מאירי על קידושין מה

ולענין פסק הלכה כחכמים ובין בכסף בין בשטר בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים אלא שבחלק זה ר"ל כסף על ידי עצמו והכסף של אחרים מחלוקת גדולה בין המפרשים אם דיו בתנאי שיתנהו לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו או צריך שיזכיר בפירוש לאי זה דבר הוא נותנם לו והוא שיאמר לו על מנת שיהא רבך מוציאך בהם לחירות שנמצא שאף לעבד אינו מקנה אלא על מנת שיצא לחירות ומחלקותם תלויה במה שנחלקו בגמרא על משנה זו רב ששת ור' אלעזר רב ששת אמר דכולי עלמא במתנה סתם אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כלומר שכל שאדם נותן או מקנה לעבד או לאשה בסתם ובלא תנאי קנה רבו וקנה בעלה ומשנתנו בשהקנה לו אחר ואמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו דר' מאיר סבר כי אמר ליה קני קנה רבו וכי הדר אמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו אינו כלום ואין לדעת ר' מאיר קניה לעבד בלא רבו אלא אם כן ייחד לו לדבר פלוני כגון על מנת שתצא בו לחירות הא בדרך זה מיהא יש לו קנייה אף לר' מאיר לדעת רב ששת ורבנן סברי שאף בעל מנת שאין לרבך רשות בה אהני ליה תנאיה והלכה כרבנן והילכך כל שמתנה דרך כלל בהקנאתו על מנת שאין לרבך רשות בו דיו ואין לרבו עוד רשות בהם וכן באשה בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם ור' אלעזר חלק ואמר דכולי עלמא כי האי גונא קנה רבו וקנה בעלה ומשנתנו בשהקנה לעבד ואמר לו בפרט על מנת שתצא בו לחירות דר' מאיר סבר שאף בזה קנה רבו וכן באשה אע"פ שפירט לאי זה דבר הוא נותן לה ולדעת זה אין לו קנין בלא רבו בשום צד ורבנן סברי הא אפילו לדידיה לא מקני ליה אלא על מנת שיצא בו לחירות והרי לר' אלעזר ואליבא דרבנן כל תנאי שאדם מתנה בהקנאת עבד ואשה להפקעת זכות בעל או אדון דרך כלל אין מועיל עד שיפרט שאף להם אינו נותן אלא לדבר פלוני כגון בעבד לצאת בו לחירות ובאשה ליזון היא בהם או להלבישה או לאי זה דבר ומעתה גדולי הפוסקים פסקו כרבנן אליבא דר' אלעזר ואין על מנת שאין לרב רשות בהם מועיל כלום עד שייחד לאי זה דבר ואע"פ שדעת הנותן לא היתה אלא לכך הרי מצינו כיוצא בו בנכסי לך ואחריך לפלוני שאם ראשון ראוי ליורשו לא אמר כלום ותוך כדי דבור אין לו מקום בכאן שהרי אין כאן חזרה ממה שאמר אלא שאף הוא סובר לקיים את הכל:

ומכל מקום הרבה תמהים עליהם וסותרים את דבריהם ממה שאמרו במסכת נדרים פרק אלו נדרים שהבעל מיפר המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי מעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נותנת לפיך ואמרו על זה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נותנת לפיך ר"ל שהוא דבר פרטי והוא כעין האמור בעבד על מנת שתצא בו לחירות אבל אם אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל והקשו שם לרב מתקיף לה ר' זירא כמאן אזלא הא שמעתא דרב כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה ורמינהי כיצד משתתפין במבוי וכו' עד ומזכה להם על ידי אשתו ואי אמרת קנה יתהון בעל הא לא נפיק מרשותיה דבעל ואמר רבא מודה ר' מאיר לענין עירוב הואיל ולזכות לאחרים הוה נפיק מיד בעלה הוא והרי סוגיא זו הולכת על שיטת רב ששת שהרי מה שאת נותנת לפיך הוא דבר פרטי וכעל מנת שתצא בו לחירות ולפיכך הודה רב שבתנאי זה דיו ואמרו עליו כמאן כר' מאיר ואלו לשיטת ר' אלעזר אף בזו חולק ר' מאיר ואם כן לשיטת ר' אלעזר מה שאמר רב כדעת רבנן הוא ולא כדעת ר' מאיר אלא ודאי בשיטת רב ששת ובמה שאת עושה לפיך אף ר' מאיר מודה אבל מה שתרצי עשי כלומר שלא יהא לבעליך רשות בהם בזו נחלקו ר' מאיר וחכמים ונמצא רב כר' מאיר וזהו שאמר שמואל אף מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל שהוא סובר כחכמים שדיו בעל מנת שאין לבעליך רשות בהם וזהו מה שתרצי עשי ואע"פ שבאותה משנה אמרו למה שאת נותנת לפיך שמא המשנה לדעת ר' מאיר היא שנויה או שמא שנאוה דרך הרוחה לדברי הכל והרי למדת מסוגיא זו לענין פסק שאף בעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה הבעל וודאי כך הדין בעבד ואף במסכת סנהדרין פרק סורר אמרו במה שא"ר יוסי עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו והקשו בה משל אמו מה שקנתה אשה קנה בעלה ותירץ בה כגון דאקני לה אחר מנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן וכן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר אלמא הנחה פשוטה להם שכל שהתנה דרך כלל על מנת שאין לבעליך רשות בהן דיו ומתוך כך ראו האחרונים וחכמי הדורות שלפנינו לפסוק כרבנן וכשיטת רב ששת וכל על מנת שאין לרבך או לבעליך רשות בהם מועיל בכך ומכל מקום נראה לי כדעת גדולי הפוסקים שאם לא כן אף לר' מאיר אתה מוצא קנין לעבד בלא רבו והאיך החליט לומר דוקא בכסף של אחרים ואם מזו של סנהדרין יראה לי שפירושה שהקנה לה בדרך שאין לבעל רשות בה וכן שלא דקדק בה כל כך אחר שאין עקר הדין לשם אלא שזו של נדרים קשה ומכל מקום אנו כתבנו באחרון של נדרים שאף מה שתרצי עשי הוא קצת יחוד לדעת שמואל כלומר שאיני נותן לך אלא לצרכיך לאי זה מהן שתרצי אם למזונותיך או למלבושיך אם לתכשיטיך אם לאי זה דבר ומה שאמרו רב כר' מאיר פירושו שהוא נוטה בקצת לשונות של ייחוד כר' מאיר בכל הלשונות של ייחוד והוא במה שתרצי עשי שהוא קצת יחוד ואעפ"כ הוא אומר שלא קנה יתהון בעל ומכל מקום לא כר' מאיר דוקא שבלשון שאת נותנת לפיך אף רב מודה שמועיל ודלא כר' מאיר ומתוך כך נראה שפסקו גדולי המחברים כשמואל דהתם וכרבנן דהכא ללישנא דר' אלעזר ולשונם בזה על מנת שתאכלי בהם או על מנת שתלבשי או על מנת שתעשי בהם מה שתרצי לא קנה הבעל ויש באין בפשרה רחוקה מן הדין להפריש בענין זה בין אשה לעבד שר' אלעזר לא אמרה אלא בעבד שמתוך שגופו קנוי אין לו שום קנייה בתנאי שבדרך כלל אבל באשה ודאי לא קנה הבעל:

ואע"פ שדייך למשנתך בהלכה זו כמה שכתבנו עד כאן הן לענין פירוש הן לענין פסק וכל מה שאנו כותבין בה מכאן ואילך הוא טורח יתר והוצאה שלא לצורך אעפ"כ אני רואה להעירך בקצת ראיותיהם ובשאר דברים שבאו עליה לקצת מפרשים בדרך זרות ודברים רחוקים והוא שבעלי פשרה זו שהזכרנו יש להם כעין ראיה ממה שאמרו בפרק השואל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך כיון שיצתה מרשותו ומתה פטור והקשו בגמרא עבד הא לא נפק ליה מרשותיה ותירצה שמואל בעבד עברי שאין גופו קנוי אלמא שאף שמואל שהודה באשה שבתנאי דרך כלל דיו פירשה בעבד עברי הא בכנעני לא נפיק מרשותיה והרי זה מאחר ששולחה לאחר הרי הוא כאומר על מנת שאין לי רשות ואין זה כלום שהרי מכל מקום אין כאן תנאי וכן יש להם כעין ראיה בפרק הזורק דאמר ליה רבינא לרב אשי אטו רבא יד דאשה קשיא ליה נהי דקני לה למעשי ידיה גופה מי קני לה ואמר ליה יד דעבד קשיא ליה אלמא שנייא זכיית עבד מזכיית אשה וכל אלו דברים דחוקים שהרי בסוגיא זו מזכירם כאחת ובמדה אחת דכולי עלמא אין קניין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה והרי אשה מיהא לא היה עקר הוראת ענין זה שבא בכאן אלא שדרך גררא הוזכרה כדבר פשוט שדין אחד הוא ועוד שהרי הקשו בסוגיא זו דר' מאיר אדר' מאיר ודרבנן אדרבנן מדתניא אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש ואם כדבריהם היה לו לומר בשלמא דר' מאיר אדר' מאיר לא קשיא שאני דין עבד מדין אשה אלא דרבנן אדרבנן קשיא אלא ודאי שנראין הדברים שהדין שוה בעבד ואשה:

ויש מי שמצדד לומר שכל שאדם אחר מקנה להם על מנת שאין לבעל או לרב רשות בהן אין הפרש בין עבד לאשה ובשניהם לא קנה הבעל או הרב אלא הרי הוא קיים כשאר כל התנאים שהרי בעקרת דבר תורה אמרו בדבר שבממון תנאו קיים אבל במה שמקנה להם הבעל לאשה או הרב לעבד יש לחלק בין עבד לאשה כענין שלמדנו משמועות שהזכרנו של פרק השואל והזורק שהעבד הואיל וגופו קנוי אין שום הפרש בין ידו ליד רבו שגוף ידו של עבד כגוף ידו של רבו הוא וכשמזכה לו דבר או לאחרים על ידו הרי הוא כמזכה מימינו לשמאלו ששניהם ברשותו וכאלו אמר תהא חצרי זוכה למה שבתוכה לפלוני שאינו כלום אלא אם כן זיכה לחברו חצרו קודם לכן אבל אשה כיון שאין גופה קנוי אינה נחשבת רשותו וכשמזכה לה או לאחרים על ידה זכתה על הדרך שהיא זוכה כשהקנה לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה ואף הם מביאים כעין ראיה לדעת זה ממה שאמרו בשתוף מבוי ומזכה להם על ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים והקשו לרב מאשתו ואם דינם שוה היה להם להקשות אף לשמואל מעבד כנעני שהרי בשתוף כשמזכה האדון על ידו הרי הוא כמתנה בפירוש על מנת שאין לו רשות במה שאני מזכה בעירוב זה ומפני מה אינו מזכה על ידי עבדו כמו שהוא מזכה על ידי אשתו אלא שכל שמזכה להם הבעל או הרב יש חלוק בין עבד לאשה וחכמי ההר דוחים ראיה זו מפני שנוח לו להקשות לרב מאשתו משיקשה למה חלקו בין אשתו לעבדו ומכל מקום אף הם סועדים סברא זו במקצת ממה שאמרו בתלמוד המערב פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר ומאחר לרבו הא מרבו לאחר לא מאחר לעצמו מחלקת ר' מאיר וחכמים דתני הילך כסף זה על מנת שלא יהא לרבך רשות בו זכה העבד זכה רבו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים זכה העבד לא זכה רבו מה צרכא ליה מרבו לאחר כשם שהעבד זוכה מאחר לרבו כך העבד זוכה מרבו לאחר נשמעינה מן הדה השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו לית הדה אמרה שהעבד זוכה מרבו לאחר אמ"ר אלעזר תפתר בעבד עברי וכו' ר' זעירא שמע מן הדה אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו לית הדה אמרה שאין העבד זוכה מרבו לאחר תפתר כר' מאיר דר' מאיר עביד יד העבד כיד רבו והא תני אשתו אית לך מימר ר' מאיר עביד יד אשה כיד בעלה ר' חנינא בשם ר' פנחס תפתר להדין תניא דתני אשתו אין פודה לו מעשר שני ר' שמעון בן אלעזר אומר בשם ר' מאיר אשתו פודה לו מעשר שני ולהדין תניא עביד ר' מאיר יד העבד כיד רבך ולא עביד יד אשה כיד בעלה זהו לשון תלמוד המערב ולמדו ממנו שאע"פ שהעבד זוכה מאחר לעצמו לדעת חכמים כשהקנה לו אחר על מנת שאין לרבו רשות בו כדקתני בהדיא בבריתא אם מזכה רבו לאחרים על ידו היה מספק אם יועיל באותה זכיה עד שדחה ר' אלעזר אותה משנה של פרק השואל שהיה נראה ממנה שהעבד זוכה מרבו לאחר והעמידה בעבד עברי על הדרך שתירצה שמואל בתלמוד שלנו כמו שכתבנו ומכל מקום הואיל ולא עמדה סברא זו וכשרצה ר' זירא ללמוד ממשנת אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים שאין העבד זוכה מרבו לאחר תירצוה דר' מאיר היא וסבירא ליה יד עבד כיד רבו אבל לא יד אשה כיד בעלה ממה שאמר ר' מאיר אשה פודה מעשר שני אבל לרבנן אין חלוק בין עבד לאשה וכשם שאשה זוכה בין מאחרים לעצמה בין מבעלה לאחרים כך העבד זוכה בין מאחרים לעצמו בין מרבו לאחרים:

למדנו שאין חלוק ביניהם למסקנת סוגיית של תלמוד המערב ואף בתלמוד שלנו בכמה מקומות מצינו שאף לר' מאיר עבד ואשה שוים הם ואחד מהם זו של סוגייא זו שכשהקשו דר' מאיר אדר' מאיר כמו שכתבנו למעלה נראה שלא עלה להם לתרץ שיהא ביניהם שום חלוק והוצרכו לתרצה במעשר דאתא מבי נשא וכן באחרון של נדרים ואלו שאין זוכין להם בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנעניים ואשתו והוצרך להעמיד זו שאמרו מזכה להם על ידי אשתו כשיש לה חצר באותו מבוי הא לאו הכי לר' מאיר אינו יכול לזכות על ידי אשתו הילכך כל שכן לרבנן שסוברים יש קנין לעבד בלא רבו כשאחרים מזכים על מנת שאין לרבו רשות בו והוא הדין בעבד מזכה לו או לאחרים על ידו שיש לו זכייה ומה שהוצרכנו בפרק השואל להעמידה בעבד עברי שאין גופו קנוי משום דסתם מתניתין היא וסתם מתניתין ר' מאיר וכן מה שאמרו בפרק הזורק יד דעבד קשיא ליה למאן דאמר בשטר על ידי עצמו יד עבד כיד רבו הוא מאן שמעת ליה דאית לי' בשטר על ידי עצמו ר' מאיר ולדידיה הוא דמקשינן יד עבד כיד רבו הוא אע"פ שנותן לו רבו השטר כדי לסלק רשותו מעליו ואע"פ שהאשה יש לה יד לקבל גיטא מפני שאינו קונה גוף ידה אלא למעשה ידיה אבל לרבנן אין להקשות כן כלל הואיל וסוברים יש קנין לעבד בלא רבו כשאחר מזכה לו על מנת שאין לרבו רשות בו והוא הדין כשמזכה לו רבו לצורך עצמו או לצורך אחרים ולדעת זה כתבו חכמי ההר שלרבנן לא הוצרכו להעמיד זו של השואל בעבד עברי אלא אף בעבד כנעני כן וכן זו של ערוב לדעתם יכול לזכות אף על ידי עבד כנעני שמאחר שכשאחר מזכה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו זכה כך יש לו זכייה כשנותן לו רבו לזכות לאחרים כסוגיאות שלנו שלא מצינו בהם חלוק בין מה שמזכין לו אחרים למה שמזכה לו רבו אף לר' מאיר ואף לסוגיית תלמוד המערב לא מצינו חלוק זה אלא לר' מאיר אבל לרבנן מכל מקום למדת שאין חלוק בין אשה לעבד וכן למדת בסוגיית תלמוד המערב שהולכת על שטת רב ששת שהם אמרו הילך כסף זה על מנת שאין לרבך רשות בו ומתוך כך פסקו האחרונים כחכמים ולשטת רב ששת אלא גדולי הפוסקים וגדולי המחברים פסקו כחכמים ולשטת ר' אלעזר כמו שכתבנו:

ויש מפרשין סוגייא של נדרים לשטת גדולי הפוסקים בדרך זה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נותנת לפיך שייחד לה דבר ידוע דלדידה נמי לא אקני אלא לכי הא אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל שאין קנין לעבד וכו' וסבירא ליה לרב כר' מאיר ובאת נושאת ונותנת לפיך מודה ר' מאיר דלא קנה בעל ואקשי ליה ממתניתין אבל לשמואל לא קשיא דמוקים לה דלא כר' מאיר ושמא תאמר והא מודה ר' מאיר באת נושאת ונותנת לפיך דלא קנה יתהון בעל יש לומר הני מילי באחרים הוא דשיך האי טעמא דלא קנה יתהון בעל לפי שאין הבעל יכול לקנות שום מתנה אלא מה שקנתה האשה אבל בדבר שהוא של בעל עצמו כל שכן שאם מיחד לה דבר אינו קנין שאין הוא נותן דבר לאשה לצרכה שנאמר כיון שאינה קנויה לו הוה ליה כאלו נפק מרשותיה אלא לצורך אחרים הוא דיהיב לה ואותו אחר אינו יכול לקנות עד שיצא מרשות הבעל והאשה אינה יכולה לקנות בעבורו שהרי אינו נותן לה אלא דבר זה ותירץ רב אשי אע"ג דאמר ר' מאיר יד אשה כיד בעלה מודה הוא לענין שתוף שכיון שהוא נותן לה רשות שתזכה בשביל אחרים הוה ליה כאלו נותן לה לצרכה ואותביה רבינא מדתניא אלו שזכין לאדם ואמרו בה אשתו לא זכיה מאן קתני לה לא ר' מאיר ולא רבנן אלא אמר רב אשי מתניתין באשה שיש לה חצר וזכיתה סבירא לן דכיון שנותן לה רשות לזכות תהוי המתנה לצרכה דקנתה ואיפשר מפני שאף לאותו אחר אינו מקנה אלא לצורך אותו ערוב ומתוך כך לא קרינן ליה נפק מרשותיה אלא אם כן יש לה חצר באותו מבוי ולדבריהם הלכה כרב דאת נושאת ונותנת לפיך שייחד לה דבר לא קנה בעל ובמה שתרצי עשי קנה בעל ואע"ג דרב מפרש פלוגתיהו במה שתרצי עשי וגדולי הפוסקים שמביאים דבריו של ר' אליעזר שפירשה בעל מנת שתצא לחירות שהוא כעין מה שאת נושאת ונותנת לפיך ופסקו כרבנן לא נפקא לן מידי דכלהו מודו בייחוד דבר דלא קנה יתהון בעל ובמה שתרצי קנה אלא דניחא ליה לפרושי פלוגתיהו כר' אלעזר כי היכי דתיקום הלכתא כרבנן ולא שנפרש פלוגתיה דרב ונצטרך לפסוק כר' מאיר וכל זה טורח יתר הוא שטרחו לקיים דבריהם של גדולי הפוסקים ומכל מקום עדין קשה להם זו של ערוב שהוצרכו להעמידה ביש לה חצר וכו' ואין נזהרין מזה כלל ואף גדולי הפוסקים לא הביאוה כלל בהלכות ערוב ומכל מקום בתשובות שאלות מצינו על זו דההיא סוגיא אליבא דר' מאיר ואנן כרבנן סבירא לן וכמה שפירשו בההיא סוגיא דהיא אליבא דר' מאיר ואנן כרבנן הלכה היא למאי דפריש לה ר' אלעזר בסוגיא שבכאן דמאי דסבירא ליה לר' מאיר אליבא דרב סבירא להו לרבנן דר' אלעזר ויש מתרצין בה מה שתירצו בפרק התקבל שאני שתופי מבואות דרבנן ופליגא בריתא ומתניתין בההיא סברא דפליגי אמוראי בהא מילתא אי אמרינן הכי ר"ל שאני שתופי מבואות דרבנן אי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון והאי דלא תריץ לה רב אשי הכי התם משום דבעי לתרוצי בגונא דלא ליפליג מתניתין ובריתא אהדדי:

ועוד נראה לביאורה דהאי בריתא קשיא רישא אסיפא בענין קטן דקתני בתרויהו על ידי עבדו ושפחתו העברים ופירשוה בגיטין ס"ה א' דלא משכחת אמה העבריה אלא בקטנה והדר קתני על ידי בנו ובתו הגדולים ולא קטנים ודבר זה תירץ אחד מן המחברים שיש לחלק בין קטן שלו לקטן דעלמא שקטן הזוכה על דעת אביו הוא זוכה והילכך אינו מזכה על ידי בנו ובתו הקטנים דאכתי לא נפק מרשותיה ומכל מקום אם אינו סמוך על שלחן אביו הרי הוא כקטן בעלמא אך כתבו דברים אלו גדולי ההר וטרחנו לכתבם אע"פ שאין מדרכנו באריכות יתר מדאי כל כך מצד רוב מחלוקת שאירעו בענין זה בדורנו והיו מבהילים את שכנגדם בראיות חלושות שהזכרנו וכדי להעיר הרוצה לירד לאמתת הענין והשונה ישנה דרך קצרה מה שכתבנו תחלה עד המקום שהתחלנו להת' באריכות זו ויניח את השאר ואף אנו חזרנו וכתבנוה בלשון קצר ומבורר יותר באחרון של נדרים ופירשנו שם מה שנראה לנו באותה סוגיא לשיטת גדולי הפוסקים והמחברים כמו שכתבנוה למעלה בלשון קצרה:

אע"פ שהארכנו הרבה בענינים אלו עדין אנו צריכים בה בענינים אלו לפרש לדעת האומר שבעל מנת שאין לבעל רשות בהן קנה יתהון בעל או שנתן לה בלא שום תנאי שקנה הבעל לדברי הכל אם קנה מכל וכל או דוקא לענין פירות יש מי שאומר שקנה הבעל לגמרי ואף גוף המתנה כעבד שקנה רבו הכל והרי הוא כמציאת האשה שכלה לבעלה ויכול למכרה אף בלא רשותה ואינה כירושה שהיא נכסי מלוג ואף גדולי הרבנים כתבוה כן בההיא במסכת סנהדרין פרק סורר אלא שבמקצת פירושים ישנים מצינו להם שהפריזו על מדותיהם לומר כן אף בירושה הבאה משנכנסה לרשות הבעל ואין לה בנכסי מלוג אלא במה שקנתה עד שלא נשאת ודבר זה אי אפשר לאמרו וסתירתו מבוארת במסכת כתבות פרק נכסים במשנת נפלו לה משנשאת ואף בסוגיא זו רמזו להיות כל המתנה נחלטת ביד הבעל בשמועת אשה פודה מעשר שני בלא חמש וכן קצת ראיה ממה שהושוה בסוגיא זו קנין אשה לבעלה לקנין עבד לרבו אלא שחכמי הדורות הסכימו שהמתנה אינה אלא כירושה ולא זכה בעל אלא בפירות וראיה להם בתלמוד המערב שבמסכת כתבות פרק מציאה שאמרו שם מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם שאינו יכול לשנותם למלאכת אחרת התיבון הרי אשתו אינו יכול לשנותה למלאכה אחרת ואת אמר הרי אלו שלו אמ"ר יוחנן טעם אחר באשה מה טעם אחר אמ"ר חגאי משום קטטה ר' יוסה לא אמר כן אלא שלא תהא אשה מבריחה נכסים של בעלה ותאמר מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה כלומר והרי יכולה להבריח ולומר במתנה נתנו לי והרי זו מוכחת שהמתנה שלה שאם של בעלה האיך תאמר כן ומה הועילה ואע"פ שמכל מקום יש לבעל פירות מכל מקום תאמר שזכת בה מיהא להיות הגוף מיהא שלה ותירץ קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה הגע עצמך שמצאה בעדים זו מפני זו אלמא מתנה סתם כירושה היא ומכל מקום אין כאן ראיה שהרי איפשר לפרש שתאמר במתנה נתנו לי על מנת שאין לבעלי רשות בהן ובדרך שתזכה בהן בלא בעלה ר"ל שלא יזכה בעלה אף לפירות ואע"פ שמכל מקום סתם נאמרה פשוטן של דברים מוכיח כן כדי שתחוש לשמא תגנוב ותאמר נתן לי והכל שלי כענין מה שהיה סבור לומר במציאה אלא שמכל מקום גדולי המפרשים נסמכים לומר שהיא כירושה ומצד שהמתנה כעין מקח הוא ומאחר שבירושה הבאה מאליה אין לו אלא פירות כל שכן במתנה שהיא כעין מקח וכמו שאמרו אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה ועוד לדידה אקני לדידיה לא אקני ודיינו שנזכהו בפירות מצד שהם גדלים ברשותו שכל הבא מכח אחר על כל פנים צריך לירד לדעת הנותן ודיינו אם מעבירין דעתו מן הפירות מצד שגדלים ברשותו וכן הביאו ראיה ממה ששנינו המשליש מעות לחתנו ליקח לבתו שדה והיא אומרת ינתנו לבעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו במה דברים אמורים מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו וינתנו לבעלי דקא אמרה פירושו נאמן בעלי עלי שלוקח בהן קרקע או שיתעסק בהם ויעמוד הקרן קיים וטעמא דאמרה הכי הא לאו הכי אפילו מן הנשואין אין לו אלא שדה והוא אוכל פירות למדנו שאין לבעל בהן אלא פירות שאלו היה שלו לגמרי אף בלא אמירתה יטלם הבעל שהרי הכל יש לו ומכל מקום לדעתי אין כאן ראיה שמאחר שהשלישם הרי הוא כאומר על מנת שאין לו רשות בהם אלא שהדעת נותנת להסכים על כך ואף גדולי המחברים כתבוה כן במסכת נדרים:

ולענין משנתנו למדת שהעבד נקנה בחמשה דברים כסף ושטר וחזקה וחליפין ומשיכה וקונה את עצמו בשלש בכסף ובשטר ובראשי איברים ואע"פ שלא הוזכרה יציאת ראשי איברים בכאן לא הונחה אלא מפני שהיא קנס ובקנסא לא מיירי וגדולי המחברים פירשו הטעם מפני שבאלו אין צריך גט שחרור ובראשי איברים צריך גט שיחרור וכן אינו קונה עצמו בחליפין ומכל מקום יש מפקפקין בזו לומר כן ממה שאמרו בפ' השולח בההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע בכיה קמיה ואמרה עד אימת תשתעבד ההיא אמתא שקל כומתא ר"ל כובע הראש שדה לה ואמר קני הא וקני נפשיך ואמר רב נחמן לא עשה כלום ומפני שהיה כליו של מקנה דמשמע שאלו היה שלה כגון שנתן לה על מנת שתצא לחירות והקנתהו לו והוא הקנה אותה לעצמה בחליפי הכומתא זכתה בעצמה ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון וכבר פירשנו לדעתם שבזו לא מתורת חליפין נתנה אלא בתורת דמים וטעה לדמותה להילך מנה ואקדש אני לך שמועיל גם כן בממון כמו שהתבאר אלא שכבר ביארנו שלא נאמר כן אלא בדבר חשוב וכן כתבנו בה שם דברים אחרים כמו שיתבאר שם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

אע"פ שהחליפין קונין במטלטלין לא כל המטלטלין בכלל שהרי מטבע אינו נקנה בחליפין ואף השטרות כתבו ראשוני הגאונים בנוסח זה מצאנו בתשובת שאלה לגאון שהשטרות נקנין בחליפין ולא איבריר גבן דכיון דלאו גופיהו ממון לא מיקנו בחליפין אלא באגב:

כיצד העבד נקנה במשיכה כגון שתקפו והביאו אצלו אבל אם קראו ובא אצלו מחמת קריאתו לא קנאו ואע"פ שבבהמה שנקנית במשיכה כמו שיתבאר ואמרו עליה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה בהמה שאני שעל דעת בעליה היא הולכת אבל עבד על דעת עצמו הוא הולך ואין ביאה מחמת קריאתו נקראת משיכה ומכל מקום עבד קטן הרי הוא כבהמה ואינו צריך תקיפה אלא קורא לו והוא בא כדין האמור בבהמה ומכל מקום לא הופקעו ממנו קניות העבד ר"ל כסף ושטר וחזקה שלא אמרו הרי הוא כבהמה אלא לדין המשיכה ויש אומרין בהכישה במקל שהיא כתקפה ואף עבד גדול נקנה בו ומכל מקום לפי שטת הסוגיא אין הכשה במקל כדין משיכה כלל לענין עבד:

הבהמה אינה נקנית במסירה מעתה אחזה בטלפה בשערה באוכף שעליה בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה אע"פ שבמצות המוכר עשה או שאף המוכר מסר לו לא קנה עד שימשוך על הצד שביארנו ומעתה בעבד כנעני אין ספק שאינו נקנה במסירה וזהו שאמרו עבד כנעני נקנה במשיכה כלומר ולא במסירה ומכל מקום יש מפרשים אף במשיכה והוא הדין למסירה ונמשכים בה לדעת גדולי צרפת שפירשו בבבא בתרא שהמסירה גדולה מן המשיכה וכבר ביארנו שם סתירת דבריהם וכן יש אומרים שעבד קטן נקנה בהגבהה הואיל ודרכו להגביה ואין נראה כן שאין לחלק בין דברים שדרכן להגביה לדברים שאין דרכן להגביה אלא לענין שאותן דברים שדרכן להגביה אין נקנין אלא בהגבהה אבל ודאי אפילו אותם דברים שאין דרכן להגביה נקנין בהגבהה ואעפ"כ בעבד כנעני אמרו שאינו נקנה בהגבהה לפי שהוא דבר שאין אדם רגיל לעשות כך שיהא הרב מגביה את העבד הילכך לא שנא גדול ולא שנא קטן ועוד שבסתם אמרו שאין עבד נקנה בהגבהה ואין לנו לפרש:

כיצד העבד נקנה בחזקה כל שנשתמש בו אפילו בתשמיש קל כגון התיר לו מנעלו או הנעיל לו מנעלו הוליך כליו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גררו הלבישו וכן אם הגביהו הוא לרבו דרך שמוש קנאו אבל הגביהו רבו לו לא קנאו שהגביהו הוא לרבו הוא שקנאו מתורת חזקה ואע"פ שהגביהו הוא לרבו קנאו שפחה כנענית אינה נקנית בביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה אפילו הגביהתו שלא אמרו אלא בדרך עבודה שזה נהנה וזה מצטער יש מי שאומר דוקא בעבדות שנמצא גוף האדון בעצמו משתמש בו אבל אם התחיל לעשות לו מלאכה אין זו חזקה שאין זו אלא כאכילת פירות וחכמי ההר סוברים שאף זו חזקה היא לא הזכירו אלו אלא שהוא הדרך הקל ליעשות במקום שקונהו ואינו מעוכב עד שילך למקום המלאכה אבל כל שמתחיל במלאכתו אין לך חזקה גדולה הימנה שהרי הולכת כלים לבית המרחץ אינו תשמיש הגוף וודאי כך הדין בהולכת כליו לאי זה מקום ומעתה כל שכן בהתחלת מלאכה ואין זו ראיה שהולכת כליו לבית המרחץ צורך תשמיש גופו הוא:

לענין ביאור יש שואלין היאך הקשו בגמרא אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה והלא אף מכורה קודם לכן יוצאה בכך שהרי אמרו הבא על שפחתו יוצאה לחירות חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ומכל מקום אף למי שפוסק בו אינה קושיא שבזו היא מפני שהיתה שפחתו מקודם אבל זה שמכוין לקנותה בכך אינו בכלל זה שהרי זה כמפרש שעל דעת קנין הוא עושה:

גר שמת ולא הוליד אחר שנתגייר הרי זה גר שאין לו יורשים וכל המחזיק בנכסיו זכה ואם היו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין ומכל מקום אם בא אחד והתחיל בשעבודם בחיי הגר ונמשכה עבודתם עד שבשעת מיתת הגר נמצא אותו עבד מתעסק במלאכתו זכה בו ולא זכה העבד בעצמו ואפילו גדול וזהו שאמרו כאן רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשים הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא אמר לעבדיה שלוף לי מסנאי ואמטינהו לגו ביתאי וכונתו היתה שבשעת מיתה יהא העבד מתעסק בהולכת מנעליו לביתו שזה הוא חזקה ולשון הגמרא בזה איכא דאמרי גדול הוה ולדברי הכל הוצרך לכך שאלמלא כן היה העבד זוכה בעצמו לדברי הכל ואיכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול כלומר שלדעת חכמים אף בקטן הוצרך לכך שאף הקטן זוכה בעצמו כמו שכתבנו אבל לאבא שאול שאמר גדולים קנו עצמן קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם לא הוצרך לכך שהרי אינו זוכה בעצמו וכל המחזיק בו אפילו לאחר מיתת הגר זכה ולא היה לו אלא שיעמוד שם עד שימות הגר ויחזיק בעבד ומכל מקום גדולי הפוסקים גורסים קטן הוה וכדאבא שאול עד שמתוך כך הם פוסקים כאבא שאול כמו שכתבוה בהדיא ברביעי של גיטין ומכל מקום אין בה הכרח שאף לגירסתם אנו מפרשים כן איכא דאמרי גדול הוה והיה צריך לכך כמו שכתבנו שהרי אלמלא כן היה העבד זוכה בעצמו ואיכא דאמרי קטן הוה ולא היה צריך לכך אלא שיעמוד שם ויחזיק בו אלא שמצד שהיה אבא שאול אומר כל המחזיק בו זכה חשש שמא יבא אחר ויקדמנו או יתקוטט עמו בחזקתו וכיון להוציאו משם ורצה לצאת ידי ערעור ומכל מקום הלכה שאף הקטן זכה בעצמו בכל מקום שהוא ואין הברחתו עושה כלום אלמלא שעשאו באותה שעה מתעסק בעבודתו ומכל מקום יש מפרשים שאף הגדול לא זכה בעצמו אלא מדעת ר"ל שידע במיתת האדון וכעין מה שאמרו העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה הואיל ואינו מתכוין לכך וקטנים מיהא שאמרו חכמים שיצאו בני חורין ואע"פ שאין להם דעת קטן שאני דזכו בו שמים והם מפרשים איכא דאמרי גדול הוה ולא לכונת חזקה עשה אלא שנתכון להבריחו שלא ידע במיתת הגר ויחזיק בו קודם ידיעתו ואיכא דאמרי קטן הוה וכאבא שאול שאמר גדולים קנו עצמם ר"ל בידיעת מיתת הגר קטנים שאין להם דעת לא קנו את עצמן ואינו סובר בהם זכיית שמים ואם כן לא היה צריך בהברחתו שאף בכאן אין לו ידיעה בכך אלא שנתכון להיות משתמש בו בשעת מיתה כדי שיקדים בחזקתו לפני כל אדם ונראה כדעת ראשון ואין זה דומה לעודר בנכסי הגר שגופו מיהא זוכה הוא בו אף שלא בידיעה כדין חצרו: