מאירי על מכות ה

עדים זוממין אין משלמין על פי עצמן מפני שהוא קנס כיצד הרי שהעידו ונחקרה עדותם ואח"כ ר"ל לאחר כדי דבור אמרו שקר העדנו ואין זה חייב לזה כלום ולא עוד אלא שהיום שהעדנו עליו במקום פלוני היינו או שאמרו שקר העדנו וכבר הוזמנו בעדותנו בבית דין פלני אין משלמין על פי עצמן ושמא תאמר נדון את הדבר כאלו אמרו גזלתיך או גנבתיך שחייב לשלם בזו לחייב עצמו הוא בא אבל האומר שקר העדתי אינו מכוין לחייב עצמו אלא להשיב עדותו אחור אבל אם אמרו העדנו על זה בכך והוזמנו בבית דינו של פלוני ונגמר דיננו ונתחייבנו מפי הבית דין לשלם לו כך וכך הרי אלו משלמין שאין זה אלא הודאת ממון הואיל והוא מעיד שכבר נתחייב בו ואם אמר האחד לבד כן ולא אמר האחר זה שאמר משלם חלקו לפי מנין העדים וחברו אינו משלם על פיו שאין משלם על פי עד אחד ואף כשהאחד משלם דוקא שאמר שכל העדות הוזמה הא אם אמר הוזמתי ולא אמר כן על האחרים אינו משלם שאין הזמה כלום אא"כ הוזמו כלם הא אם אמרו כלם כן כלם משלמין וכן הדין בכל קנס שבעולם שאם הודו שנתחייבו בו בבית דין פלוני משלמין על פי עצמן וחכמי הדורות שלפנינו פסקו כחכמים לומר שמשלמין על פי עצמן ואף בשקר העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני אע"פ שלא אמרו ונתחייבנו ממון וי"א שאף בעדות שקר העדתי לבד אע"פ שלא אמר שהוזם משלם מתורת דינא דגרמי שמן הדין אין חיוב בעדות אלא על ידי הזמה:

זה שבארנו שדין עד זומם קנס הוא פי' בכאן הטעם שהרי לא עשו מעשה ונהרגין וכן שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין יש מדקדקין מכאן ר"ל ממה שאמר שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין שכמו שאמרו בדיני נפשות הרגו אין נהרגין אף בדיני ממונות שלמו אין משלמין וכל שכן בעדות של מלקות שאם לקו אין לוקין ואף גדולי המפרשים רמזוה כן בהגהותיהם לענין מלקות ואין הדברים נראין כלל שלא הוזכרה דרשא זו בכל התלמוד אלא לענין הרגו ובפ' ד' מיתות למדוה מלאחיו ומשהרגו אין כאן אחוה וזו שבכאן פירושה שאף בלא שלמו משלמין הואיל ומ"מ להפסיד ממון באו ולא למעט אם שלמו שלא ישלמו שכל שאפשר בחזרה ודאי מחייבין אותם להחזיר וכן כתבו בתוספות וכן במלקות ר"ל שאם לקו האחרים לוקין ולא נאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא לענין הרגו וכן כתבוה גדולי המחברים ואף גדולי המפרשים כתבוה בתשובת שאלה כן אע"פ שבקצת מקומות חלקו בה לענין מלקות:

זה שאמרו בעדים זוממין שאם הרגו אין נהרגין שנמצאים מחמירין בהם כשלא הרגו יותר מכשהרגו קבלה היא ואין לנו בה טעם ומ"מ הגאונים כתבו הטעם שמאחר שהערימו שלא בשעת חמום מריבה ונקמה ושהוכפלה עבירתם ברציחה ועדות שקר אינם ראויים לכפרה ומתוך כך אין ענשם מסור לבית דין וכדרך שאמרו למעלה בסוגיא זו הוא שעושה מעשה במזיד לא יגלה כי היכי דלא ליהוי ליה כפרה הם שלא עשו מעשה במזיד יגלו כי היכי דליהוי להו כפרה ומ"מ נראה לי שאין הטעם אלא משום זילותא דבי דינא שלא יתפרסם שיהא מכשול זה יוצא מתחת ידם להיות זה נהרג בשקרות והשומעים סבורים שזה אירע להם במיעוט חקירה ודרישה ואף הם מחטטים אחריהם בצדדים אחרים לגבות מהם את חובם ובתוספות פי' הטעם שאף בנפשות היינו אומרים כן אי לאו דאין עונשין מן הדין ובממון מיהא עונשין מן הדין:

זה שביארנו שכל שאמרו שקר העדנו והוזמנו ונתחייבנו שחייבין לשלם לדברי הכל מ"מ עדותם אינה בטלה בכך והתובע יכול לומר איני מאמין שהוזמו שכיון שהגידו אין חוזרין ומגידין ועוד שהרי זה טוען אין אדם משים עצמו רשע ואין עדות זו כלום והעדות האחר קיים ואע"פ שלחיוב עצמו אנו אומרים בהוזמנו ונתחייבנו שמשלם ואין פוטרין אותו מצד שאין אדם משים עצמו רשע אין אומרין כן אלא לענין מיתה ומלקות אבל לענין תשלומין הודאת ממון הוא והודאת בעל דין כמאה עדים ואחר שביארנו שאין דין התובע נפקע בכך כל שכן שאם פרעו אינו חוזר וגובה ממנו בעדים אלו ולא עוד אלא שאינו משביעו שאין שבועה במקום שני עדים וכל שכן באחד שהרי שנים כיוצא בו אין מחייבין אותו ממון:

זה שביארנו באחד שהודה כן שאין חברו חייב בכך יש מי שאומר שהנתבע יכול להשביעו מצד עדותו של זה ואינו נקרא נוגע בדבר שהרי זה כראובן שתבע ללוי ולשמעון מנה שהלוה להם וכפר לוי והעיד שמעון שכך הוא שלוי חייב שבועה בעדות שמעון ואין הדברים נראין שהרי משאמר הוזמנו הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ואפי' עשה תשובה הואיל ובשעת הזמה שחל בה העדות היה רשע הרי זה תחילתו בפסלות הא אם אמר העדנו שקר ועשינו תשובה ופייסנוהו לנתבע לשלם לו ואחר הוזמנו בזו ודאי משביעו על ידי עדותו זו ואע"פ שקודם הזמה הודו ששקר העידו הזמה חלה בהם שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם היה הנתבע טוענו בבריא שהוזם משביעו היסת:

יש שואלין עדים שהעידו בראובן שחייב לשמעון מנה והוזמו ואח"כ הודה ראובן שהוא חייב כעדותם של אלו אם משלמין אחר שמ"מ הם העידו שקר והוזמו או אין משלמין אחר שהענין כך היה ואין מפסידין אותו כלום ויראה שמאחר שאם באו עדים על כך פטורים כך הם פטורים על ידי הודאתו ויש מפקפקין בדבר שכל שיש עדים נתגלה הדבר למפרע שבן חיוב הוא משעת העדות אבל בהודאת בעל דין עכשיו הוא נעשה בר חיוב ויראה לי כדעת ראשון:

כבר ידעת שאין עדים זוממין משלמין עד שיזומו שניהם או כלם אם הם רבים בעדות אחת וכשנזומו כלם משלשין ביניהם את הממון לפי מה שהם הא במלקות ומיתה כלם לוקין או כלם נהרגין שאין מלקות לחצאין ואין צריך לומר מיתה:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר מעידים אנו באיש פלוני שגרש את אשתו ולא נתן לה כתובתה וזה אומר לא גרשתי שנמצאו גורמים לשלם לה כתובה מעכשיו אין אומרים לשלם לו כל הכתובה שהרי אפשר שאף בלא עדותם היה הוא מפסיד כתובה כגון אם תתאלמן או תתגרש אלא אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו בספק שמא תתאלמן או תתגרש ותהא שלה ובספק שמא תמות היא בחייו ותהא שלו ויפסיד הלוקח את מעותיו ונחלקו בגמ' באומדנא זו בנוסח זה כיצד שמין רב חסדא אמר בבעל רב נתן בר הושעיא אמר באשה אמר רב פפא באשה בכתובתה וביאור ענין זה הוא שהכתובה בחיי בעלה אין אדם לוקח זכות האשה והוא לקיחתה בספק אלמנות או גירושין ולא זכות הבעל והוא לקיחתה בספק מיתת האשה אלא בטובת הנאה שאין אדם עשוי ליתן בכל שוויה על הספק וא"כ אף כשהעדים מעידין עליה והוזמו אין ראוי לחייבם אלא על טובת הנאה זו ומי שאמר שבבעל שמין הוא שאומדין בלוקח זכות הבעל כמה הוא נותן לו על כל זכותו שאם תמות היא בחייו יתן להם כתובתה מיד ואם נתאלמנה או נתגרשה בהדרת הנאה שלא יחזיר שיפסידו וכשיעור זה מחייבין את העדים שהרי שיעור זה הוא שאנו מפסידין לו ומי שאמר שבאשה שמין הוא שאומדין בלוקח זכות האשה כמה הוא נותן לה שאם תתאלמן או תתגרש יזכה הלוקח בכתובתה מיד ואם תמות היא בחייו שיפסידו וכשיעור זה פוחתין מתשלומי עדים לבעל שזהו זכותה והמותר הוא זכות הבעל שהיו מפקיעין אותו ממנו ומשלמין וזהו שיעור מרבה בתשלומין משומא העשויה בבעל שהאשה מצד שרגילות הלשון מתנבא עליה תמיד למות בחיי בעלה וכן שאם י"מ ימות הוא בחייה או תתגרש הרי היא מחוסרת גוביינא שיצטרכו לדון עם הבעל או עם המחזיקין בנכסיו והדבר מצוי לערער בפרעון כתובה אין אדם נותן על זכותה אלא דבר מועט וכל השאר הוא זכות הבעל ומשלמין אבל הבעל שהוא מוחזק נותנין לו יותר ואין אדם חושש בו לערער שאין אדם מצוי לערער במה שמכר הוא עצמו ולא היורשים במה שמכר האב ולא שתאמר שאם הכתובה מאתים נותנין לבעל מנה וחצי ולאשה אין נותנין אלא חצי מנה שאם כן שומת האשה והבעל הכל אחד שהרי שומת הבעל במה שנותנין לו ושומת האשה במה שנשאר שאין נותנין לה אלא שאם הכתובה מאתים נותנין לבעל מנה ולאשה חצי מנה ולשומת הבעל משלמין מנה ולשומת האשה משלמין מנה וחצי:

והלכה באשה שמין ושמא תאמר והיאך מחייבין אותו ביתר שלא ימצא הוא מזכותו אין זה כלום שהרי הם מ"מ היו מוציאין עכשיו מידו מאתים והם מפקיעין את התשלומין מצד שמא סופו ליתן לה והרי חוב של סופו אינו שוה עכשיו אלא חצי מנה ושמא אף הוא לוקח זכותה מעכשיו באותו חצי מנה ואע"פ שיש לה לחוש שיגרשנה מיד לזכות במקחו שמא יקח על ספק מיתה לבד:

ומה שאמר אח"כ באשה ובכתובתה עקר הפי' בה שאין הזוממין משלמין אלא מצד הכתובה ועל הדרך שפרשנו אבל לא מצד נכסי מלוג אע"פ שהיו מפסידין לו פירותיהם מעכשיו שמאחר שלא הזכירו בעדותם חיוב מלוג אין כונתם אלא על הכתובה ויכולין לומר שלא היו יודעים שיהו לה נכסי מלוג ואפי' היו לה נכסים ידועים יכולין לומר סבורים היינו שקבלם עליו בנכסי צאן ברזל ולא עוד אלא שגדולי הראשונים שבקאטאלונייאה מפרשים שאפי' הודו בידיעתם או שהזכירום לעולם אין בהם תשלומין לזוממין שבחזקת האשה הם ואינם נחשבין בהם מוציאין מיד הבעל:

זהו עקר מה שנאמר בשמועה זו וגדולי הפוסקים פי' בשומת הבעל שפעמים שאדם לוקחה מן הבעל ביוקר ומן האשה בזול כגון שהיא זקנה או חולנית והוא בחור או בריא ופעמים בהפך ובשומת הבעל משערין במה שנותנין לו ובשומת האשה במה שפוחתין לה על הדרך שביארנו ונמצא שפעמים ששומת הבעל מרובה ואמר שבאשה שמין לפי מה שהיא ואין הדברים ברורים שהרי כל שאתה אומד את האשה אתה צריך לאמוד את הבעל גם כן וכן יש שפרשו באשה ובכתובתה שאם היא מרובה אין אדם מכניס עצמו בספק לקיחתה אא"כ בהפסד גדול למוכר ומשערין בדבר זה לפי גודל הכתובה וקטנה ולדעתי אף בנכסי מלוג שמין בתשלומיהן וכן יראה מעקר הדין אלא שגדולי הדורות הכריעו כדעת ראשון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית והכונה בה ככוונת מה שלפניה והוא שאמר מעידין אנו את איש פלוני שחייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנם לו מכאן ועד שלשים יום והלה אומר שאינו חייב ליתן אלא עד עשר שנים ונמצאו העדים זוממין ובמלוה על פה שאין חבירו כופר ולא אמר פרעתי שאלו בשטר הרי זמנו של שטר מוכיח ואפילו לא היה שם זמן הרי מ"מ הואיל ולא נתפרש בה זמן זמנו מעכשיו והרי אין זה צריך לעדים ואין עדותם כלום ואע"פ שאמרו עליה בגמ' במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לבית דין עיקר הדבר משום מלוה על המשכון ומוסר שטרותיו בכדי נאמרה ובמלוה על פה מיהא אין אומרין ליתן לו אלף דינרין שהרי אף סופו ליתנם אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהו בידו אלף זוז עשר שנים וכשיעור זה משלמין ללוה וכן כל כיוצא בזה ויש לפרשה אף במלוה בשטר וכגון שהאריכו זה אומר שעשר שנים האריכו וזה אומר שלשים יום לבד:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: