מאירי על מכות מג

המבשל בעצי אשרה וכן הנהנה בע"ז ומשמשיה ובתקרובת שלה לוקה שתים אחת משום לא ידבק בידך מאומה ואחת משום לא תביא תועבה אל ביתך:

האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה אינו לוקה משום טמאה שמאחר שאין בגידין בנותן טעם אינן מכלל הבשר אבל אם אכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה מתוך שנכלל שאר גופה באיסור זה חל אותו איסור אף על הגיד ולוקה שתים:

המכלה ממון הקדש במזיד שלא בדרך הנאה יראה מכאן שהוא לוקה אע"פ שמשלם את הקרן ואזהרתו מואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן ליי' אלהיכם ולא ראיתי לאחד מן המחברים שיזכירה במנינו ושמא מפני שלאו זה נתיחד לאזהרת מוחק את השם ולגדולי המחברים ראיתי שהנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ומשלם את הקרן ואזהרתו מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' מפי השמועה למדו שהיא אזהרה לאוכל עולה והוא הדין לשאר קדשים בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית שלוקה אע"פ שמשלם ואיני יודע למה לא מנאוה במצות לא תעשה ר"ל שלא ליהנות בקדשים ולא מנו בהם אלא גזה ועבודה ומצות עשה של תשלומין ושמא נכללת היא בלאו שלא יאכל זר בקדשים או באזהרת בשר עולה לכל אחד שהיא נכללת באזהרת לא תוכל לאכול בשעריך:

הזורע בנחל שנערפה בו עגלה והמוחק את השם מן השמות שאין נמחקין והחותך סימני צרעת קודם שיתרפא או שיוחלט והמזיח את החשן מעל האפוד והמסיר את הבדים מן הארון והקוצץ אילני מאכל דרך השחתה כל אלו לאוין מיוחדים הם להיות העובר לוקה עליהם כמו שביארנו במשנה:

השבועה אינה חלה על דבר מצוה כמו שיתבאר במקומו מעתה האומר שבועה שלא אחרוש ביום טוב וחרש אינו לוקה משום שבועת בטוי שלא חלה שבועה זו עליו ומ"מ חלה היא בכולל ר"ל שאם נשבע שלא יחרוש כלל וחרש ביום טוב לוקה אף על בטול השבועה גדולי הדורות למדים מסוגיא זו שאע"פ שהנדרים חלים על המצוה כמו שיתבאר במקומו לא נאמר כן אלא בבטול מצוה כגון שאמר ישיבת סוכה עלי וכו' אבל למניעת עבירה כגון אם אמר הרי עלי שלא לחרוש ביום טוב וחרש שנחייבהו משום בטול נדר לא שאלו כן כשהקשה וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב והוא משיבו שאין שבועה חלה עליו וחזר והקשה דליחשבה בדקא משתבע ביום טוב ובחול בו השבועה חלה אף על היום טוב בכולל עד שהוצרך לדחוק האי תנא כולל לית ליה היה לו להקשות ליחשב נמי כגון שאסרה עליו בנדר שהוא חל על דבר מצוה וכן בשמועת גיד הנשה האמורה למעלה היה לו להוסיף ולמנות שאסרו עליו בנדר אלא שאין אומרים כן בקיום מצוה ר"ל למניעת עברה אלא בבטול מצוה ובמסכת שבועות יתרחבו בה הדברים בע"ה:

השבועות והנדרים יכול אדם לישאל עליהם על ידי חכם או שלשה הדיוטות ומתירין לו ואף הנזירות בכלל זה וכן ההקדשות יש להן שאלה כל שלא הגיעו ליד גזבר וכן תרומות ומעשרות וחלות ודומיהן כל שלא הגיעו ליד כהן כמו שיתבאר במקומו ומ"מ מה שהוא קדוש מאליו כגון בכור אין בו שאלה לעולם וכן מי שאמר הריני נזיר כשמשון אין לו שאלה ששמשון לא היה נזיר מתורת נדר עצמו אלא ממה שהמלאך הפרישו מן הטומאה וכל שכיוצא בזה אין לו שאלה וכן כל שהוא בנזירות שמשון מותר ליטמא למתים ואסור ביין ובתגלחת לעולם כמו שיתבאר במקומו:

י"מ בנזירות שמשון כל שהוא נזיר מבטן על ידי אביו וכמו שאמרו האיש מדיר את בנו עד שיגדל בנזיר ר"ל שאם אמר פלוני בני נזיר נדר וקיים והאב נוהג בו כל דקדוקי נזירות ואין זה כלום שמ"מ אף האב בדין שאלה:

כל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורים בגזה ועבודה שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך והוא הדין לשאר קדשים ואפי' הוממו ונפדו הרי הן באיסור גזה ועבודה וזהו הנקרא שור פסולי המוקדשין ומעתה בהמה זו אע"פ שהיא גוף אחד הואיל וקדש וחולין מעורבין בה הרי היא כשני גופין והרי הן לענין חרישה כטמאה עם טהורה שהרי הכתוב קראה טמאה וכמו שאמרו ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ליי' אין הכתוב מדבר אלא בפסולי המוקדשין והחורש או המנהיג בה לבדה כחורש ומנהיג בכלאים ולוקה וכן המרביע עליו אפי' מינה לוקה אף משום הרבעה:

גיזה זו שאסרנו בפסולי המוקדשין פירושה מחיים אבל לאחר מיתה גזתה מותרת ובקדשי בדק הבית אין בהן איסור גיזה ועבודה אלא מדברי סופרים וכשם שקדשי מזבח אסורין בגיזה כך אסורין בהוצאת חלבן ואין צריך לומר שאסור ליתן בשרן לכלבים כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השניה והכוונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנאמר במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים ר' יהודה אומר ארבעים שלמות לוקה בין כתפיו אמר הר"ם אלו אמר ארבעים במספר היה ראוי להיותם שלמים ולפי שהקדים במספר ר"ל שלא ילקה בלא שיעור אלא במנין ידוע כפי מה שיוכל לסבול כמו שנאמר כדי רשעתו במספר כלומר סוף ההלקאה ואמרו אח"כ ארבעים יכנו ר"ל עד ארבעים כמו שלמדנו מפי הקבלה בדברי חכמים ז"ל הואיל וההכאה היא כפי מה שיוכל לסבול ולא יוסיף על ארבעים לא נכה ארבעים ונניח הכאה זו דרך סמיכה כמו שביאר ואמר שהשמירה במיעוט הכאה ראוי לר' יהודה אין דעתו כן ואין הלכה כר' יהודה אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש אמדוהו לקבל ארבעים ולקה מקצת וחזרו ואמרו אינו יכול לקבל ארבעים חייב אמדוהו לקבל שמנה עשר ומשלקה אמרו יכול לקבל ארבעים פטור עבר עבירה שיש בה שני לאוין אמדוהו אומד אחד לוקה ופטור ואם לאו לוקה ומתרפא וחוזר ולוקה ידוע שנאמר ארבעים יכנו אינו ר"ל שילקה ארבעים לא יותר והוא שאמר לא יוסיף וילקה למטה מן תאר הארבעים כפי מה שיוכל לסבול כדי שלא ימות והוא שאמרו לו כפי כחו על רשעתו ויש להקל בזה כגון שאמדוהו היודעים במזגי בני אדם ואמרו שיכול לסבול עשרים הלקאות מעקרינו שלא ילקה אלא שמנה עשרה אע"פ שיוכל לסבול עשרים ועל זה הדרך תקיש ואמרו אמדוהו אומד אחד הוא כשנתחייב שתי מלקיות או יותר ואמדוהו על דרך משל שיסבול שנים וארבעים ויפטר מן הכל כיון שתחלת האומד היה יכול לסבול את הכל והם כך וכך הלקאה או לא ואם אמדוהו למלקות אחד בלבד יניח אותו עד שיבריא ממלקותו ולוקה פעם שניה כפי מה שיסבול גם כן וכמעשה זה בעצמו יעשה כשעבר עבירה שיש בה לאוין הרבה על זה הדין שוה שיתבוננו בשעת האומד אם אמדוהו לסבול הכל או לסבול אחת ואחת:

אמר המאירי כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנאמר במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים ר"ל שמשלים את הארבעים והוא שגורם להיות נאמר אחריו ארבעים וזהו ל"ט שהם מכות הראויות להשתלש י"ג בכל שליש ר' יהודה אומר ארבעים שלמות כפשוטו של מקרא ואותה היתרה על המכות הראויות להשתלש הוא לוקה בין שתי כתפיו ששאר המכות הנתנות מאחריו הם נתנות על הכתפים עצמן כמו שיתבאר ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא:

אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש פי' שאע"פ שבמצות התורה בארבעים אין סוף הענין אלא שאין מוסיפין עליהן אפי' היה זה חזק לסבול כמה וכמה אבל מ"מ אם היה חולני או חלוש הטבע שאין כחו לסבול סכום הכתוב בתורה פוחתין לו כפי אומד הבית דין שיהא יכול לסבלן שלא ימות בהן וכשאומדין אותו כמה יכול לסבול אין אומדין אלא למכות הראויות להשתלש ר"ל שאם אמדוהו לסבול עשרים אין מלקין אותו עשרים שאין עשרים ראויות להשתלש ואין אומרים שילקה עשרים ואחת שאין מוסיפין על האומד אלא ילקה שמונה עשר וכן כל כיוצא בזה בכל האומדות:

אמדוהו לקבל ארבעים וכיון שלקה מקצת הכירו שאינו יכול לקבל ארבעים הואיל והושלם ענינו במכות הראויות להשתלש כגון שלשה או ששה או תשעה וכיוצא באלו פטור: