מאירי על קידושין יד

מי שקדש את האשה ואמר לה חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או חצייך בפרוטה היום וחצייך למחר וכן שקדשה בפרוטה חציה היום וחציה למחר ואפילו שנאמרו שני הלשונות תוך כדי דבור או אפילו אמר שני חצייך בפרוטה שהכל בדבור אחד כל אלו קדושי ספק הואיל ומכל מקום אין שם דבור אלא לחצי וגדולי המחברים פסקו בשתים הראשונות ר"ל חציך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה שמקדשת בודאי ונראה הטעם מפני שבעל התלמוד אמר על שתיהן אם תמצא לומר שמקדשת ומכל מקום הדברים מתמיהין שהרי בשאלת חצייך בפרוטה נתהפכו הדברים וכמו שאמר הכא ודאי בחדא זימנא קא אמר לה כלומר שאף כשתאמר בראשונות שדבור חלוק הוא ופסקה למילתיה בזו ודאי דבר אחד הוא ואעפ"כ נשאר בתיקו ובתוספות כתבו שכל אלו דוקא שנאמרו שני הלשונות בתוך כדי דיבור אבל אם אמר לה בשחרית חציך בפרוטה ולאחר זמן חזר ואמר חצייך האחר בפרוטה אפילו ביומו אין כאן בית מיחוש כלל וגדולי הרבנים חולקין בה ממה שאמרו כל ביומיה מונה והולך הוא כלומר הואיל ודעתו לגמרם היום אלא שעקר הדברים כדעת התוספות שאין לשון מונה והולך נופל אלא בדבורים הסמוכים והתכופים ומכל מקום בחצייך היום וחצייך למחר אם קדשה אחר קודם מחר מקדשת לשני שאין לראשון בה לשון מעכשו או על מנת כלל:

שני בנותיך לשני בני שעשאוני שליח בפרוטה וכגון שהבנים גדולים והבנות קטנות וכן שמברר אי זו מהן לאי זה מהם כגון גדולה לגדול ולקטנה לקטן או פלונית לפלוני ופלונית לפלוני אף זה ספק שמא אחר נותן ומקבל הולכין ויש כאן ממון או שמא אין הולכין אלא אחר המקדש והמתקדשת ואין כאן ממון לאחד ונמצא שיש צד לקדש כמה נשים בפרוטה לקדושי ספק לאחד וכן בתך ופרתך בפרוטה או בתך וקרקעך בפרוטה הרי אלו קדושי ספק שמא הכונה לומר פרוטה בין הבת והפרה אע"פ שאין הפרה נקנית בכסף או בין הבת והקרקע ואין כאן פרוטה לקדושין או שמא הכונה לומר בתך בפרוטה והפרה במשיכה או הקרקע בחזקה ומתוך כך דנין את כלן בקדושי ספק ולענין בתך וקרקע הקרקע בחזקת בעליו:

המקדש את האשה בשיראין ובבגדים של משי שאין רוב העולם בקיאין בשומא שלהם כמה שוין אם אמר לה התקדשי לי באלו במה שהן הרי זו מקדשת אחר שהם שוים פרוטה והוא הדין כל שאמר התקדשי לי בשיראין אלו אע"פ שלא הזכיר במה שהן אע"פ שטועה בערך שלהם הואיל ואינה מוטעית בגוף השיראין להיותם ממין אחר כגון שסבורה שהן של חוטי זהב ואינן אלא משאר חוטין אלא שמוזהבים מעט וכן כיוצא בזה הא כל שהן בגופן כמו שהיא סבורה ושסתם בני אדם סבורים אלא שמוטעית בערך שלהן מקדשת ואם הזכיר לה סך שווי שבהן כגון שאמר לה התקדשי לי בשיראין אלו ששוים חמשים דינרין או התקדשי לי בחמשים דינרין והרי אלו בדמיהם ונמצאו שאינן שוים חמשים אינה מקדשת שהרי על דעת חמשים ירדה ונמצאת מוטעית למפרע אבל אם היו שוים חמשים אע"פ שלא נשומו לפניה בבקיאים הרי היא מקדשת ואין אומרים מכיון שלא נתברר לה כן לא סמך דעתה עליהם ואם נתקדשה לאחר קודם השומא תהא מקדשת לשני אלא אין צריכין שומא וכל שהם שוין כך מקדשת משעה ראשונה והוא שאמרו שיראי לא צריכי שומא:

חכמי התוספות כתבו שלא אמרו שיראי לא צריכי שומא אלא בשיראין וכיוצא בהן שרוב בני אדם יודעין קצת שומתן אבל אם נתן לה נופך או מרגלית שאין רוב בני אדם בקיאין בשומא שלהם כלל אין דעתה סומכת כלל עד שישומו לפניה על ידי בקיאים ואבנא דכוחלא הנזכרת למטה לא אבן של מרגלית היתה אלא אבן חקוקה שהיו נותנין בה כחול והוא דבר שערכו ידוע אלא שהוא מועט ונתפשטו מדבר זה לומר שלא לקדש בטבעת שיש עליה אבן עד שישומו את האבן לפניה מפני שדעתה אף על המרגלית ואע"פ שאמרו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דוקא במלוה ופרוטה שהאחד בעין והאחד אינו בעין וודאי דעתה על אותה שהוא בעין אבל מרגלית וטבעת ששניהם בעין דעתה על שניהם ומכל מקום אין צורך בדברים אלו שהמקדש אינו מזכיר סך השווי אלא הרי את מקדשת לי בדבר זה וכל שהוא כן הרי הוא כאומר בכל דהו ר"ל במה שהן ובכל דהו הכל מודים שאין צריך שומא בשום דבר ואפילו אמרה סבורה הייתי שהוא שוה יותר ולא היה בלבי להתקדש אלא בערך כך דברים שבלב הם והרי הוא כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה שמקדשת ודאית כמו שיתבאר ומכל מקום דוקא כשהאבן היא אותה שהיא סבורה אלא שטועה בסך השווי אבל אם היתה אבן של זכוכית והיא סבורה שהיא מרגלית הואיל ואין דרך ליתן זכוכית בטבעת של זהב הרי זה כהטעתה והרי הוא כאומר שמרגלית היא הואיל ורוב העולם סבורין כך ואינה מקדשת ואפילו אמר לה בכל דהו שהיא סבורה שאמר לה בכל דהו על הערך ואם כן צריך שיודיעוה בפירוש שהיא של זכוכית או שיאמר לה בכלל שתתקדש בה אי זה דבר שיהיה הואיל ומכל מקום שוה פרוטה וכן בטבעת של כסף והוא מוזהב ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש אף על דעת זה אינו כלום ומתוך שהרבה רבנים מסכימים בכך נהגו להחמיר שלא לקדש בטבעת עם אבן אלא אם כן מודיעין אותה בפירוש שלא יהא דעתה אלא על הטבעת:

ויש אומרים שהמקדש במטבע אינו כלום מפני שהוא שוה יותר מכדי דמיו מצד הצורה ונמצאת דעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא ואין הדברים כלום:

וכן נחלקו הרבה רבנים במקדש בקרקע אם קדושיו כלום אם לאו מהם שכתבו בהנחה פשוטה שקדושיו קדושין הואיל והקנה לה בקנין הראוי לקרקע וגדולי פרובינצא חולקים לומר שאינה סומכת להקנות עצמה בדבר שאי אפשר לה להצניעו לעצמה ודעתי נוטה לזה ממה שבגרושין אמרו בהדיא שאם כתב את הגט במחבר לקרקע אפילו נתן לה את הקרקע אינו כלום דונתן כתוב דבר הניתן מיד ליד ואף כאן כי יקח כתוב ונתינה וקיחה שניהם לדבר אחד הנקח מיד ליד הם אמורים ואע"פ שמכל מקום לא נאמר יקח על האשה כבר דרשוהו בקיחה קיחה על הכסף וכן שיש להקיש הויה ליציאה וכן שבשלושה דרכים ששוו גיטי נשים לשחרור עבדים אמרו בראשון של גיטין וליתני מחובר שפסול בשניהם ותירץ בסוף השמועה מילתא דליתא בקדושין קתני אבל מחובר ושאר הנזכרים שם אף בקדושין פסול ואע"פ שאנו מפרשין אותה שם בשטר קדושין שאינו נכתב במחבר ושאפילו נתן לה הקרקע אינה מקדשת הואיל ואין נותנו לה בתורת שוה כסף מכל מקום ראוי לחוש לדברי הרבנים ואף גדולי הדור מביאין ראיה שמקדשת מדקתני בתוספתא של מסכתא זו המקדש באשירה ובפירותיה בעיר הנדחת וביושב' בדימוס ובמה שעליו במרקילוס ובמה שעליו וכל שחל עליו איסור ע"ז אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקדשת מדקתני אשרה ועיר הנדחת ותלה הטעם משום ע"ז אלמא כיוצא בו בעלמא מקדשת ומכל מקום יש דוחין שלא הוזכרה אלא משום סיפא ר"ל במכרן וקדש בדמיהן שמקדשת ואין זה כלום דמדקאמר אע"פ שמכרן כלומר ולא מבעיא בלא מכרן אלמא דבעלמא כי האי גונא מקדשת ומכל מקום יש מפקפקין שמא דוקא הני דהוו להו תלוש ולבסוף חברו הא קרקע עולם מהיכא ונמצאו מפרשים באשרה שנטעה ביחור של אילן וכל זה הבל דאפילו למאן דאמר תלוש ולבסוף חברו כתלוש בתלוש ונטעו לא אמר וכן מוכיח בהכשר זרעים בהעור והרוטב קי"ח ב' ואף בתלמוד המערב מוכיח בגט דבמחבר לא מדכתיב ספר שהוא תלוש וניתן מיד ליד הא בקדושין לא ומתוך בלבולין אלו ראוי להחמיר:

מי שקדש בדבר אחד והפיל עליו שם אחר כגון שנתן לה דינר ואמר לה התקדשי לי בטבעת זה הואיל ואמר לה זה ושהיא הבינה והכירה שדינר הוא וקבלתהו יראה לי שחוששין לה וצריכה גט שאף היא יודעת שאין זה טבעת והוא נותן והיא מקבלת לשם קדושין ושניהם מתכונים להעלות שמו כן על הדרך שאמרו שבועות כ"ט א' צפרא חזא ואסיק שמיה גמל ואע"פ שבענין מכירה אמרו ב"מ ק"ד א' והוא דמתקרי בית כור בקדושין מיהא יראה הדין כמו שכתבנו וראיה לדבר לדעתי שהרי כשאמר לה במנה זה ודאי כאלו אומר במנה של כסף וכשנמצא זו דינר של נחשת אמרו עליה למטה אי דידעא ביה סברה וקיבלה אלא שאינה ראיה גמורה שאין כל המנה מפסיד שמו מפני דינר אחד של נחשת ואלו היה כל המנה של נחשת ואמר לה במנה של כסף והיא והוא יודעין ומכירין שהוא של נחשת שזהו נדון שלפנינו לא הוזכרה מכל מקום ראוי להחמיר הא מכל מקום כל שהיא סבורה שהוא הענין שהוא קוראו כן אינה מקדשת שהרי זה כיין ונמצא של דבש או של דבש ונמצא של יין שאינה מקדשת כמו שיתבאר וכן אם פניה מכוסות בשעת הקבלה ואינה יודעת מה הוא נותן לה כל שהפיל עליו שם אחר אינה מקדשת אבל כל שהיא מכרת הענין מקדשת אע"פ שהוא קוראו בשם אחר הן בלשון שהיא מבינה הן בלשון הקדש וזהו לשון בכוס זה של יין ונמצא של דבש כלומר שאף היא לא היתה סבורה שהיא של דבש הא אלו ידעה שהוא של דבש אע"פ שהוא קוראו יין מקדשת ואף לענין מכירה מצינו כיוצא בה בפרק בית כור רב פפא זבן ארעא מההוא גברא ואמר ליה עשרין גריוי הנין ולא הוו ביה אלא חמיסר אתא לקמיה דאביי אמר ליה סברת וקיבלת כלומר הואיל ובשעת מכירה לא אמרת ליה והא תנן עד שתות ינכה ואמר ליה הני מילי היכא דלא קים ליה מר הא קים ליה בגויה אמר ליה והא עשרין קאמר דעדיפא עשרין קאמר ולמדנו מכאן שאם שקל כוס של כסף לפניה וידעה היא כמה זקוקים יש בו ואינו כן הואיל ואף היא יודעת מקדשת: