבה עד שתכלה אותה תיבה מפי שליח צבור ומ"מ סוגית התלמוד מוכחת שאינו מתחיל באותה ברכה כלל אלא שאחר שסיים ברכת הודאה קורא כהנים הצבור עונין אמן בין פסוק לפסוק ואינן עונין עד שיכלה דבור מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילין בפסוק אחר עד שיכלה אמן מפי הצבור ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום הא מכיון שהתחיל רשאין להחזיר אבל אין רשאין לעקור רגליהם מכל וכל עד שיגמור שליח צבור שים שלום הכהנים צריכין לשאת ידיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש היו נושאין אותן על גבי ראשיהם חוץ מכהן גדול שלא הי' מגביה ידו למעלה מן הציץ כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך ולא עוד אלא שעובר בשלשה עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי ונראין הדברים כשהצבור מצוים אותם בכך הא מאליהן אין חייבין בכך וראיה לדבר מה שתרגם אנקלוס אמור להם כד תימרון להון וכן הדין כששליח צבור קוראם לכך ששליח צבור לענין זה כצבור הוא ויש חוככין לומר שאף בלא התראה הם מצווים בכך אלא שבתלמוד המערב ראיה לדעת ראשון והוא שאמרו ר' ישמעאל כד הוה תשיש קאי אחורי עמודי דר' אליעזר ונפיק לבראי כלומר היה מסתיר עצמו ויוצא כדי שלא יצווהו בכך הכהנים יש להם לעקור רגליהם ממקומם לילך אצל הדוכן בשעת ברכת עבודה ובזמן הזה אצל הארון ואומרי' יהי רצון שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל בלא מכשול מעתה ועד עולם כל כהן שלא עקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה אבל אם עקר רגליו עולה עד שעת ברכת כהנים כשנושאים הכהנים את כפיהם מברכין בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה וכשמחזירים פניהם מן הצבור אומרין רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה כמו שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך וכו' כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את יי' הרג את הנפש לא ישא את כפיו שנא' ידיכם דמים מלאו ובמסכת תענית כ"ו ב' בארנו ששתויי יין לא ישאו את כפיהם אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן שמא תפסק רצועת סנדלו של אחד מהם העם מה הם אומרים בשעת ברכת כהנים ברכו יי' כל מלאכיו וכו' כדרך שהתבאר בשביעי של סוטה ויש פוסקין שלא לאמר כן אלא במקדש שהיו מזכירין שם המפורש כמו שכתבנו שם פירשו הגאוני' ששליח צבור ששכח ולא אמר ברכת כהנים בתפלה אם לא השלים את הברכה חוזר וסודרה ואם השלים את הברכה אינו חוזר ואף בזמן שיש שם נשיאות כפים:

המשנה השביעית האומר איני עובר לפני התיבה בבגדי צבעונין וכו' הכונה בה כשלפניה לבאר בה על מי שמתחסד יותר מדאי בקצת דברים שיש לחשדו באיזה סרך של מינות וענין זה הוא מפני שאנו נוהגין להתעטף בטלית לבנה ובשאר בגדים אין אנו מקפידין אם צבועים אם לבנים ויש מקצת בעלי אמונות אחרות שמדקדקים בכך וזה מראה עצמו מרבה בחסידות ואומר שאינו עובר בצבעונין אא"כ יהיו כל בגדים לבנים לא יעבור אף בלבנים ואע"פ שבשאר בני אדם אין מדקדקין בין צבועים ללבני' ועל דרך זה אמר בסנדל איני עובר לא יעבור אף ביחף א"א שלא נזרקו בו ניצוצות של מינות העושה תפלתו עגולה פי' מלשון תפלין ומזכירה בלשון יחיד ר"ל תפלה מפני שענין זה הוא בשל ראש יותר על של יד ר"ל שאם עשאה עגולה בקציצתה היא סכנה שמא יכנס בפתח נמוך ויכה בראשו אל הפתח ותכנס בראשו ואין בה מצוה כלומר שאין יוצא בה ידי חובתו דתפלין מרובעות בעינן נתנה של ראש על מצחו ושל יד על פס ידו הרי זה דרך המינות שאין מאמינים בדברי קבלה ומפרשים בין עיניך ממש ועל ידך ממש וכבר למדנו מגזרה שוה במס' מנחות ל"ז ב' בין עיניך זה קדקוד מקום שמוחו של תינוק רופס ועל ידכה בגובה של יד והוא קיבורת הזרוע שתהא שומה כנגד הלב צפה זהב ר"ל שצפה קציצת התפלין בזהב הרי זה דרך החיצון כלומר שאינה מינות גמורה אלא שיצא מכלל מצוה דכתיב למען תהיה תורת יי' בפיך מן המותר בפיך כלומר שכל עניני התפילין הן קלף שלהן הן תיק שלהם הן חוטין הן רצועות הכל של בהמה טהורה לא של טמאה ולא של זהב נתנה על בית אונקלי ר"ל על בית יד לבושו מבחוץ כדי שיהא לאות לכל הרואי' וכבר דרשו לך לאות ולא לאחרים לאות שצריך להניחם במקום המוצנע ומ"מ אפי' במקום המוצנע אין לו להניחם על שום מלבוש אפי' על חלוקו שאין ראוי להיות דבר חוצץ בין הזרוע לתפלין וכן של ראש על כובע שבראשו כך פירשו רבים וראיה לדבריהם מצאנו בתלמוד המערב ר' יוחנן בסיתוא לא הוה מנח תפלין דלא הוה חזיק רישיה ואלו היה רשאי לנשאם על כובעו אין כאן חולשה וכבר כתבנו מזה במסכת יומא פרק ראשון:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ובגמ' פי' שצריך להשמר בתפירתן שלא תקלקל את הרבוע וכן שיהא עור התפור תחת הקציצה מרובע ג"כ ושיהיה רבועו שוה מכל צד עד שימצא באלכסונו כנגד רבועו לפי חשבון כל אמתא בריבועא אמתא ותרין חומשי באלכסונא אפי' היה עגול ושטוח כעין עגול של עדשה או של גבינה שאין כאן סכנה פסולין רבוע גמור בעינן: