מאירי על כתובות ס

מכיון שביארנו שהכרת אינו מפקיע תשלומין אין צריך לומר שמיתה בידי שמים אינה מפקעת תשלומין מעתה זה שאכל תרומה במזיד שהוא במיתה בידי שמים משלם ולא סוף דבר בשהגביהה ואכלה שהרי כל שהוא כן מדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה והרי אף במיתת בית דין כל שאין מיתה ותשלומין באין כאחד חייב אלא אף בשלא הגביהה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו ולא סוף דבר לתוך פיו ממש שהרי הואיל והיה יכול להחזירה ולא החזירה קנאה לשלם את כלה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעא ונמצא שאין מיתה ותשלומין באין כאחד אלא אף בשתחב לו בבית הבליעה שאין לו עוד להחזירה וחייב התוחב אלא שזה משלם בכדי מה שנהנה גרונו ומעיו וחייב מיתה ומכל מקום דוקא בשיכול להחזירה על ידי הדחק שאם אין יכול להחזירה אף על ידי הדחק אין לו חיוב מיתה שהרי אנוס הוא ויש גורסין בסוגיא זו סוף סוף כיון דלעסיה קנייה ואין צורך בכך שהרי פיו קונה לו אף בלא לעיסה אלא שהם מפרשים שעד שלא לעסה אין מחשבתו נכרת אם רוצה לקנותה אם לאו וכן אם תחב לו חברו משקין של תרומה לתוך פיו הואיל ומשקין מיהא אין דרך לחזרתם והתוחב חייב מכל מקום לכשיבלעם חייב זה בכדי הנאת גרונו ומעיו אע"פ שחייב במיתת שמים באותה שעה:

זר שאכל תרומה שלו שנפלה לו מבית אבי אמו כהן וקרע שיראין של חברו באכילתו כגון שהיתה התרומה כרוכה בשיראין וקרעם בלעיסתו אין צריך לומר שהוא חייב שהרי אף במיתת בית דין כיוצא בה חייב שמיתה לזה ותשלומין לזה הוא:

ולענין ביאור מה שתירץ רב אשי בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו הוא מפני שהוא סובר שמיתה לאחד ותשלומין לאחד פטור וגדולי המפרשים כתבו שכיוצא בה במיתת בית דין פטור שמיתה ותשלומין לאחד הוא שהרי איסור התרומה אין בעליה גורמין אותה ואין לנו אם היא של בעל השיראין אם היא של אחר: