מאירי על כתובות קכח

המשנה השביעית והוא בענין החלק החמישי והוא שאמר המשרה את אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטין או מארבעת קבין שעורים אמר ר' יוסי לא פסק שעורין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום נותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה אם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר נותן לה מטה ומפץ אם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעל ממועד למועד וכלים של נ' זוז משנה לשנה אינו נותן לה לא חדשין בימות החמה ולא שחקין בימות הגשמים אלא נותן לה כלים של חמשים זוז בימות הגשמים והיא מתכסה בבלאותיהן בימות החמה והשחקין שלה אמר הר"מ פי' השעור לא פסק שעורים כפלים כחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום שהשעורים שלהם רעות וזה כלו מבואר והדין בזה כלו לענין הדין כענינו וענינה ומה שילך בו מנהג המדינה:

אמר המאירי על ידי שליש ר"ל שאינו מפרנסה עמו בביתו ולשון משרה פירושו מאכיל מלשון כלבא ליכול שירותיה והודיע דרך כלל שכל שאינו רוצה שתאכל עמו ומספק לה מזונותיה כראוי שתהא אוכלת ושותה לעצמה הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה מלילי שבת ללילי שבת כמו שיתבאר כך פירשוה גדולי המחברים ומכל מקום נראה מדברי גדולי המפרשים שאינו רשאי בכך אלא משנה זו במי שמשתכר בעיר אחרת אם ללמד אם לאמנות אחרת ומצד טורח מזונות ומתוך כך משרה אשתו על ידי שליש וכן נראה לי לפרש לשיטה זו שאף בעומד בעיר איפשר לפרשה וכגון שאף אשתו מסכמת לכך וזהו לשון המשרה ולא אמרו משרה אדם כלומר שאי איפשר לו בכך כל זמן שמלאכתו בעיר אלא בהסכמתה וכל שכן שאין יכול להוציאה מביתו ולהשרותה על ידי שליש בבית אחר ומכאן יצאה לי הוראה למעשה באחד שאסר דירתו לאשתו ודנתי בה מזו ומאותם שכתבנו למעלה נ"ח ב' בסוגיית המקדיש מעשי ידי אשתו שאינו כלום ואף קצת חברים הוסיפו על דברי שאף לדעת גדולי המחברים כן שאף הם לא אמרו שיהא יכול להשרותה על ידי שליש אלא בביתו שאם בבית השליש אף היא אומרת איני רוצה שתשיא שם רע עלי והדברים נראין ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר ראיתי שהקשו למשנתנו ויעמיד פרנס ותירץ יכולה אשה שתאמר אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי והא תנינן המשרה וכו' תמן כשקבלה עליה ובא עכשו לבאר כשהוא עושה כן כמה מזונות פוסקין לה והוא שאמר לא יפחות מקבים חטים ר"ל בשבוע ושאלו בגמרא היאך איפשר שבקבים חטים יהו חמש עשרה סעודות שהיא צריכה להן עם סעודה שלישית שבשבת והלא לענין עירובי תחומין אמרו כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ר"ל לכל אחד מן הרוצים לילך שם מזונו לחול ר"ל שאינו אוכל כל כך כבשבת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מזונו בשבת ואף הוא מתכוין להקל מפני שהוא סובר שמתוך שבשבת אוכל ליפתן הרבה הוא ממעט בפת ולפי דרכנו למדנו הואיל ושניהם מתכונים להקל כל שיש שם מזון שתי סעודות הן לחול הן לשבת לפי מה שהוא אדם ומרבה במאכל פת ברבוי הליפתן או ממעטו דיו הא מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפילו לרעבתן ומתוך כך הוא מפרש בה שתי סעודות בינוניות כמה הוא ואמ"ר יוחנן בן ברוקא ככר בפנדיון מארבע סאין בסלע והרי הסלע מ"ח פנדיונין וארבע סאין מ"ח חצאי קב ונמצא ככר של חצי קב מזון שתי סעודות והיאך אתה משער ט"ו סעודות לשני קבין תמני הוין ולר' שמעון דאמר שתי ידות לככר משלש לקב והוא בא למעט בשיעור כלומר שני חלקים מככר אחד שיהיו שלש ככרים בקב ודעתו שיעשו תשע סעודות מן הקב וכשעושה ממנו שלש ככרים שכל אחד שליש הקב נמצאו שתי סעודות בשני חלקים של ככר זה והרי הככר השלם שבו שליש הקב הוא שיעור שמנה ביצים ושני חלקיו חמשה ביצים ושליש ביצה ואם כן לר' שמעון י"ח סעודות הן והעלוה כדעת בן ברוקא ולענין עירוב דיו ברובע קב ולא נאמר שיעור חצי קב אלא אחר שיטול חנוני חציו בשכר טרחו והוצאת אפייתו ואע"פ שאמרו ב"מ מ' ב' המשתכר אל ישתכר יותר משתות לא נאמר אלא בחנוני הלוקח וחוזר ומוכר ואינו טורח במלאכת תקון הדברים שהוא מוכר אבל כל שהוא טורח בהם משתכר בהם מחצה נמצא רובע קב שהוא ששה ביצים שיעור שתי סעודות וקבים הם שש עשרה סעודות נמצאו שתים יתרות אחר שהיא אוכלת עמו בלילי שבת והניחום לה לאורחים ועוברים ושבים ויש פוסקים שאף בשבת אוכל עמה וכרבן שמעון בן גמליאל שאמר בגמרא ס"ה ב' כל לילי שבת ושבת ואף לדעת זה כל הנשאר תקנו לה לאורחים או מארבעת קבין שעורים כפל שבחטים ואמ"ר יוסי לא פסק שעורים אלא ר' ישמעאל וכו' פירשו בגמרא לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששעורים שלהם רעים וכלל הדברים לענין פסק שנותן לה לחם שיעור שתי סעודות בינוניות בכל יום ממין התבואה שמנהג רוב העיר באכילתה אם חטים אם שעורים ושאר המינין אפילו אורז ודוחן ונותן לה ללפת את הפת חצי קב קטנית בשבוע וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או משקל מנה דבילה והם קציעות של תאנים שנעשים כעין גבנים הנחתכין בסכין ונמכרין במשקל ואם אין לו גרוגרות וקציעות נותן כנגדן פירות אחרים ונותן לה מטה לאכול עליה ומפץ של גמי לשכב עליה ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת של קנים וגדולי המחברים פירשו מטה מוצעת לשכב ונותן לה מחצלת או מפץ להעמידה על חבלי המטה ושאלו בגמרא מפץ ומחצלת למה ופירשה באתרא דמלו פוריא בחבלי כלומר שאורגים המטוה בחבלים ואם תתן עליהם תבן או קש נופל בין סריגי החבלים וצריך ליתן המחצלת או המפץ על החבלים ואין להשכיבה על החבלים שאף הם מקלקלים את בשרה והוא ענין דמבגר לה האמור בגמרא ובגמרא נחלקו בכר וכסת דלרבנן אין נותנין ולר' נתן נותנין ושאלו בה אי דארחה מאי טעמא דתנא קמא אי דלאו ארחה מאי טעמא דר' נתן ותירצוה בדארחיה דידיה ולאו ארחא דידה וצריך ליתן לה מדין עולה עמו ולא נחלקו אלא בכר וכסת יתירא תנא קמא סבר אין נותנין לה אלא אחת לעצמה אבל אותה של עצמו כשהוא הולך אנה ואנה אינו חייב להניחה אצלה ור' נתן סובר שאף שלו חייב להניח אצלה דזימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצי לאיתוייה בהדיה ושקלא לדידה ואיהי גניא אארעא ותנא קמא לא חייש לאקראי והלכה כמותו הא כל שדרכה בכך אף לתנא קמא צריך להניחו אצלה וכן כתבוה ופירשוה גאוני ספרד:

ונשוב לביאור משנתנו והוא שנותן לה גם כן כלי אכילה ושתיה ונותן לה כפה לראשה ר"ל סעיף וחגור למתניה ומנעל מרגל לרגל בשלשה רגלים ונותן לה בגדים של חמשים זוז ר"ל מכסף מדינה משנה לשנה ונותן לה חדשים בימות הגשמים ומתכסה בבלאותיהן בימות החמה ואף כשעבר הקיץ והוא מחדש לה חדשים בחרף השחקים שהניחה הם שלה כדי ללבשן בימי נדותה נותן לה בכל שבוע מעה כסף לצרכה לכבוס או למרחץ או ליתן לאשה הקולעת ראשה ומעה זו לכל אשה ואשה הוא ר"ל אף למתפרנסת עמו אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת נחלקו בגמרא ס"ה ב' בפירושה מר אמר תשמיש ומר אמר אכילה ממש ומכל מקום הלכה כדברי שניהם ואם אין נותן לה מעה כסף מעשי ידיה שלה ופירשו בגמרא נ"ט א' מותר מעשי ידיה שמעה כסף תקנו לה תחת מותר מעשי ידיה ומה היא חייבת לעשות לו עד שהשאר יהא קרוי מותר משקל חמש סלעים שתי שיש טורח בטויתו מתוך דקות הטויה שהם עשר סלעין בגליל ר"ל שמשקלות של יהודה כפולות על של גליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהם עשרים בגליל ובזמן הזה מיהא שאינן בקיאים בשיעורים אלו הכל כמנהג המדינה אלא שבטוית פשתן אינו כופה כמו שביארנו ואם היתה מיניקה פוחתין לה ממעשי ידיה ומוסיפין על מזונותיה כפי מה שיראה לדיין או לשמאין ובפרט מוסיפין לה יין שהיין יפה לחלב במה דברים אמורים ר"ל לכל אלו שהזכרנו בעני שבישראל אבל בעשיר ונכבד הכל לפי עשרו ולפי כבודו אפילו היה ראוי לכמה תבשילין בכל יום פוסקין לה אם בעבד עברי אמרו כי טוב לו עמך קל וחומר באשתו ובאלמנתו שכל שפסקנו במזונות לאשתו כך לאלמנתו ובפירוש אמרו ס"ה א' בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה סאתים יין לציקי קדרה מערב שבת לערב שבת ואע"פ ששומרת יבם היתה ומשלשה חדשים ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם אלא תובעת יבמה ליבם או לחלוץ איפשר שבשלשה חדשים הראשונים היתה או לאחר שלשה חדשים ותבעה את יבמה ועמד בדין וברח שניזונת משל יבם וכן פוסקין לאשה אם היא אשת עשיר ונכבד תכשיטין ומלבושים כראוי לה אם מצד משפחתה אם מצד משפחתו וכן לאלמנה פוסקין לה מלבושים נכבדים להטיל לה חן להיות לה קופצים והוא שאמרו על אלמנה אחת שבאת לפני רב יוסף אמרה ליה פסוק לי שיראי ואמר לה שיראי למה לך אמרה ליה לך ולחברך ולחברונך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנכנס לבית המנוגע טמא מיד טומאת שבעה ואם היה מביא עמו מלבושיו שלא בדרך לבישה אלא על כתיפיו אף הם טמאים בטומאתו אבל בגדים שהוא לבוש אע"פ שהוא נוגע בהם אין להם אלא טומאת ערב אלא אם כן שהא שם שיעור אכילת סעודה אחת והיא אכילת פרס האמורה בכל מקום מפני שהוא חצי הככר שהזכרנו לשתי סעודות והיא שלשה ביצים לר' יוחנן בן ברוקא אכילת פרס כשיעור שלש ביצים וגדולי הרבנים פסקו כר' שמעון לקרוא בכל מקום אכילת פרס שיעור ארבעה ביצים וכן נראה לי כמו שביארנו בערובין פרק שתוף:

האוכל אוכלין טמאים כשיעור חצי פרס אם שיעור ביצה ומחצה אם שיעור שני ביצים כל אחד לשיטתו נפסלה גויתו מלאכול בתרומה עד שיטבול ומכל מקום אינו פוסל תרומה במגעו אלא שנפסל גופו מלאכול בתרומה ועל זו אמרו חצי חציה לפסול את הגויה ומכל מקום בשמנה עשר דבר גזרו שאף בכביצה פוסל תרומה במגעו:

טומאת אוכלין בכביצה כמו שביארנו בכמה מקומות והוא שאמרו כאן בקצת ספרים חצי של חצי חציה לטמא את האוכלין והוא לר' שמעון כביצה ולר' יוחנן שלשה רבעי ביצה ומכל מקום בכל התלמוד אנו דנין בכביצה ולדעת ר' שמעון ומכאן נראה לי לפסוק כר' שמעון אף בשאר כמו שביארנו בעירובין:

חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת ויראה שאף הנשים חייבות בהם ובבציעה על ככר שלם בתוך ככר שלם שאף הם היו בנס של מן ולחם משנה וכן ראיה ממשנה זו שפוסקין לאשה מזון חמש עשרה סעודות להגיע מהן שלש לשבת: