מאירי על כתובות לו

המשנה השנית וענינה בביאור החלק השני והוא שאמר העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינו נאמן אמר הר"ם פי' אנוסים אונס נפשות שאמרו שפחדנו שנהרג אבל אמרו אנוסי ממון היינו ר"ל שפחדנו שאם לא נחתום עליו שיקח ממוננו ובעבור זה חתמנו אינם נאמנים לפי שהעיקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע ואמרם שהם הצילו עצמן בממון חביריהם הנה הוא רשעות והן בלתי נאמנין וכן כאשר פסלו עצמם בעבירה לא יאמנו ואמנם יאמנו כאן באמרם פסולי עדות היינו כאשר פסלו עצמם בקורבה שיאמרו היינו קרובים ולא היינו כשרים להעיד זה השטר ואמנם לא יהיו כעדים נאמנין וכאשר יהיה כתיבתם יוצאה ממקום אחר וזה יתאמת על שלשה פנים הראשון שיהיה זה השטר אשר בו העידו ראובן ושמעון ותרצה לקיים כתיבתם ממקום אחר נמצא שטר אחר בו חתמו גם כן ראובן ושמעון והעידו שני עדים שזה חתימת ראובן ונמצא זאת הכתיבה ר"ל כתיבת העדים אשר בשטר האחר אשר העידו עדים שהיא כתיבת פלוני ופלוני כמו הכתיבה אשר עשה לקיים אותה והשני שיהיה השטר בו אלו העדים בעצמן ר"ל ראובן ושמעון וכבר הוחזק בב"ד ועליה קיום ב"ד והיא כבר קרא עליה ערעור עוד הוחזק אחר זה ומצאנו כתיבת זה השטר המקויים ר"ל כתיבת העדים כמו הכתיבה אשר בשטר אשר נרצה לקיים הנה הוא גם כן תתקיים בזאת האופן והאופן השלישי שנמצא שטר שתי שדות ממכר והם נקחות באלו העדים בעצמן ויהיו הלוקחים כבר אכלו אלו השתי שדות שני חזקה ר"ל שלש שנים שלימות בפני המוכרים ולא נפל שום ערעור ולא שום מחלוקת בעדות או תהא גם כן חתימתם בשני שטר כתבות ונמצא כתיבת העדים אשר בשטר אשר נרצה לקיימו כמו כתיבתם אשר בשני שטרי אלו השדות או שני שטרי אלו הכתובות ויתקיים גם כן על זה הדרך ובתנאי שיהיו אלו השני שטרות אשר נרצה לקיים בזולת יד בעל זה השטר אשר נרצה לקיים אותה שאם היו אלו השטרות בידו נחשוד שהיה הוא אשר דמה הכתיבה וזייף אותה:

אמר המאירי כתב ידינו הוא זה ר"ל שקיימו חתימתם שבשטר זה לומר כתב ידינו הוא זה ומכל מקום אנוסים היינו ופירשו בגמרא מחמת נפשות כלומר שגיזם לנו ליהרג אם לא נחתום כך וכך שאין כאן שימת עצמו רשע או קטנים היינו או פסולי עדות היינו ר"ל פסול של קורבה שאין כאן שימת עצמו רשע וכגון שהיו קרובים באותה שעה ונתרחקו וכן הדין בעבדים ונשתחררו חרשים ונתפקחו סומים ונתפתחו שוטים ונשתפו ומכל מקום פסולי עדות של עבירה אין נאמנין שאין אדם משים עצמו רשע אף למפרע ר"ל אע"פ שאומר עכשיו שעשה תשובה וכן כתבו גדולי המפרשים והוא עיקר ומה שפירשוה רבים אף בפסול של חמס אינו כן הרי אלו נאמנין שמאחר שאין חתימתן מתקיימת אלא על ידם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואע"פ שהעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין הוא ואף בלא קיום מן הדין וכמו שאמרו בגיטין דף ד' ע"א בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מכל מקום מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר נאמנין שכל האוסר בעצמו מתיר אין כאן גמר הגדה כלל ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר כגון שטר שהם חתומים בו ונתברר שנתקיים אותו השטר בבית דין כגון שכתוב בו הנפק וכשאנו מקיפין את החתימות אנו מוצאין אותן דומות זו לזו אין נאמנין שהעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי ר"ל כמי שהגידו עדותן בבית דין על פה ונחקרה עדותם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד שכל שלא נחקרה עדותם בעדות על פה יכולין לחזור כמו שאמרו בתלמוד המערב ה"ג העדים שהעידו לטמא ולטהר לאסור ולהתיר אם עד שלא נחקרה עדותם בבית דין אמרו מבדים היינו נאמנין לאחר שנחקרה עדותם אין נאמנין ועדים החתומים על השטר נחקרה עדותן הוא ושמא תאמר אף כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר יאמר להם בעל השטר כתבו חתמות ידיכו אחספא כדי שיהא כתב ידם יוצא ממקום אחר ויתקיים על ידי עדים שיראום בשעת כתיבה ויקיפו אחר כן מזו לזו וכמו שאמרו למטה ליכתוב חתמות ידיה אחספא אין זה כלום שלא נאמר למטה כן אלא קודם שיאמר האחד זה כתב ידי הא לאחד כך אינו כלום ואף בזו כיון שאמרו זה כתב ידינו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין חתם ידם שאחר כן מפקעת שלא ליאמן באנוסים היינו ולא עוד אלא שאף טעם מיגו לא נפקע בכך שהרי יש לומר בו מיגו דמצי לזייופיה חתמות ידיהו:

וכתבו גאוני ספרד בפירוש משנה זו שטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר עולה לענין אחד עם טעם מיגו שהרי נאמנותם מצד שהיו יכולים לומר אין זו חתימת ידינו והבדל השמות הוא שטעם מיגו בא על ידי תביעת תובע וזה טוען טענה אחת לפטור את עצמו ואנו אומרים שנאמן באותה טענה מתוך שיכול לומר אחרת והפה שאסר בא שלא על ידי תביעת תובע אלא כמי ששואלין אותו ומשיב לחייב בדבריו ושומר לו רפואה למכתו ומגו אינו נאמן להוציא ממון אבל הפה שאסר וכו' נאמר אף להוציא ממון כגון אם היו חתומיו על השובר זה מוציא שטרו וזה מוציא שוברו ועדי השובר אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' שפוסלין את השובר ומוציאין ממון על פיהם ומכל מקום איני מבין דבריהם בזו שבשמועה זו הוא שמוציאין ממון על ידי טעם זה מפני שהוא מאמר העדים ומיגו אינו אלא בבעל דבר הא אף טעם הפה שאסר היוצא מבעל דבר אין מוציאין ממון על פיו וכן כתבו שלא נאמר להיות נאמנים באנוסים היינו אלא תוך כדי דבור אבל לאחר כדי דבור לא ושמא תאמר תוך כדי דבור מאי קמ"ל שמא היית סבור שלא תאמר לחזור תוך כדי דבור בכל מקום אלא כשעוקרים דבורם הראשון אבל זה שאינו עוקר לשון הראשון ואינו מכוין לסתור את דבריו אדרבה שסבור לעשות הכל דבור אחד ונמצא דבורו סותר סופו את ראשו הייתי סובר שלא יהא יכול לחזור בראשון ומכל מקום דוקא בממון שמכיון שהעידו נחקרה עדותם ודיינו שיעקרהו תוך כדי דבור אבל אשה שאמרה אשת איש אני יכולה לומר אף לאחר זמן גרושה אני שטעם כיון שהגיד וכו' אינו נאמר בבעל דבר ולמדת במשנתנו שהוא הדין אם אמרו כתב ידינו הוא זה ותוך כדי דבור אמרו אינו כתב ידינו שנאמנין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו באנוסין היינו שבמשנתנו שנאמנין שלא נאמר אלא באנוסין היינו מחמת נפשות הא אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין שהרי אין אדם משים עצמו רשע ומה שיש לפקפק מזו עם שמועת פלוני רבעני לרצוני שנאמן להרוג את האחר ואינו נאמן לעצמו כבר ביארנו הכל יפה במקומה בראשון של סנהדרין וכן הדין אם אמרו כתב ידינו הוא אבל ריבית כתבנו שאין נאמנין שהרי אף העדים עוברים בבל תשימון: