מאירי על מגילה מו

ואם נשלם הענין בפחות מכ"א פסוקים כגון הפטרת עולותיכם ספו על זבחיכם אין בכך כלום ומ"מ מקום שקורין אותה בתרגום די לו בעשרה פסוקים שהתרגום משלימו לעשרים וחוזר פסוק אחרון בלשון הקדש ונשלם מנין הכ"א ועל זו אמרו מקום שיש בו תורגמן פוסק וי"מ שכל מקום שיש שם תורגמן לקריאת התורה אין מקפידין על קריאת נביא אם אין שם כ"א פסוקים מפני טורח צבור ואפי' בעשרה פסוקים דיו ויש אומרים בפחות מעשרה והעיקר כדעת ראשון:

המשנה השלישית אין פורסין על שמע וכו' כונת המשנה בענין החלק השלישי לבאר אותם הדברים שאינם נעשים בפחות מעשרה ואמר שאין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה וענין פריסת שמע יש מי שפירש בו על עשרה שבאו לבית הכנסת שמצאו צבור שכבר התפללו וגם הם התפללו בינם לבין עצמן אלא שהיו עושין כן לשמוע קדיש וברכו שלא שמעוה אחד מהם וי"מ אף בששמעו קצת מהם הואיל ולא שמעוה רובם והוא שאמרו במס' סופרי' אין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אמרו שבעה ויש אומרים ששה והם מפרשים שאי אפשר לומר שבעה לבד או ששה לבד אלא שבזו נחלקו שלדעת תנא קמא אין עושין כן אלא בעשרה ר"ל שלא שמעוה אחד מהם ולדעת רבותי' שבעה כלומר הואיל והיו שם שבעה שלא שמעוה שהם רוב ורוב הניכר וי"א ששה כלומר רובא בעינן רובא דמינכר לא בעינן וגדולי הרבנים פירשו אפילו בששמעו רובם כל זמן שיש שם אחד מהם שלא שמעה אע"פ שכל התשעה שמעוה:

וענין פריסת שמע הוא שעומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה של ק"ש עד יוצר המאורות שיש בה קדושה ומדלג אהבת עולם וק"ש שאין מתפללין אותה בתורת נדבה ומדלגין משם לי"ח שאפשר לחזור בהם מתורת נדבה ואומר קדושה ואף לדעת הפוסקים שאין נדבה בצבור כמו שביארנו בפר' מי שמתו קדיש וקדושה מיהא כעין חובה הוא וי"מ בשיטה זו שלא נאמרו הדברים אלא כשהיו שם באותם עשרה קצת שלא התפללו כלל אפי' לא היה שם בענין זה אלא אחד ולשון פורסין מענין פרוסה כלומר מחלקין את הברכות של שמע כלומר שמברכין חצי הברכות שעל שמע והוא אותה שיש בה קדושה שכשהתפללו ביחיד לא אמרוה בקדושה כך פירשו רבים אלא שאנו פסקנו במס' ברכות שהיחיד אומרה בקדושתה וכך היא שנויה במס' סופרים וענין עובר לפני התיבה הוא שליח צבור המתפלל תפלה שלימה ואמרו ששני אלו דבר שבקדושה הם ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה ויש חולקין בענין פריסת שמע במה שביארנו שאי אפשר לעשות כך ופי' פריסת שמע בברכות סדורות ובקריאת שמע ובתפלת י"ח ולשון פורסין מברכין מלשון כי הוא יברך על הזבח שמתרגמין ארי הוא יפרוס על דיבחא וענין עובר לפני התיבה הוא לתפלת י"ח והענין הוא שהיה מנהגם ששליח צבור היה עומד רחוק מן התיבה בעוד שהיה קורא את שמע וברכותיה וכשמגיע לי"ח היה עובר לפני התיבה ומתקרב לשם להודיע ששני ענינים הם ואמר על שניהם שאין נעשים בפחות מעשרה ובתלמוד המערב פירשו על כל אלו הנזכרות במשנה שאם התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר מעתה יש מי שאומר הואיל וק"ש וברכותיה ענין אחד ותפלת י"ח הוא ענין אחר אם התחיל קריאת שמע וברכותיה והלכו להם גומר קריאת שמע וברכותיה אבל אינו מתפלל י"ח שאינו גומר אלא מתחיל ואם התחיל בי"ח בעשרה והלכו להם גומר ויש מי שאומר הואיל והתחיל בברכות ק"ש גומר עד סוף שמונה עשרה:

ונשוב לביאור המשנה והוא שאין הכהנים נושאין את כפיהם אלא בעשרה אף זו דבר שבקדושה היא וכן בקריאת התורה שהרי צריך לומר ברכו ואין מפטירין וכו' שהרי אף המפטיר צריך לומר ברכו ואין עושין מעמד ומושב וי"מ שכשהיו מוליכין את המת לקברו היו יושבין עם המטה שבעה פעמים להספיד ולקונן שם מי שירצה ומכיון שצריך לומר שם שבו יקרים שבו עמדו יקרים עמודו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא ועיקר הפי' בענין מעמדות ומושבות שבשעה שחוזרין מבית הקברות הוא וכן פירשנוהו בחבור התשובה וכבר בארנו ענין זה בבתרא פרק פירות ק' ב' ברכת אבלים פי' בגמ' ברכת רחבה והוא שהיו עושין סעודה לאבלים ברחובה של עיר ואומרי' שם ברכת המזון בנוסח מחודש מעניני אבלות ואמרו עליה שאינה אלא בעשרה ואין אבלים מן המנין שהרי כלם באים לנחם ואין אבלים בכלל מנחמין וי"מ שלא ברכת המזון היתה אלא ברכה בפני עצמה וקודם ההבראה היו מברכין אותה תנחומי אבלים וכו' כשהיו חוזרין מן הקבורה היו מקיפין את האבלים בשורה של עשרה ומנחמין ואין דבר זה בפחות מעשרה ברכת חתנים וכו' והוא שבע ברכות ליום ראשון ובכל יום שיש בו פנים חדשות או ברכת אשר ברא מיום ראשון ואילך אם אין שם פנים חדשות ואמרו עליה שהיא צריכה עשרה אלא שחתנים מן המנין שהרי הכל לשמחה נתקן והרי הוא בכלל השמחה ומ"מ שהשמחה במעונו אינו בכלל ברכת המזון וכל שיש ברכת זמון אומרה כמו שיתבאר במקומו ולדעת השאלתות שמצריכין עשרה אף בברכת אירוסין נפרש כאן ברכת אירוסין בכלל ברכת חתנים אלא שיש חולקין שלא להצריך עשרה בברכת אירוסין כמו שביארנו בראשון של כתובות ואין מזמנין על המזון בשם ר"ל נברך לאלהינו אלא בעשרה והקרקעות תשעה וכהן פירושו אם הקדיש קרקע ובא לפדותו מיד גזבר ובשדה מקנה שהוא נפדה בשוויו וצריך שומא צריכין להיות בשומא שלו עשרה ושיהיה אחד מהם כהן ובגמ' מביא כן מכח המקראות ומ"מ פדיון שדה אחוזה הואיל ואינו נפדה בשוויו אלא לפי חשבון זרע חומר שעורים אין צריך שמאין כלל ואדם כיוצא בהן פירוש במי שאמר דמי עלי ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק אבל אם אמר ערכי עלי אין צריך שומא אלא לחשבון ערכין הקצובים בתורה לפי שניו והוא הדין אם הקדיש עבד ורוצה לפדותו כמו שיתבאר במסכת סנהדרין:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הרביעית והיא חוזרת לענין החלק השני הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים וכו' כוונת המשנה לבאר חשבון הפסוקי' שאנו צריכין לקרות בתורה ובנביאים ועל איזה סדר הם נקראים ומתורגמין ואמר שהקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים כנגד תורה נביאים וכתובים ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד פירושו שהיה מנהגם לתרגם את הפסוקים כדי להבין לעם ואמר שלא יקרא הקורא שנים ושלשה פסוקים כאחד ויתרגם אותם המתרגם כאחד שמא יטעה המתורגמן שהוא מתרגם על פה ויכשלו השומעים אלא קורא פסוק אחד ומתרגמו המתרגם: