מאירי על מכות טז

עבודת הארץ ועבודת אילנות שבה אסורה בשביעית שנאמר ושבתה הארץ וכתיב שדך לא תזרע וכו' ובזמן שבית המקדש קיים אף עבודת ששית בסמוך לשביעית שלשים יום אסורה מכח הלכה למשה מסיני וחכמים גזרו והוסיפו על הלכת סיני בשדה אילן מעצרת ואילך ובשדה לבן מפסח ואילך אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אף שלשים יום של ערב שביעית הותרו כמו שביארנו בראשון של מועד קטן ושלשים אלו פירושן אחר קליטה ששיעורה שני שבתות כמו שיתבאר במקומו:

פירות שביעית שיצאו לשמינית כל שהגיעו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הן בקדושת שביעית ואם לא באו לעונת המעשרות קודם ראש שנה של שמינית הרי הם כשל שמינית ושיעור זה בתבואה וקטנית ואילנות אבל ארז ודחן ופרגין ושמשמין ופול המצרי שזרעו לזרע הולכין בהם אחר גמר פרי והירק אחר לקיטתו וכבר ביארנו קצת דינין אלו במסכת ראש שנה:

העומר הוא מנחת צבור וזמנו קבוע בששה עשר בניסן ומתוך שזמנו קבוע דוחה את השבת כמו שאמרו מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת ואי אתה רשאי לומר שאף חרישה לצורך העומר מצוה ואעפ"כ נאסרה שאין החרישה מצוה שאלו מצאו חרוש אין צריך לחרוש אבל הקצירה אתה צריך לקצירה לשמה שמצוה לקצור ולהביא כמו שיתבאר במקומו:

המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני ואמר האב גולה על ידי הבן והבן גולה על ידי האב אמר הר"ם כשהאב מכה את הבן שלא ללמדו ולא מדה טובה ולא מלאכה שיתפרנס בה והרגו הוא גולה ואם הכהו על דבר מאלה אינו גולה וזאת הסברא בעצמה ברב הרודה את תלמידו ושליח בית דין:

אמר המאירי האב גולה על ידי הבן ר"ל שאם הרג את בנו בשוגג גולה וכן הבן על ידי האב ר"ל אם הרגו בשוגג ובאב על הבן מיהא הקשו בגמ' והלא אמרת יצא האב המכה את בנו וכו' והעלו בענין זה על דעת פסק שכל שהוא מיסרו בענין לימוד התורה ונתיבותיה וכן כל מיני חכמה אפילו למד כל צרכו פטור וכל שהוא מיסרו בענין אומנות אחרת אם לא למד כל צרכו פטור שאף לימוד אומנות מצוה הוא הא באומנות אם למד כל צרכו והיה מלמדו אומנות אחרת והרגו חייב שלמוד אומנות אחר שיש לו אומנות אחרת בכדי חיותו אין בו מצוה וכל שכן שאם הרגו שלא בשעת למוד שום דבר גולה כגון שהיה מבקע עצים אלא שזו לא הוצרך ללמדה שאלו הוצרך ללמדה כשהקשה לו והא אמרת יצא האב וכו' היה לו לתרץ כגון שהרגו בלא עסק מצוה אלא שזו לא הוצרכה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ונתחדש עליה בגמרא שלא אמרו בבן על האב שגולה אלא שהרגו אבל אם חבל בו אע"פ שבמזיד נהרג ונמצאת חבלת אב כהריגת אדם אחר אינו גולה עליה שלא נאמר דין גלות אלא להורג נפש בשגגה:

כבר ביארנו בסנהדרין שההורג נפש מיתתו בסיף הן שהרג את אביו הן שהרג ישראל אחר והחובל באביו בחנק שהוא קל מסיף ובאדם אחר בתשלומין:

המשנה הששית וענינה כענין זה החלק גם כן הכל גולין על ידי ישראל וישראל גולה על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב גר תושב גולה על ידי גר תושב אמר הר"ם ואמרו הכל גולין על ידי ישראל להביא כותי ועבד ואמרו חוץ מגר תושב ר"ל שגר תושב כשהרג את ישראל אינו גולה אלא נהרג אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל:

אמר המאירי הכל גולין על ידי ישראל פי' בגמ' אפילו עבד כנעני או כותי שהרגו את ישראל בשגגה גולין ואין מחמירין בהן ליהרג מטעם אדם מועד לעולם ושלא נצריך התראה אלא לישראל בישראל אלא אף אלו דנין אותם כישראל וכן ישראל גולה על ידיהם אם הרגם חוץ מעל ידי גר תושב ונמצאו ישראל ועבד וכותי כישראל שוים לענין זה שכל שהרג זה את זה בשוגג גולה וכן הלכה אלא שנשתנה אח"כ דין הכותי ונעשה כאחד מעובדי האלילים לכל דבר ודנין בו בהם על הדרך שיתבאר:

וזה שאמר חוץ מעל ידי גר תושב והוא גוי שקבל עליו שבע מצות ולא מל וטבל כמו שביארנו במסכת ע"ז ומשמען של דברים שאין ישראל גולה על ידו אינו כן אלא שאין המדה שוה בו וכיצד הוא דינו פסקו גדולי המחברים שישראל או עבד או כותי בזמן שהיו כותיים נדונין כישראל שהרגוהו לגר תושב גולין על ידו אבל הוא שהרג אם הרג גר תושב אחר גולה כמו שאמרו במשנה זו בפי' גר תושב גולה על ידי גר תושב וכן אם הרג את העבד או את הכותי גולה אבל הרג את ישראל נהרג שהרי בן נח הוא ובן נח אין צריך התראה ומעתה שגגה שלו עולה זדון שהרי אדם כל שאין אתה מצריכו התראה מועד הוא לעולם אבל גדולי המפר' פוסקים שישראל שהרגו אינו גולה עליו שהרי כי יכה רעהו כתיב ובן נח הואיל ואינו גדור בדת מכל וכל אינו בכלל רעהו וכן יראה לי מלשון המשנה שאמר וישראל על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב שמשמען של דברים שאין ישראל גולה על ידו כמו שביארנו אלא שבגמרא מדוייקת מצאתי מוגה חוץ מגר תושב והוא חוזר למה שאמר הכל גולין על ידי ישראל כלומר שהכל גולין על ידו חוץ מגר תושב שאינו גולה עליו אלא נהרג:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו בסנהדרין שהמקלל את חבירו בין איש בין אשה בשם מן השמות לוקה והוא הדין לעבד שהרי דינו כאשה לכל דבר נמצא ישראל גולה ולוקה על ידי עבד ועבד גולה ולוקה על ידי ישראל אבל כותי אפילו בזמן שלא עשאוהו כגוי אינו לוקה על קללתו שנאמר ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך נמצא כותי לוקה בקללתו על ישראל ולא ישראל עליו אבל אם העיד בו ישראל שהוא חייב מלקות והוזם לוקה עליו ואי אתה אומר כן בעבד שהעיד על הכותי שחייב מלקות שהרי עבד אינו בר עדות כלל וזה שאמרו בגמ' דכותה גבי עבד וכו' פירושו שסתם עבד לכותי גם כן לוקה בדרך זה והרי אינו עדות עד שתחול בו הזמה:

זה שנתגלגל בדברינו שאין עבד בר עדות כלל אין צריך לומר שכן בכותי אף בזמנו שאף בזמנם גרי אריות הם אלא שבזמן הזה אין אנו צריכים לפסק זה שהרי עשאום כעובדי אלילים לגמרי:

ולענין ביאור מיהא לדעת זה קשה לפרש שהיה לו להקשות גם כן דכותה בכותי לעבד והרי כותי אינו בר עדות אלא דחדא נקט ומ"מ י"מ שהכותים בזמנם בני עדות הם: