מאירי על כתובות קפה

ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וקנאה באחד מהדרכים שהקרקע נקנה בהם ויצאו עליה עסיקין עד שלא התחיל בעבודת הקרקע אפילו במצרים שבו אינו יכול לחזור אלא דן עם המערער ולכשיוציאנה מידו יחזור עליו אם יש בה דין אחריות ואף זו יש צדדין בביאורה אלא שכבר ביארנום בריוח בראשון של קמא:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר מי שהיה נשוי לשלש נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב וכן שלשה שהטילו לכיס והותירו או פחתו כך היו חולקין אמר הר"ם פי' מנה היה אצלם ד' דינרין של זהב וכל מנה נזכר במשנה הוא מאה דינרין של כסף לפי מה שהתבאר בסוף פאה וכן אמרם מאתים וד' מאות וזולת זה ממספר המאות ואלו החלוקות יתחייבו כאשר הוא זמני הכתובות זמן אחד או כאשר לא הניח זולת המטלטלין על העקר שבארנו שאין דין קדימה במטלטלין ואמרו היה שם מאתים היו שם ג' מאות כבר אמרו בתלמוד שרבינו הקדוש אמר אף אלו חולקות בשוה וכן הלכה ויתחייב זה העקר אשר עליו תפול החלוקה בין החובות והכתובות ותבינהו מאד ותמשל לך בבעלי חובות משל והקיש על זה בכתובות וזה שהאדם כאשר הניח ממון וחובות רבים ויתחיבו החלוקה לפי מה שביארנו הנה נראה כלל הממון ומה שהניח ואם היה שוה לחובות ויקח כל אחד מהן הממון שלו וזה מבואר ואם היה פחות הנה תראה שאם היה בו שיחלקו ביניהם בשוה יגיע ליותר מעט חוב כמו החוב שלו או פחות מעט מזה יחלקו ביניהם בשוה ואם היא תגיע אל החוב יותר מעט מחובו אשר לו נסיר זה התוספת ויחלקו אותו הנשארים בשוה עד שיגיע ליותר מעט חוב הנשארים כמו חובו ויסתלק עוד אשוב לזה התוספת ונחלקו לנשארים על דמיון מה שעשינו תחלה כן נעשה עד שיכלה כל הממון ועל דמיון זה בזאת ההלכה הנזכרת במשנה כי כאשר היה מה שהניח ג' מאות או מה ישלמנה מהן חולקות בשוה ואם הניח ארבע מאות יחלקו שלש מאות ותסתלק בעלת מנה ויחלקו בעלת מאתים ובעלת השלש מאות אלו המאה הנוספים בשוה ואם הניח ה' מאות חולקות שלש מאות בשוה והמאתים יתחלקו בשוה בין בעלת המאתים ובעלת השלש מאות ותהיה הראשונה והשניה כבר הגיע להן כל חלקן ונשארה השלישית במאתים לבד ועל זה הדרך ואפילו היו שם אלף חובות ואולם אמרו שנים שהטילו לכיס הנה הוא חוזר על הפרק האחר שהם חלקו ביניהם הריוח וההפסד על יחס ממון כל אחד מהם מכלל הממון נשאר בענינו אבל השתנה הסך או תוסיף העסק או יחסר הוא אשר יחלקו לפי מעות אולם אם קנו קנין במעות והרויחו בו או הפסידו הנה הריוח וההפסד יהיה ביניהם בשוה מבלי שנעיין אל ממון כל אחד בשיש ראש הממון וזהו האמת הנאות ללשון המשנה לפי מה שהתבאר בתלמוד וזהו פסק הגאונים האחרונים:

אמר המאירי מי שהיה נשוי שלש נשים ר"ל ושיעבודן שוה בזמן כגון שנחתמו שלשתן ביום אחד או שקנה הנכסים אחר כתיבת שלשתן דהוה ליה לוה ולוה וחזר וקנה שיחלקו ונמצא השעבוד שוה לכלן ואין הנכסים מספיקין לכל הכתובות ואלו היו הכתובות שוות ונמצא השיעבוד שווה לכולן בסך ממון היו חולקות הממון הנמצא בשוה הואיל וזמן שיעבודן שוה וסך ממונן שוה אלא שבאלו זמן השיעבוד אחד אבל אין סך הממון אחד אלא כתבה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות אם אין אלא מנה חולקות בשוה שהרי פחותה שבהן כתובתה מנה ונמצא מנה זה משועבד לכלן בשוה ולפיכך חולקות אותו בשוה היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב וכבר ביארנו במקומו שדינר של זהב הוא כ"ה דינרין ונמצאו לכל אחת מאלו השתים ע"ה דינרין ושאלו בה בגמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה כלומר שהרי לדעת משנתנו אין הולכין אחר סך המעות שאלו היינו הולכים אחר המעות אף בשאין שם אלא מנה חולקות לפי ליטרא והיינו אומרין הרי בין שלשתן שש מאות נחלק המנה לששה חלקים כל אחת י"ו דינרין וח' פשוטי' ותטול בעלת המנה חלק אחד ובעלת המאתים שני חלקים ובעלת השלש מאות שלשה חלקים אלא ודאי דעת משנתנו לילך אחר השיעבוד ומאחר ששעבוד כלן שוה אותו מנה חולקות אותו בשוה ומעתה אף בשיש שם מאתים למה בעלת מנה נוטלת חמשים והרי בעלת המנה אין לה שעבוד אלא במנה ואותו מנה שיש לזו שעבוד עליו יש לאחרות גם כן שעבוד עליו וראוי לומר שיהו חולקות אותו מנה בשוה שליש לכל אחת ואחר כך יהו חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות המנה הנשאר בשוה שהרי בעלת המנה לא היה שיעבודה עליו ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות שיעבודן שוה אצל מנה זה השני והיה להן לחלקו בשוה ונמצא ביד בעלת מנה תלתין ותלתא ותילתא וביד בעלת מאתים ובעלת שלש מאות תמנין ותלתא ותילתא לכל אחת והשיבו שבודאי הדין כך הוא ומשנתנו שאמרה של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות כל אחת שלשה של זהב פירשוה בשכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ר"ל באותו מנה ששיעבודך עליו ולא שתוותר לה כל חלקה עד שתטול בעלת מנה שליש של עצמה ושליש של זו הכותבת שלא הקנת לה זכותה אלא כך היא אומרת יהא מנה זה ששעבודיך עליו כאלו אין לי עליו שום זכות וקנו מידה שלא תהא יכולה לחזור ולומר מדין ודברים סליקת נפשאי ונמצא אותו מנה שרואין אותו כאלו חלקתהו בעלת המנה עם בעלת השלש מאות ונמצאת של מנה נוטלת חמשים ואלו כתבה כן אף לשלישית היתה השלישית נוטלת החמשים הנשארים מאותו מנה ואחר כך חולקות שתיהן המנה הנשאר אלא שלא אמרה כן אלא לראשונה שהרי אין לי עמך אמרה ולא אין לי עמכם ואף אם אמרה כן הרי לא קנו ממנה לזו השלישית ורשאה לומר מדין ודברים וכו' והוא ששאלו בגמרא אי הכי ר"ל דסליקא נפשה ממנה היאך חולקת שניה עם השלישית במאה וחמשים עד שכל אחת נוטלת שלשה של זהב הא סליקא נפשה ממנה ראשון ושלישית ראויה לחלקו עם הראשונה ושיחלקו אחר כן שניה ושלישית מנה הנשאר ונמצא ביד השניה חמשים וביד השלישית מנה והשיב דאמרה מדין ודברים וכו' ונמצא שאותם מאה וחמשים שנשארו שיעבוד שניה ושלישית שוה בהן זו מצד מאתים שלה וזו מצד שלש מאות שלה וחולקות בשוה ונמצא ביד כל אחת שלשה של זהב ושמא תאמר תימא ליה שלישית לשניה נהי דסלוקך לא מהני לי מכל מקום אינו בדין שתלכי לראשונה לחוב לי והרי בסלוקך אני מפסדת ממנה ראשון שמנה דינרין ושליש דינר כמה שיש מכ"ה דינרין עד תלתין ותלתא יש מפרשין כגון שהיתה שם בעלת שלש מאות ושתקה מפני שהיתה סבורה לזכות עם בעלת המנה באותו מנה ראשון ומדשתקה אחולי אחלה כדין מחלק נכסיו בפני אשתו וכתבה לה קרקע כל שהו שבמחלק לפניה והיא שותקת איבדה כתובתה כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשין שלא קנו ממנה אף בראשונה אלא שכשאמרה לה כך קבלה חלקה ולא ערערה עליה ומדתפשה תפשה שאפילו תפשה בכדי כל כתובתה מה שתפשה תפשה והיינו דקאמר מדין ודברים וכו' ולא משום אקניתא דידי גביא בהו אלא מדין תפישה ואיני מבין שהרי תפישה דלאחר מיתה לא כלום הוא אלא מצד שהוחזקו היתומים בהם כמו שהתבאר היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב שהן מאה וחמשים ואף זו כל שלא כתבו אחת לחברתה כלום היה מן הדין שלא ליטול הראשונה אלא שליש במנה ראשון ששעבודה עליו עם האחרות ואחר כך חולקות שניה ושלישית המנה השני שאף השניה שיעבודה עליו שהרי כתובתה מאתים ומנה שלישי כלו לשלישית שאין שעבוד הראשונות עליו ונמצא ביד הראשונה תלתין ותילתא וביד שלישית מנה ותמנין ותלתא ותילתא אלא שכבר פירשנו ששניה כתבה לראשונה דין ודברים אין לי עמך במנה ונמצא ראשונה נוטלת החמשים והחמשים נשארים באותו מנה חולקות אותו שניה ושלישית וכן ראוי שיחלקו שתי אלו מנה שהרי שיעבוד שתיהן עליו ומנה שלישי כלו לשלישית שאין לאחרות שעבוד ונמצא לשניה שבעים וחמשה ולשלישית מאה ושבעים וחמשה וזהו ששאלו בגמרא של מאתים מנה שבעים וחמשה הוא דאית לה ופירשוה בשהשלישית כתבה לראשונה ושניה דין ודברים אין לי עמכם במנה ראשונה וחלקוהו שתיהן ושניה ושלישית חלקו מנה שני ומנה שלישי כלו לשלישית ונמצא ביד ראשונה חמשין וביד שניה מנה וביד שלישית מאה וחמשין ואין בזו חלוק בין שכתבה שניה לראשונה דין ודברים אין לי עמך במנה בין שלא כתבה:

ובגמרא העמידו עוד משנה זו בלא כתיבה ופירשו שתי בבות האחרונות ר"ל היו שם מאתים והיו שם שלש מאות בשתי תפיסות וזהו שאמרו רישא בשתי תפיסות ר"ל היו שם מאתים וסופא בשתי תפיסות ר"ל היו שם שלש מאות ופירוש רישא בשתי תפישות כגון שבאו המעות ממדינת הים ולא היו יודעים בהם ובאו להן תחלה ע"ה דינרין ולא נודע להן יותר ונמצאת יד כלן שוה בהן ונטלה כל אחת כ"ה דינרין והדר אתו להו קכ"ה דינרים והרי בע"ה מהם יד כלן שוה שמאחר שבשתי תפיסות באו לא נסתלק שיעבוד אף מן הפחותה שבהם אלא בשיעור מה שתפשה ונמצאו כלן חולקות בע"ה כל אחת כ"ה ונמצא ביד כל אחת נ' ונשארו נ' דינרים שחולקות בהם שניה ושלישית ונמצא שניה ושלישית ביד כל אחת מהן ע"ה דינרים וראשונה נ' דינרים וסופא בשתי תפישות דנפלו להו ע"ה בחד זימנא ויד כלן שוה בהן ונוטלות כל אחת כ"ה והדר אתו להו רכ"ה והרי שבע"ה מהן שיעבודן שוה על הדרך שביארנו ושיעבוד השניה על קע"ה ושיעבוד השלישית על הכל והילכך חולקות תחלה ע"ה שכלן שוות בו והרי ביד כל אחת חמשים ונמצא שיעבוד הראשונה מסולק מכל וכל ונשארו ק"נ דינרין ושיעבוד השניה על הק' וחולקת בהם עם השלישית ונמצא ביד כל אחת משניה ושלישית מנה והנ' דינרין הנשארים כלן לשלישית ונמצא ביד ראשונה חמשים וביד שניה מנה וביד שלישית מאה וחמשין ושמא תאמר כי נפלו בשתי תפישות מאי הוי נימא כיון דאיגלי איגלי וליהדר דינא כבר ביארנו דמדתפשה תפסה אי נמי כיון דאפילו בהני פליג ר' ואמר חולקות בשוה לא אלים האי דינא כלי האי לומר בו בטלה מחלקת ואי אתה מפרש בנפלו להו ענין נחלה שהרי כתבה אינה נגבית מן הראוי לפיכך פירשוה בשכבר היו שם אלא שלא נודע להם למדת שמשנתנו אי אפשר להעמידה אלא בדרכים שהזכרנו או בכתיבה אחת לחברתה או בתפיסות חלוקות הא כל שהיה הענין כפשוטה של משנה בתפיסה אחת ובלא כתיבה אין שם אלא מנה חולקות בשוה יש שם מאתים חולקות מנה ראשון בין שלשתן ומנה שני חולקות אותו שניה ושלישית ונמצא ביד ראשונה תלתין ותלתא ותילתא וביד שניה ושלישית לכל אחת תמנין ותלתא ותילתא היו שם שלש מאות הראשון חולקות שלשתן והשני שניה ושלישית והשלישי כלו לשלישית נמצא לראשונה תלתין ותלתא ותילתא ולשניה תמנין ותלתא ותילתא ולאחרונה קפ"ג ותילתא ואתה צריך לידע אם היו שם ארבע מאות שהשלש מאות נחלקים על הדרך שהוזכר והמנה הרביעית אין אומרין לחלקו בשוה שהרי אין הראשונה תובעת בו אלא בשני שלישי מנה והילכך שני שלישי מנה חולקות בין שלשתן ושליש הנשאר בין שניה ושלישית וכן כל החשבונות בדרך זה ומגדולי קדמונינו פירשו שמנה רביעי חולקות בשוה כראשון ואם יש שם חמש מאות חולקות השלש מאות על הדרך שהתבאר והמאתים על הדרך שחלקו תחלה בהיו שם מאתים ואין הדברים נראין:

וכבר ביארנו שמשנתנו נאמרה לדעת האומר שאחר השיעבוד הולכין ולא אחר המעות הוא שאמרו בה זו משנת ר' נתן שאמר באחרון של מציעא קי"ז ב' בבית ועליה של שנים שנפלו ואין להם לבנות שבעל הבית נוטל שני שלישים בקרקע ובעל העליה שליש ואע"ג דכתלי בית משעבד ליה לבעל עליה כדרך שהוא משועבד לבעל הבית אין הולכין אלא אחר השיעבוד וכמה מפסדא ליה עליה לבית תילתא שהעליה ממהרת בהפסד הכותלים שליש הזמן שהיו ראויות לעמוד והילכך אין בעל הבית מפסיד אלא שליש ואף אלו הולכין אחר השיעבוד על הדרך שהוזכר והוא שר' נתן סובר שאין לבעלת מנה שיעבוד ממנה ולמעלה משום דאמרינן אדעתא דהכי נכנסה שאם לא ימצא שם אלא מנה יהו כלן שוות בה ושלא יהא לה שיעבוד ממנה ולמעלה ואם כן כשנטלה חלקה במנה נסתלקה מהכל ומכל מקום אמ"ר אין אני רואה דברי ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה ואע"פ שבזו של מציעא פסקנו כר' נתן בזו הסכימו כל הגאונים לפסוק כר' אלא שנחלקו הרבה בפירוש דבריו שיש מראשוני הגאונים מפרשים חולקות בשוה כלומר לפי ליטרא ונמצא חולק עם ר' נתן אף בראשונה ר"ל באין שם אלא מנה ויש מפרשים חולקים בשוה שחולקים הממון לפי המאיות של מנה נוטלת חלק אחד ושל מאתים שני חלקים ושל שלש מאות שלשה חלקים עד שתפרע כל אחת מכתובתה וחלק עם ר' נתן בכתיבה ובשתי תפיסות בקמא ובמציעא אבל בבתריתא שוה עמו וראיה להם בבא קמא פרק ארבעה וחמשה ל"ו א' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מאה וזה נוטל מאה חזר ונגח שוה מאתים אחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים חזר ונגח שור שוה מאתים אחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר דינר של זהב ואוקימנה כר' עקיבא דאמר שותפי נינהו והילכתא כותיה ונמצאת החלוקה לפי המעות וכן בבתרא פרק נחלה קכ"ד א' ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים אלא שצריך לשאול אם כן מאי חולקות בשוה לפי מעותיו מיבעי ליה וראיה של בבא קמא אינה הכרח דהנהו שותפי נינהו ואע"ג דבהשותפין אמרינן לקמן צ"ג ב' השכר לאמצע שאני שתוף זו דעל כרחם הוא וכן פירשוה בתלמוד המערב וזו של פרק נחלה דמדיהיב פי שנים אלמא לפי מעותיו יהיב התם מפני שיש לו פי שנים בנכסי אביו ואומרין בטלה מחלוקת וחוזרין וחולקין ונמצא שאינו נוטל פי שנים אלא במה שנשאר ואבד פי שנים מחלקו ומתוך כך פירשו גדולי הפוסקים חולקות בשוה לגמרי ואינו חולק עם ר' נתן בראשונה אלא ביש שם מאתים וביש שם שלש מאות ונמצא לדעת ר' שאם אין שם אלא מנה נוטלת כל אחת שליש מנה ואם היו שם מאתים נוטלת כל אחת שליש מאתים ואם יש שם שלש מאות נוטלת כל אחת מנה דהואיל וכל חדא מיניהו לית לה בציר ממאה חולקות בשוה עד שתהא הפחותה נפרעת מכתובתה שעל דעת כן נכנסו שניה ושלישית שתהא בעלת מנה חולקת עמהם עד שתפרע ואם יש שם ארבע מאות חולקות השלש מאות בשוה ונסתלקה הראשונה ומנה הנשאר חולקות שניה ושלישית ואם יש שם חמש מאות חולקות השלש מאות בשוה ונסתלקה הראשונה ושניה ושלישית חולקות המאתים ונסתלקה השניה ואם נשאר שם כלום נוטלתו השלישית וכן נחלקו קצת מפרשים לומר שלא אמר ר' אין אני רואה דברי ר' נתן באלו אלא בכתובה הא בשאר חובות הדין כר' נתן לחלק בין סך לסך ומכל מקום דוקא כל אחד לפי מעותיו ויש מפרשים בדרך זה לגמרי שמן הסתם כל חד בחבריה קלא אית ליה ועל דעת כן נכנס ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פסקוה אף בחובות והדין נותן לומר כן ומה ענין להפריש בין חוב לכתובה בענין זה:

וכדמעיינת בה שפיר תמצא בדינין אלו ארבעה מיני חלוקות אחת לפי ליטרא שבמנה נוטלת ראשונה י' דינרי' וח' פשו' ושניה ל"ג דינרי' וד' פשוטי' ושלישית חמשים ובמאתים נוטלת ראשונה ל"ג דינרי' וד' פשוטי' ושניה ס"ו די' וד' פש' ושלישית מנה ובשלש מאות נוטלת ראשונה נ' די' ושניה ק' די' ושלישית ק"נ די' ולפי שיעבוד בלא כתיבה ושתי תפיסות במנה נוטלת כל אחת ל"ג די' וד' פשוטי' ובמאתים ראשונה ל"ג די' וד' פשו' ושניה ושלישית כל אחת פ"ג די' וד' פשוטים ובשלש מאות ראשונה ל"ג די' וד' פשו' ושניה פ"ג דינ' וד' פשו' ושלישית קפ"ג דינר' וד' פשוטי' ובכתיבה ושתי תפיסות האמורה במשנתנו לשתי הבבות האחרונות במנה כל אחת שליש מנה ובמאתים ראשונה חמשים ושניה ושלישית כל אחת ע"ה די' ובשלש מאות הראשונה חמשים ושניה מאה ושלישית מאה וחמשים ובחולקת בשוה לגמרי חולקות במנה שליש המנה ובמאתים שליש המאתים שהם ס"ו די' וח' פשוטי' ובשלש מאות שליש השלש מאות שהן מנה לכל אחת ולענין מה שאמרו במשנתנו ביש שם שלש מאות שאין חולקות בשוה אלא לפי השיעבוד בזו מיהא חשבון השיעבוד המפורש לכתיבה או לשתי תפיסות וחשבון סך המעות אחד הוא שהרי אף לחשבון מעות נוטלות כל אחת חצי כתבתה ועל זו חזרו ואמרו עליה וכן שלשה שהטילו לכיס ר"ל להרויח בהם זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות פיחתו או הותירו כך הם חולקים כלומר לפי חשבון המעות שאין כאן דרך לשיעבוד וכמו שבחלוקת הקרן נוטל כל אחד את שלו כך בשכר נוטל בו כל אחד לפי הקרן שלו ופירשוה בגמרא שלא על שכר והפסד אמרוה שאם פיחתו או הותירו בהפסד או בריוח השכר לאמצע והוא שהקשו בתלמוד המערב אהן מאה ואהן מאתן ושכר לאמצע ומתרץ בה יכיל אהן דמאה מימר לאהן דמאתן על ידי עשרה דידי סלקת לפרקמטיא כלומר שלא היית יכול לקנות המרגלית אלא בצירוף העשרה שלי ושאל עד כדון בפרקמטיא זעירא כלומר גוף אחד שאינו ראוי ליחלק כגון מרגלית שאינה נמכרת אלא כאחת פרקמטיא רבא כלומר שראויה ליחלק שנמכרת בשיעור חלק מעותיו היאך יכיל מימר עד דאת מזבין חדא זימנא אנא הויתי מזבן עשרה זימנין כלומר וסתם הדברים שבין ראוי ליחלק בין אין ראוי השכר וההפסד לאמצע ומה שאמרו ברביעי של קמא ל"ו א' שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וחזר ונגח שור שוה מאתים וכו' דמשמע דכל שנשתתפו זה במנה וזה במאתים לפי ממון חולקים הריוח וההפסד בזו שאני שהשותפות בא ממילא אבל כל שהם נשתתפו מתחלתם המכר לאמצע אחר שלא פירש בעל מאתים שיטול בריוח כפי חלקו ולא בעל המת שלא יטול בהפסד אלא חלקו שכל שמוותר להטיל כפלים מחברו ואינו מתנה ליטול כפי הטלתו בריוח ודאי אינו אלא שרוצה בחברתו של זה על דעת זה שיחלוק חברו עמו בריוח ומאחר שזה מוותר לו בחלוקת ריוח אף הלה מוותר לו לחלוק בהפסד ואם הטילו זה מנה וזה מאתים והפסידו מאתים בעל המאתים נוטל המנה הנשאר ובעל המנה ולא כלום ומכל מקום אם הפסידו יתר ממאתים אין אומרים שיחזיר בעל המנה מביתו הואיל ולא קבל עליו אחריות וכן כתבוה גדולי הדורות ומכל מקום אחר שכן משנתנו אתה צריך לפרשה במה אמרו שעל דרך זו הם חולקים ופירשוה בגמרא הותירו בזוזי חדתי כלומר שהטילו לכיס מטבע רעוע שיוצא על ידי הדחק ונשאו ונתנו בהם עד שבאו לידם כחשבונם ממטבע שלם ויוצא בכל מסחר בריוח או שנתעלו מאליהם ומעתה חולקים לפי המעות זה נוטל מנה וזה נוטל מאתים שהרי כל אחד סך מה שהטיל הוא נוטל וכן בפיחתו שנתחלף להם בסוף סחורתם מטבע שלם שהטילו במטבע פחות או שנפחת ערך המטבע מאליו והוא פירוש זוזי דצינייתא ר"ל שנפסל המטבע ומי שיש לו מכה בפס רגלו מלמטה קושרו שם מצד שחלודתם מועלת בו כמו שאמרו במסכת שבת ס"ה א' יוצאין בסלע שעל גבי הצינית ופירשו שם מאי צינית בת ארעא והואיל והממון בעין נוטל כל אחד סך מה שהטיל אבל כל שיש שכר אחר הכל לאמצע והוא שאמרו בגמרא אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ומכל מקום נחלקו בגמרא לדעתו לשני פנים רבא אמר מיסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה העומד לחרישה כלומר שלקחוהו מתחלה לחרישה וכל לחרישה ודאי חלק בעל המנה צריך בו כחלק בעל המאתים וכן כשמכרוהו היה עומד לחרישה ולחרישה מכרוהו ומאחר שכן הרי אין חלק אחד יכול לעשות כלום בלא חלק חברו השכר לאמצע אבל לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה ר"ל שאחר שלקחוהו לחרישה שבח בבשר ונמלכו עליו לטביחה ולחלוק באיבריו ואחר כך נזדמן להם שמכרוהו חי זה נוטל אף בשכר לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שמכיון שאם טבחוהו היו חולקים באיברים ונמצא השכר בכל חתכה וחתכה נגרר אחר הקרן כך כשהם חולקין במעות נוטלין כל אחד לפי מעותיו ורב המנונא אמר שאף בזו השכר לאמצע הואיל וחי מכרוהו ובמעות הם חולקין והלכה כרב המנונא כך פירשוה גדולי הפוסקים ולמדנו מדבריהם שאם טבחוהו אף רב המנונא שהלכה כמותו מודה שנוטל כל אחד כפי מעותיו ומכאן למדו רבים שבשאר מיני סחורות שאין חלק שבה תלוי בחברתה כגון בגדים וכיוצא בהם שראוי ליחלק בכל שעה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שמאחר שאפשר לחלק אחד בלא חברו כשור שטבחוהו דמי הא שאר סחורות שאינן ראויות ליחלק כגון שקנו מרגלית אחת השכר לאמצע כדרך שביארנו בתלמוד המערב בפרקמטיא זעירא אבל בפרקמטיא רבה לפי מה שפירשנו בה שראויה ליחלק היא כנגד תלמוד המערב ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' שטבחוהו ואף בזו חלק רב המנונא לומר שהשכר לאמצע הואיל ולא התנה על הדרך שביארנו ולפירוש זה כך הדין בכל סחורה אלא שיש מפרשין בדבריהם דוקא בשור לחרישה הואיל ולמה שלקחוהו אין חלקו של זה מועיל אלא בשל זה אבל בסחורה אחרת כגון פירות או בגדים דברי הכל נוטל לפי מעותיו וכו':

ומכל מקום גדולי המפרשים פירשו בדברי רבה מיסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה כלומר בשור שמכרוהו לחרישה ועומד לחרישה ר"ל מתחלתו כלומר שאף מתחלה כשלקחוהו לחרישה לקחוהו אבל בשור שמכרוהו לחרישה אבל כשלקחוהו לטביחה לקחוהו נוטל כל אחד לפי מעותיו הואיל והטלתם על דעת טביחה היתה ורב המנונא סובר אף בלקחוהו לטביחה ומכרוהו לטביחה השכר לאמצע וזה שאמר בשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע משום רבה נקט לה הא לדידיה אף בלקחוהו לטביחה לאמצע ונמצא לפי זה שלדעת רבה דברי שמואל אינם אלא בבעלי חיים הא בשאר מיני סחורות זה נוטל וכו' ולדעת רב המנונא אף בכל מיני סחורה לאמצע והלכה כרב המנונא מכל מקום כל שנשתתפו בגוף הסחורה כגון שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הא כל שנשתתפו מתחלה במעות השכר לאמצע בין בראוי בין שאין ראוי ליחלק ומטעם הירושלמי שהזכרנו ומכל מקום במקום אחר בתלמוד המערב ראיתי הדברים מבולבלים אלא שאני מחזרם לענין הראשון וכן מצאתי בפירושה לגדולי החכמים שבנרבונה בפירושי הירושלמי שלהם כדרך שביארנו בתלמוד המערב והוא ששנו גם כן בתלמוד המערב במסכת בבא קמא פרק שור שנגח ארבעה וחמשה תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין ר"ל לפי המעות אמ"ר בון אמ"ר חייא נראין הדברים בשנטלו מרגלית הא יכול לומר ליה אלולי עשרתי דינרין דידי לא הוה מזדבן לך כלום אבל דרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין ונראה דאמסקנא קאי כלומר אמאי דאמרינן דבהותירו ופחתו בזוזי הוא דאמרינן הכי אבל שכר והפסד שמצד אחר לאמצע ועל זה פירש דוקא במרגלית אבל דרכו ליחלק מביאין באמצע וחולקין כלומר מצרפין אותו ריוח עם הקרן וחולקין לפי המעות ור' אלעזר חולק בזו ואמר שאף בדרכו ליחלק שכר לאמצע והוא שאמרו שם אמר ר' אלעזר אפילו דבר שדרכו ליחלק דו יכיל למימר ליה את פרקמטיא דידך סגי ואת מעני מזבינתיה ר"ל מאחר מלמכרה ונה פרקמטיא דידי קליל ונה הפך ומתהפך בדידי הכא ומטינך כלומר שהרביתי בקנינים ומכירות עד שהגעתיך בריוח וזהו כענין עד כדון האמור למעלה ונראה לפי ענין הסוגיא שהלכה בשניהם כלשון ראשון ובדרך שפסקנו לדעת גדולי הפוסקים: