מאירי על קידושין קטו

איסורי הנאה יש מהן בשריפה ויש מהן בקבורה וכבר התבארו במקומן באחרון של תמורה ומכל מקום מאותם שהוזכרו כאן שור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר טמא ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בין בהמה בין חיה ועוף כלם יקברו ושער נזיר טהור בשרפה וערלה וכלאי הכרם את שדרכן לישרף כגון אוכלין ישרפו ואת שאין דרכן לישרף יקברו:

שחיטה שאינה ראויה ר"ל שאינה מכשרת לאכילה יש בה צדדין שהיא נקראת שחיטה ויש צדדין שאינה קרויה שחיטה כמו שביארנו במסכת חולין שלענין אותו ואת בנו קרויה שחיטה לאיסור שחיטת השני אחריו ולענין כיסוי הדם אינה קרויה שחיטה להטעינה כסוי ולענין חולין בעזרה פסקנו במסכת חולין שאינה שחיטה לדונם לגמרי כחולין שנשחטו בעזרה לאוסרה בהנאה ומעתה השוחט חולין בעזרה ונמצאת טרפה או ששחט את הטריפה מותרת בהנאה אע"פ שעבר ופסק זה נמשך למה שכתבנו שאין איסור הנאתם מן התורה ואע"פ שביארנו שהמקדש בהם אין קדושיו קדושין הרי הוא כמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה ומכל מקום יש פוסקים שאיסור הנאתם מן התורה ולדעת זה אף אלו אסורים בהנאה הואיל וברוב דברים פסקנו ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה:

ע"ז תופשת דמיה לעולם שנאמר והית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו כמוהו אפילו מאה זה אחר זה ר"ל שאם מכר ע"ז בדמים ולקח מן הדמים פירות וחזר ולקח מן הפירות בשר הכל אסור לעולם אבל פירות שביעית אע"פ שהם חמורים בענין זה יותר מן ההקדש שההקדש תופש את דמיו ויוצא לחולין ר"ל שיצא ההקדש לחולין ונתפשו הדמים לקדשה ובשביעית נשארו הפירות לקדשת שביעית ביד המוכר ונתפש מה שלקח מהם בקדשתם ביד הלוקח מכל מקום דוקא בפרי ראשון אבל פרי שני לא ולעולם ראשון ואחרון בקדשה ואמצעיים יוצאין לחולין כיצד לקח בפירות שביעית בשר שניהם בקדשת שביעית ומתבערים חזר ולקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין ביין שמן יצא יין ונכנס שמן וכן לעולם פרי ראשון נשאר בקדשתו לעולם בכל מקום שהוא ואחרון אחרון נתפש והתפשת שביעית אינה אלא דרך מקח אבל לא דרך חלול ר"ל שאם אמר פירות הללו מחללים על מעות אלו לא נכנסו המעות לקדשת שביעית ונתפסו הדמים שבידו לקדשת שביעית על הדרך שביארנו ומכל מקום דוקא בפרי ראשון אבל אמצעיים מתחללין ונתפשים בין דרך מקח בין דרך חלול:

כבר ביארנו במשנתנו שטובת הנאה אינה ממון ר"ל טובת הנאה כזו שאין לבעלים בה כלם אלא שיכול ליתנה למי שירצה ומכל מקום בקצת מקומות הוזכרה בתלמוד טובת הנאה להוראת דבר מועט כגון ההיא איתתא דזבינה לכתבתה בטובת הנאה וזו ודאי מין אחר שבטובת הנאה שהוא ממון שהרי יכול למכרה אבל טובת הנאה שבמשנתנו אינה ממון ומכל מקום באחרון של נדרים יראה לדעת רבא שהוא ממון בסוגיית קנם כהנים ולויים נהנים לי אלא איפשר שבמודר החמירו שאף הויתור אסור בו ומכל מקום גדולי הדורות חוששין לה ומפקפקים לומר שהמקדש בתרומות תהא מקודשת מספק וראוי לחוש ואף בשאלתות בפרשת ויקח קרח נאמר בהדיא שטובת הנאה ממון: