מאירי על קידושין קכח

המשנה השתים עשרה והיא חוזרת לענין החלק השלישי והוא שאמר המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל אמר הר"ם מי שקידש את בתו סתם והיה אצלו כלל בנות כולם אסורות על זה המקדש וצריכות גט כך אחת ואחת לבד הבוגרות כמו שנזכר ולמדנו מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי בזאת ההלכה השנית לפי שנראה בדעתנו שאסר ר' מאיר בראשונה שאמר כולן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות לפי שכל אחת מהם בסמיכות לקטנה שבקטנות גדולה נקרא לפי שמנהג האדם שיגדיל הבנות וירבו שנותיהן אולם בהלכה השנית אשר קדש קטנה לא תקרא קטנה אלא מי שאין שם קטנה יותר ממנה קמ"ל דאפי' בהא חילק ר"מ והלכה כר' יוסי בשתיהן:

אמר המאירי וכן הלכה ובלבד על הדרך שביארנוה בפרק שני וכן אמרו בבריתא קדשתי את בתי ואיני יודע למי אין הגדולות בכלל נתקדשה בתי אין הקטנות בכלל וכן בגירושין מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי גדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כלם אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הקטנה שבקטנות ר' יוסי אומר כלם מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות קדשתי את בתי קטנה ואיני יודע אם הקטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כלן אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הגדולה שבגדולות ר' יוסי אומר כלם מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות כלן אסורות חוץ מקטנה שבקטנות שכל אחת קרויה גדולה אצל קטנה הימנה ופירשוה בפרק שני לדעת תנא קמא בהוכרו ולבסוף נתערבו כלומר שכבר ידע האב אי זו מהן קדש ולבסוף שכח שאם לא כן לדעת זה קדושין שאין מסורין לביאה הם ומכל מקום ר' יוסי מתיר בכלם חוץ מגדולה שבגדולות שאין דעתו אלא עליה כלל אמרו לא מחית איניש נפשיה לספיקא והלכה כר' יוסי וכן הדין והענין בקדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע וכו' וכן בזו הלכה כר' יוסי ומטעם זה גם כן ר"ל דלא מחית איניש נפשיה לספיקא:

ולענין ביאור מיהא פירשו בגמרא שאף לדעת ר' מאיר דוקא בשתי כתי בנות שכל הראשונות אדם קורא גדולות לגבי הנהו דכת שניה וכן כל שבכת שניה אדם קורא קטנות לגבי הנהו דכת ראשונה אבל אם אין שם אלא כת אחת אף הוא מודה שאין קורין גדולה אלא לגדולה שבכלן ולא קטנה אלא לקטנה שבכלן ואמצעית שמא אית לה כלומר בשמה הן קורין לה ואינו קורא לה לא גדולה ולא קטנה והקשה אם כן בקדשתי את בתי הגדולה אמצעית שבכת שניה תשתרי דלדידך לגבי מאן קרי לה גדולה והיאך אמר כאן כלן אסורות דאכתי שבכת גדולה היינו טעמא דכלן אסורות דכלהו לגבי קטנות גדולה קרי לה הא אמצעית שבקטנות לדידך מיהא תשתרי ותירץ דלית בהו אמצעית דאי הות בהו אמצעית ודאי הות שרי ודיקא נמי דאי לאו הכי הוה ליה למיתני אם גדולה שבגדולות אם גדולה ואמצעית שבקטנות לאשמועינן בה איסורא ואע"ג דבקמייתא לא תני הכי ר"ל בכת ראשונה אע"ג דהתם ודאי אסירא מכל מקום התם לא איצטריך דהא אפילו קטנה מיקריא גדולה לגבי הנהו דכת שניה והילכך כל שכן אמצעית אבל שבכת שניה דהויא לה אמצעית דידה בכת אחת אם איתא דאיכא ליתני אלא שמכל מקום אף בשני כתים הלכה כר' יוסי ומטעמא דלא מחית איניש נפשיה לספיקא ומכאן אמרו בגמרא שהנודר הנאה מחברו עד הפסח פירושו עד שיגיע עד שיהא הפסח פירושו עד שיצא הפסח ואם אמר עד פני הפסח יש להבין בענינו עד שיגיע ור"ל קמי פסחא שהוא פני הפסח או עד שיצא ור"ל עד דמיפני פסחא שכל הימים נעשה האחד פנים למחרתו ומאחר שכן לא מחית איניש נפשיה לספיקא ודנין בו עד שיגיע ודוקא בדבר שזמנו קבוע ר"ל שהדבר ידוע כמה הוא נמשך כגון פסח וסכות אבל אמר עד הקציר ועד הבציר הואיל ואין לאלו זמן קבוע אפילו אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיתחילו העם לקצור או לבצור שלא נתכון זה אלא לתחלתו כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכבר ביארנוה בכדי הצורך בפרק שני בסוגית המשנה השביעית ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא ביארנוהו: