מאירי על קידושין קיז

מי שהרשה את עבדו או את שפחתו או אי זה שליח לתרום ואחר כך בטל שליחותו בין בפניו בין שלא בפניו והשליח הלך ותרם אם קודם שביטל תרם תרומתו תרומה ואם לאחר שבטל תרם אין תרומתו תרומה וגדולי המחברים פסקו שאפילו תרם אחר בטול תרומתו תרומה אלא אם כן שינה בשליחותו כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם בדרום שמאחר שזה ביטל וזה שינה אין תרומתו תרומה ואף בתלמוד המערב שנויה כן אלא שגדולי המגיהים כתבו שלא העמידוה שם בשינה אלא לדעת האומר לא אתי דבור ומבטל דבור אבל לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו אף בלא שינה כן וכן הדברים נראין:

השולח גט לאשתו ביד שליח של הולכה הרי זה יכול לבטל את השליחות או את הגט עד שלא יגיע הגט לידה ואפילו על ידי שליח מעתה השולח גט לאשתו והגיע את השליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הרי זה בטל ומכל מקום התבאר בסוף סוגיא זו שלא נפסל הגט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו שלא נתכון אלא לבטל את השליחות אע"פ שהוזכר בלשונו בטול הגט וכמו שכתבנו שאמר גט שנתתי לך בטל הוא ומכל מקום אם פירש ואמר גט שנתתי לך בטל הוא שלא להיות גט אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל ואמר גט זה בטל אינו חוזר ומגרש בו לעולם שעל כל פנים לא על שליחות הוא אומר כן אלא על גוף הגט ויש חולקים בזו שמאחר שנכתב הגט ונחתם כהלכתו אינו יכול לבטלו שלא יהא כשר אין זה אלא כאומרת הריני חוזרת בי שלא אתקדש בכסף זה לעולם שאם חזר וקדש בו מקדשת וכן הסכימו חכמי הדורות אלא שהענין יתבאר במקומו יותר ברביעי של גיטין:

כל הכלים אין מקבלים טומאה עד שתגמר מלאכתן ואם היו ראויים לקצת מלאכות כמות שהם ואינם חסרין מלאכה לאותו דבר וחשב עליהם להעמידן לאותה מלאכה אע"פ שלא אמר בפיו אלא במחשבה גמורה ירדו לידי קבלת טומאה באותה מחשבה ודין דברים שבלב אין כאן שלא נאמר אלא על הדרכים שכתבנו למעלה ואינו יוצא מדין קבלת טומאה אפילו חזר וחשב להעמידה למלאכות שהם צריכים בו עדין תקון וגמר מלאכה שאין מחשבה מוציאה את הכלי שירד לדין קבלת טומאה מדין חזקתו בין שירד לטומאה על ידי מעשה כגון שגמר מלאכתו למלאכה שהוא צריך לה בו בין שירד לה במחשבה ר"ל שחישב עליו להעמידו למלאכה שאין הכלי צריך לה עוד תיקון וגמר מלאכה אלא אם כן צירף בה מעשה שיתחיל לתקן ולגמור מלאכתו שהמעשה מוציאו מידי טומאה בין שירד לה על ידי מעשה תקון וגמר מלאכה בין שירד לה על ידי מחשבה מעתה העור סתמו עומד למנעלים ולרצועות ואינו מקבל טומאה עד שיקציענו ויגמר מלאכת המנעל והרצועה ומכל מקום ראוי הוא לעשות ממנו שלחן בלא שום קיצוע שדרכם היה להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע ליתן עליו מפה לאכול מעתה אם היה עומד לקיצוע שנמצא שאינו מוכן לקבל טומאה וחשב עליו לשלחן הרי מחשבה זו מכינתהו לקבל טומאה עד שאפילו חזר וחשב עליו למנעלים ורצועות לא פקעה חזקתה שאין מחשבה מוציאה מידי חזקת ירידה לטומאה הא מעשה גמור כגון שהתחיל לקצע מוציאו מידי חזקת טומאה ולא עוד אלא שאפילו נטמא טהר לדעת רוב מפרשים ואפילו ירד לטומאה על ידי מעשה כגון שקצעו סביב סביב מעט מעט ליפותו לשלחן וכן כל כיוצא בזה ומה שיש לחלק בענין זה בין עור של בעל הבית לעור של עבדן כבר ביארנוהו בשביעי של קמא:

גדולי הרבנים פירשו במחשבה זו המורידה לטומאה שאומרים כן אף במחשבה שאינה מביאה את הכלי למלאכה אחרת שאין צורך בה לתקון וגמר מלאכה אלא לאותה מלאכה בעצמה שצריך לה תקון אלא שחשב להשתמש בו בלא תקון כגון גולמי כלים ר"ל שעתידין לשוף ולשבץ שחשב שלא לשוף ולשבץ אלא שישתמש בהם בלא שיפה ושבוץ ויש לפקפק לומר שמאחר שאין דרכם במלאכה זו אלא בשיפה ושבוץ אע"פ שזה גומר בדעתו כן בטלה דעתו ואין זה גמר מלאכה: