מאירי על כתובות קסה

הכותב לאשתו וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק העשירי שבה שהכונה בו לבאר ענין המתנה עם אשתו לבטל אי זה זכות שיש לו עליה על אי זה צד מועיל וכן מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשים והיו לו פקדון או מלוה ביד אחרים למי הוא נותנם ודין על אי זה צד יש כח לבעל או ליורשים להשביע את האשה קודם שתגבה כתובתה וכן דין מי שהוציאה גט בלא כתובה או כתובה בלא גט או שני גיטין ושתי כתובות או גט אחד ושתי כתבות או כתובה אחת ושני גיטין או גט וכתובה על אי זה צד גובה ושזה החלק אמנם יתבאר בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים אלו שהזכרנו בפרט אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר החלק הראשון והוא שאמר הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ר' יודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אמר הר"ם פי' זאת הכתובה אמנם תועיל לה כאשר כתב לה ועודה ארוסה כל עקר אשר אצלנו נחלה הבאה לאדם מתנה עליה שלא יירשנה או כאשר קנו מידו אפילו אחר הנשואין ופירי פירות הוא שתמכור האשה הפירות אשר תסתלק מהן הבעל ותקח במעות ההן הקרקע שהבעל יאכל פירות הקרקע ההוא ואע"פ שאין לו בעצם הקרקע דבר לפי שכבר חלק נפשו מפירותיו הראשונים לבד כי כבר אמר אין לי בנכסיך ובפירותיהן אולם פירי פירות יאכל ואמ"ר יהודה עד שיכתוב ובפירי פירותיהן עד עולם ואמר רשב"ג שהוא התנה על מה שכתוב בתורה וזאת הסבה אמתית לפי שהעקר אצלנו ירושת הבעל דרבנן אבל עשו חזוק לה כשל תורה ולזה הלכה כרשב"ג ואמרו יירשנה מהטעם שזכרנו והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה וכן אם מתה יורשה שאין לשון זה מפקיע ממנו אכילת פירות ולא ירשה אם מתה בחייו שלא נתכוון בלשון זה אלא שאם תרצה למכרם יהא המכר קיים ויפסיד פירות מיד והוא שאמרו שאם מכרה ונתנה קיים כלומר קיים לאלתר ואי אפשר לפרש קיים לכשתמות שלא יהא הבעל מוציא מיד הלקוחות שאם כן יש לך לדקדק שאם לא כתב לה כן יהא הבעל מוציא ואם כן תנינא לתקנת אושא אלא ודאי משנה זו קודם תקנת אושא נשנית ואף בלא תנאי זה מכרה קיים אם תמות בחייו הא לא אמרו במשנה זו מכרה קיים אלא לאלתר ולהפסידו פירות ופירשו בגמרא בדין זה שלא סוף דבר בכותב אלא אף באומר שהרי נכסיה בידה הם וכעין מחילה היא ומחילה באמירה בעלמא סגיא ושאלו בה בגמרא וכי כתב לה מאי הוי מי לא תניא האומר לחברו וכו' הכא נמי לימא מדין ודברים סליקית נפשאי דאי לאו דמפרשת מתניתין באומר הוה אמינא מתניתין בכותב ובריתא באומר משום דאמירה לא מהניא אלא השתא דאמרת דכותב ואמר חד הוא כדאשכחן באומר דלא מהני לימא נמי בכותב דלא מהני ותירצה בעודה ארוסה כמו שיתבאר וחזרו ושאלו ולימא ליה מכל מילי סליקת נפשך והשיבו יד בעל השטר על התחתונה כלומר ואחר שאין הלשון מבורר אין דנין בו שסילק עצמו אלא לפחות שבדברים ושאלו בה ואימא מפירי והרבה נתבלבלו בפירושו לומר היאך נאמר שסילק עצמו מן הפירות מעכשו והלא אם יסתלק מהן מעכשו כל שכן שיסתלק מהן לאחר מכירה ונמצא מפסיד יותר ואין כאן יד בעל השטר על התחתונה עד שפירשו לדעת המקשה מכרה קיים שבמשנתנו לכשתמות הא אי ליכא תנאה טורף מן הלקוחות לכשתמות וכתקנת אושא ומאי התקינו פירשו והתקינו ועל זה שאל ואימא מפירי כלומר שיפסיד עכשו את הפירות ושיטרוף לאחר מיתה ותירץ לו בוצינא טב מקרא וגדולי הדורות שלפנינו פירשו ואימא מפירי כלומר לדידן דאית לן תקנת אושא וכל אלו דברים מתמיהין שהרי לא הוזכרה כאן תקנת אושא כלל אלא עיקר הדברים בפירושו שמאחר שאתה דנה לסלק פחות שבדברים נסלקהו מפירי דקודם ממכירה שלא יוכל לאכלם על כרחה שזהו פחות שבדברים מפני שאף לכשיהא כן אין לו פסידא כל כך שמכל מקום כל שהם בידה איכא רווח ביתא וכן שברצונה תתן לו מפריה ויאכל עמה בנדבה ונוח לו שיסתלק מזו ושלא תוכל היא למכור ושאם תמכרם שיהא הוא טורף לכל ימי חייה ויהיו הפירות שלו לגמרי כאלו לא היה שם תנאי ועל זו תירץ בוצינא טב מקרא כלומר טוב לו לאכל מעכשו בדין גמור משימתין לזמן מכירתה ואחר כך שאל ואימא מירשה כלומר שהירשה דבר שאין אדם חושש עליה ומתוך שהוא חושב בעצמו שימות הוא בחייה אם מצד שהוא חושב בעצמו מאי חזית דדמא דידך סומק טפי אם מצד שהזכר דרכו לילך למקום סכנות ומתעתד לכמה מקרים יותר מן האשה אם מצד שסתם הדברים הוא גדול בשנים יותר ממנה ומתוך כך ראויה לדונה כפחות מן הדברים יותר מן המכירה והשיב דמיתא שכיחא ואדם נותן לב עליה יותר ממכירה שאין אדם חושד את אשתו למכור בעל כרחו והילכך מפירי דקודם מכירה לא סליק נפשיה דבוצינא טב מקרא ומירשה לא סליק נפשיה דמיתה שכיחא הא לא סליק נפשיה אלא שאם מכרה יהא מכרה קיים ויפסיד פירות מיד ומכל מקום השתא דקיימא לן כתקנת אושא כתבו גדולי הדורות שדנין בו שלא סילק עצמו אלא מתקנת אושא כלומר מן הגוף ולאחר מיתה ולא מפירי אף דבתר מכירה דבוצינא טב מקרא ואני אומר שלא נאמר בוצינא טב מקרא אלא כשאדם זוכה בבוצינא מעכשו אבל אחר שהבוצינא צריכה להמתין נוח לו לחול אפירי דבתר מכירה משיחול אגוף דלאחר מיתה וכל שכן שתתקיים סברא זו לדעת רב אשי שבא לדקדק הענין מן הלשון כלומר בנכסיך אין לי דין ודברים ובנכסיך מורה גוף הקרקע ולא פירות וכן מורה בחייה ולא לאחר מיתה וסלוק עצמו מגוף הקרקע בחייה היינו מכירה ונשארנו על שרש משנתנו שלא סלק עצמו אלא שאם מכרה יהא מכרה קיים מעכשו ואף בזו פירשו בגמרא דוקא בעודה ארוסה שעדין לא זכה בהם ומאחר שכן יכול לסלק עצמו בלשון זה אע"פ שאין בו לשון מכירה או זכייה ומתנה הא כל שהיא נשואה הואיל וזכה בדבר אין לשון זה מפקיע ממנו כלום וכן כל שיש לו עכשו בה שום זכות אלא אם כן קנו מידו על הדרך שיתבאר הא בעודה ארוסה לשון זה מפקיעו מיהא מן הכל אף באמירה בעלמא כמו שביארנו שמאחר שאין לו בה שום זכות אינו צריך אלא לשון סלוק שלא ידון ולא יערער עליהם וזהו שאמרו כדאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר ר"ל שאינו עכשו ראוי לירשה כלל אדם מתנה עליה שלא יירשנה והזהר מלפרש ממקום אחר מדברי סופרים שאף לדעת האומר ירשת הבעל מדאורייתא כן הואיל ועכשו אינו ראוי לירשה כלל מה שאין כן בנחלת מורישיו ומה שאמרו אחר כן וכדרב הונא דאמר כל האומר אי איפשי בתקנת חכמים כגון זה שומעין לו פירושו וכשם שמתנה על הירשה לכשתמות כך מתנה על הפירות שלא לאכלם בחייה וזהו שאמר רב הונא האומר באכילת פירות אי איפשי בתקנת חכמים באכילת הפירות שומעין לו כגון זו שבאיני נזונת שחכמים תקנו לה מזונות עיקר מפני שחששו שלא תספיק במעשי ידיה והיא מסתלקת מהם בדבור זה ואף כאן אכילת פירות תקנותיהם ויכול להפקיע עצמו מהם בלשון זה ולמטה שאלו אם כן אף בנשואה נאמר כן בפירות כדין האמור במזונות ותירצוה שבזו כבר זכה בהם על הדרך שיתבאר למטה ויש מפרשין וכדרבא וכו' כלומר דאי תימא דרב כהנא דוקא למאן דאמר ירשת הבעל דאוריתא אבל למאן דאמר מדרבנן שמא חכמים עשו חזוק וכו' יותר משל תורה תשמע מדרבא וכו' ויש מפרשין וכדרב הונא כלומר שאם תאמר היאך יסלק עצמו מדבר שלא בא ברשותו והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי בלשון מתנה או הקנאה אבל בלשון סלוק יכול הוא לסלק עצמו ממה שלא בא ברשותו הא בנשואה אינו יכול להתנות לה בלשון סלוק הואיל וראוי לירש על כל פנים ולא בלשון הקנאה הואיל ולא בא לעולם אבל ארוס יכול להתנות בלשון סלוק אבל לא בלשון הקנאה ואף זו דוקא שהיא ארוסה שיש לו בה קצת שיכות אע"פ שאינו ראוי לירשה אבל קודם אירוסין אפילו נשתדכה לו אינו כלום:

כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן הרי סלק עצמו בפירוש מן הפירות ומעתה הפסיד הפירות אף בלא מכירה הא מכל מקום אם מתה יורשה ר' יהודה אומר לעולם אוכל פירי פירות וכו' כלומר שלא בטל זכותו אלא מן הפירות עצמם אם תאכלם היא הא כל שלא אכלתם היא אלא שמכרה את הפירות ולקחה בהן קרקע או ששיירה מהם ולקחה מהם קרקע אוכל הוא את הפירות ואפילו אמר בפירותיהן ובפירי פירותיהן אם מכל מקום מכרה פירי פירות אוכל את השלישיים וכן לכמה זמנים עד שיתנה לא בפירותיהן ולא בפירי פירותיהן עד עולם שאלו לא הזכיר פירי פירות אע"פ שהזכיר עד עולם אינו כלום שאני אומר על הפירות לבד הוא מתנה אבל כשהזכיר פירי פירות ואחר כך עד עולם סוף הדברים הוא על הכל שלא היה יכול להזכירו פרי מפרי עד מאה או אלף וכולל את כלם בעד עולם והלכה כר' יהודה ומכל מקום אם מתה יורשה ויראה בגמרא לר' יהודה גם כן שאם אמר בנכסיך ובפירי פירותיהן ולא הזכיר פירות שאע"פ שסילק עצמו מפירי פירות אם לא אכל הוא את הפירות או ששייר מהם ולקחה בהם קרקע מכל מקום מפירות עצמן לא סילק עצמו אם רוצה לאכלם אלא שיש פוסקים בזו בהפך ואחר כך בא להזכיר הלשון שבו יכול להפקיע עצמו מן הכל והוא שאמר כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן ולדעת ר' יהודה שהלכה כמותו שיהא מזכיר בו עד עולם וכן שיאמר בחייך ובמותיך ר"ל שאם מתה לא יירשנה הרי זה הפסיד פירות וירשה כמו שהתנה ואף על פי שביארנו שירשת הבעל אין תנאי מועיל להפקיעה פירושו משנשאת שכל שהתנה משנשאת שלא לאכול פירות ופירי פירות בקנו מידו תנאו קיים ובירשה אין תנאו קיים הא בארוסה אף בירושה תנאו קיים רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מתה יירשנה שהוא סובר שאף בארוסה אין תנאי מפקיע ירושה מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ולדעתנו הלכה כחכמים ואע"פ שאמרו ע"ז א' כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות כל שכן בכלל זה שכמה מקומות הופקע מלפסוק כמותו וכן שהוא אליבא דתנאי וכל שכן בענין זה שסתירתו משני צדדין אחת שהלכה ירשת הבעל מדברי סופרים ואחת שכל תנאי שבממון תנאו קיים אף בדאוריתא והוא שאמרו בתלמוד המערב הילין דכתבין אי מיתת בלא בני תיהדר פורנא לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים אלא שמשנשאת מיהא אין תנאי מועיל בה כמו שביארנו בפרק נערה ומקצת רבני צרפת פסקו שאף בארוסה אין תנאי מועיל בה שלא לירשה שאע"פ שירשת הבעל מדברי סופרים הרי אמרו שחכמים עשו בה חזוק כשל תורה מה שאין כן בשאר הדברים ואם משום תנאי שבממון שאני ירשה דממילא הויא ואינה מתבטלת בתנאי ואף גדולי הדורות מסייעין בה לפי שאין דעתו גומרת בתנאי זה כסבור הוא שימות הוא בחייה על הדרך שאמרו באין לך עלי אונאה שאם פירש ואמר יודע אני בו שאינו שוה אלא כך אלא הריני מוכרו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ובסתם יש לו עליו אונאה שאף הוא אומר סבור הייתי שלא יהא שם אונאה וגדולי המפרשים מחזקים את הטעם מצד שהוא דבר שלא בא לעולם ואע"פ שחיזקה בכל טענות שבעולם לא הפסיד חלקו וכן אמרו בתלמוד המערב הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא לענין דבריו הלכה כרשב"ג שאם מתה יירשנה אבל לא לענין דבריו שהתנה על מה שכתוב בתורה שכל בממון תנאו קיים אלא שבסוף הוא זכה בהם כלומר שלא באה לידו עד שמתה והרי זה נמצא מוחל דבר שלא בא לעולם אחר שאין לו זכות עד שמתה ומכל מקום לדעתנו אין הלכה כן שהמחילה אף בדבר שלא בא לעולם היא ומשום הכי מהני בארוסה ואף בתלמוד המערב אמרו למעלה מזה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה לאחר מכן מהו כלומר מהו שיכנסו בכלל מחילה זו ושאל ויש אדם מתנה על מה שאינו ברשותו והשיב ר' בון מזכותו את למד חיובו כלומר כשם שהוא יזכה בהם אע"פ שלא היו ברשותו בשעת התנאי כך הוא יכול למחלן ומה ששאלו שם אחר כן דין ודברים אין לי בנכסיך העתידים ליפול מהו והשיבו וכי יש אדם מתנה על מה שלא בא לעולם אף זו אינה הלכה על הדרך שכתבנו בחברתה והרי זו וחברתה אחת הן ותשובה של זו מספקת לזו ואף כל אלו חכמי הדורות פירשום כשכתב לה כן משנשאת והשיבו שמאחר שנשאת אינו נפקע בכך אבל בעודה ארוסה תנאו קיים בכל צד ובנשאת כך בקנו מידו ועוד כתבו שאין הלכה כר' יהודה ר"ל במה שאמר בדבר שבממון תנאו קיים אלא כשאומר על מנת שאין לך וכו' אבל אם אמר על מנת שלא אתחייב לא אמר כלום הואיל ומתנה לעקור דבר מן התורה בפירוש כעין מה שביארנו בלא תשמטנו שביעית בראשון של מכות ג' ב' וכן בזו אינו יכול להתנות שלא יירש וכן פסקו שירשת הבעל מן התורה ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בבבא בתרא וזו שבתלמוד המערב הם מפרשים אותה שמאחר שאינו עוקרה אלא באם מועיל שאינו נקרא עוקר לגמרי אלא גורם לעקור וגורם אינו כעוקר כמו שיתבאר באחרון של גיטין אבל זה שמתנה לגמרי שלא יירש אינו כלום ויש מפרשים לשיטה זו שאף באם אינו מועיל וזו שבתלמוד המערב הם מפרשים שהאב כותב כן לבתו והרי הוא כנותן על מנת להחזיר והדברים נראין כדעת ראשון:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

שנים שהיו שותפים בשדה אחת ואמר או כתב אחד מהם לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו כלומר לא יהא לי או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה לא אמר כלום שאין זה לא לשון מכר ולא לשון מתנה אלא לשון סלוק זכותו מן הדבר ומעתה אנו דנין שלא מגוף הקרקע הוא מסלק עצמו אלא מדין ודברים כלומר שהוא שלי בשופי בלא שום ערער ואע"פ שבמוכר עבד כנעני לגוי אמרו גיטין מ"ג ב' שכל שכתב לו לכשתברח הימנו אין לי עסק בך זה הוא שחרורו וכן שאם אמר אדם לעבדו אין לי עסק בך יצא לחירות עבד דיו בלשון סלוק זכותו מעליו שאין שתוף וערעור לשום אדם עליו ולא אמר לשון זה אלא לסלק את עצמו הימנו והרי בלשון זה זכה בעצמו שהרי אינו מקנהו לשום אדם אלא לעצמו ולעצמו אינו צריך אלא שיסלק שיעבודו מעליו אבל שדה שהוא מכוין למתנה או להקנאה אינו כלום בלשון זה וכבר תירצנוה בפנים אחרות בראשון של קדושין ושמא תאמר לימא מיהא שלשון זה מועיל להיותו הפקר תדע שבכריתות כ"ד ב' הקשו כן למה שנאמר שם הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם בה זכה דידי מסלקות הימנה כאי אפשי בה דמי וקתני לא אמר כלום ותירץ כי סליק נפשיה מדין ודברים מגופיה דשדה לא סליק נפשיה שאין במשמע אלא לשון סלוק ערער ואינו מועיל להסתלק מגוף הקרקע כלל אלא אם כן קנו מידו כמו שיתבאר למטה:

ממה שכתבנו למדת לשיטתנו שאע"פ שבנחלה הבאה לו לאדם ממקום הראוי לו כגון אביו ושאר מורישיו אינו מתנה עליה שלא יירשנה שהרי דבר שלא בא לעולם הוא וכשם שאין מכירתו בה מכירה כך אין תנאו בה תנאי בנחלה הבאה ממקום אחר ר"ל מצד אשתו והוא קוראה מקום אחר על שם שאין לו בה עכשו שום זכות אדם מתנה עליה קודם שזכה בה ר"ל באירוסין אע"פ שהוא דבר שלא בא לעולם ולא סוף דבר בתנאי גמור אלא אף בלשון סלוק כגון דין ודברים שהזכרנו וכן בפירות שמאחר שחכמים תקנוה לתועלתו יכול להפקיעה אף בלשון פחות שהרי באיני ניזונת ואיני עושה הואיל ותקנתא דידה היא להתקין לה מזונות תחת מעשי ידיה ומחשש שלא יספיקו מעשי ידיה למזונותיה יכולה לומר כן אף בלשון אי אפשי ושמא תאמר והרי מזוני דאוריתא נינהו והיאך אתה מפיל עליה לשון תקנת חכמים אפשר לרווחא דמילתא כלומר אף לדעת האומר מזונות דרבנן שדרשו לפי שארה תן כסותה כמו שהתבאר בפרק נערה מ"ח א' או שמא עיקר התקנה מדברי סופרים ואסמכוה אקרא דשארה כסותה וכו' ושמא תאמר והרי אלו אף תקנה שלה הם שהרי פדיה תחת פירות וקבורתה תחת ירשה פירשוה חכמי צרפת בשקבל עליו כן אף בלא פירות וירשה ויש דנין כן אף בלא קבל שמכל מקום אם הוא מוותר לה אין היא מוותרת לו בכך או שמא אם תמצא לומר שכן מכל מקום מתוך שהפדיה מדברים שאין מצויין הוא וכן שהקבורה דבר מועט אין מרגשת לחוש בהם כלל ושמא תאמר מה דמיון מאיני נזונת לזו שבאיני ניזונת יכולה היא לחזור בה אבל משנתנו כיון שנסתלק אינו יכול לחזור ואין זה כלום דודאי משגמרה וכפתהו על זה אינה יכולה לחזור שאלו כן כל שתראה רווחה מצויה תאמר כן וכשתרגיש שרווחה קופץ תחזור בה שמא תאמר אחר שאתה מפרש הטעם שמתוך שלתועלתו נתקנה יכול הוא לומר אי אפשי וכו' אף בנשואה תאמר כן שהרי באיני נזונת נשואה היא והועיל תנאה ואף בזו נאמר כן ונחלקו אביי ורבא בטעם זה שאביי אמר נשואה ידו כידה והוה ליה כשותף בשדה חברו שאין לשון זה מועיל כלום ואע"פ שהשדה בקניין מיהא מועיל ואתה אומר בנשואה שלענין ירשה מיהא אף בקנין אינו מועיל שאני שדה דבא לעולם הוא ומאחר שקנו מידו בגוף הקרקע קנו מידו אבל זה שלא בא לעולם אף בנשואה אינו כלום אף בקנין ובארוסה הוא דמהני אף בלא קנין ורבא אמר ידו עדיפא מידה ולגבי הא מיהא אביי ורבא שוים הם אלא דנפקא מפלוגתיהו לשומרת יבם ר"ל שנפלו לה נכסים בעודה נשואה ומת בעלה ונפלה לפני יבם שיד היבם קלישא לה מיד הבעל וכל שאתה אומר בבעל ידו כידה יד היבם גריעא מידה ואין היבם חולק עמה בפירות ואם יד הבעל עדיפא מידה יד היבם כידה וחולק עמה כמו שביארנו בפרק נכסים ולפי מקומו נראה לי לפרשה לענין יבם שכנס וכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם יד הבעל כידה יד היבם גריעא ומהני תנאו בלשון זה כדין ארוסה ואם יד הבעל יתר מידה יד היבם כידה ונמצא כשתף ואין תנאי שבלשון זה מועיל והדברים נראין:

יש מפרשים שכל שביארנו שמועיל בזכות שיש לו על נכסי אשתו פירושו דוקא בלשון סלוק שהוא כעין מחילה ומחילה אין בה לדעתם דין דבר שלא בא לעולם וכמו שאמרו גיטין מ"ג ב' לכשתברח ממני אין לי עסק בך אבל בלשון הקנאה אינו כלום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

כבר ביארנו שהאומר לחברו דין ודברים אין לי בשדה זו לא אמר כלום מכל מקום קנו מידו הועיל שכל שקנו מידו מגופו של קרקע קנו מידו ולא סוף דבר ברואהו מחזיק ועומד לו בשופי ובלא ערער אלא אפילו ערער עליו בשעה שראהו מחזיק ואמר לו שלא כיון אלא לסלק עצמו מדין ודברים אינו כלום ומכל מקום בארוסה שקנו מידו בדין ודברים אין לי בנכסיך אין אומרין מגוף הקרקע סלק עצמו ואין לו פירות כלל אלא אין הקנין מועיל כלום ולא נפקע אלא לענין מכר על הדרך שביארנו במשנתנו בשאין שם קנין שמאחר שלא באו עליה אלא מטעם יד בעל השטר על התחתונה מה הקנין מועיל בה מעתה ועוד שלא היה לו לומר מדין ודברים וכו' אלא ממכירה סליק נפשיה ולמדת שבארוסה אין לשון זה מועיל אף בקנין אלא למכירה הא כל שמזכיר הפרטים מועיל אף בלא קנין ובנשואה בקנין ובירשה בארוסה מועיל אף בלא קנין ובנשואה אינו מועיל אף בקנין זו היא שיטתנו ושאלת קנו מידו אינה חוזרת אלא על שדה של שותפין ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פירשוה אף בארוסה שכל שקנו מידו סלק עצמו אף בדין ודברים לבד מגוף הקרקע ואין לו פירות לעולם ואפילו ערער על קנינו לומר לא היה כך בדעתי אלא לענין מכירה ולשיטה זו פירשוה גדולי הדורות שמועיל אף שלא לירשה ויש מפרשין בה לענין נשואה ולפירות שאם קנו מידו מועיל לפירות אבל לא לירשה כמו שביארנו וגדולי קדמונינו חולקים לומר שבנשואה הואיל וזכה בהם אין קנין מועיל בה לפירות הואיל ואינן בעולם ואינו דומה למוכר שדהו לפירות שבזו גוף השדה שלו והקנהו לו לפירותיו אבל בעל בנכסי אשתו אין לו אלא פירות ואע"פ שבפרק נכסים פ' א' שאלו בעל שמכר לפירות בנכסי מלוג והעלו בה שאלמלא טעם רווח ביתא היה ממכרו ממכר פירושו בשרצה הוא שלא לערער על ממכרו ואין הכונה אלא שהיא יכולה למחות וכבר כתבנו מדינין אלו בשלישי של בתרא מ"ט א' בסוגיית אין לאיש חזקה בנכסי אשתו:

זה שביארנו שבארוסה יכול להפקיע עצמו מן הירשה פירושו בשעת אירוסין או משנתארסה דרך תנאי אבל קודם אירוסין שיכתוב לה שכל זמן שתתארס לו יהא לו שום זכות בנכסיה כתבו הגאונים שאין ממש בדבריו ויש לפקפק בה: