מאירי על כתובות קיח

הקדש ר"ל קדשת הגוף וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד וכיצד הוא דבר זה הרי שלוה ועשה שורו אפותיקי לבעל חוב אלא שהוא ברשות לוה עדין וחזר לוה והקדישו קדשת הגוף למזבח נפקע שיעבודו של מלוה וכשר למזבח ואין דין גזל פוסלו אע"פ שהוא עומד לגבות הימנו וגובה חובו מצד אחר מכח דינא דגרמי הא אם היה ברשות המלוה לא היה יכול להקדישו שאין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו שיעבד ישראל חמצו לגוי אף באפותיקי מפורש ולא הרהינו ולא גבאו הגוי בחובו הרי איסור חמץ הפקיע את השיעבוד אפילו היה ברשותו ועשאו חמץ של ישראל ליאסר בהנאה ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא והלה גובה חובו ממקום אחר מכח דינא דגרמי עשה עבד כנעני שלו אפותיקי אע"פ שאם מכרו אינו מכור אם שיחררו משוחרר והופקע שעבודו אפילו היה ברשותו והלה גובה חובו מצד אחר מכח דינא דגרמי ומכל מקום קדשת דמים אינה מפקעת מידי שיעבוד וכן כתבוה גדולי הרבנים וראיה להם מה שאמרו בשני של פסחים ל' ב' אקדיש לוה וזבין לוה לכלי עלמא אי זבין אתי מלוה וטריף ובהקדש מוסיף עוד דינר על הלואתו ופודהו בו וגובה את חובו ואף לאותו דינר אינו צריך מן הדין אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכן בבבא קמא ל"ג ב' אמרו בענין הקדישו ניזק והקדישו מזיק ומכל מקום יש שואלים בה מאי איריא הקדיש אפילו מכר נמי שהרי אמרו ב"ב מ"ד ב' עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ותירצוה בשיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שבמכירה גובה הימנו כדאיתא בפרק חזקת ובהקדש הופקע השיעבוד ויש אומרים מכח קושיא זו שהקדש מפקיע שעבוד בכל מטלטלין אף באותם שאין ראויים לקדשת הגוף כגון עבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו ואם הקדישו אינו גובה הימנו וכן יש סוברים שאף קדשת דמים מפקעת מידי שיעבוד אלא שדוקא כל זמן שהקדשו עליו הא מכרו גזבר ויצא לחלין חזר לשיעבודו ואף הם מביאים ראיה מסוגיא שנאמרה בערכין דף כ"ג ע"ב במשנת הקדיש בתשעים מנה אלא כשאתה מעיין בפירושה אין בה הכרח וקדשת הגוף מיהא לדברי הכל מפקעת מידי שיעבוד וכן לפי סוגיא זו קנס אוסר בכל דבר ומפקיע מחמת איסורו השיעבוד לפי שנשתעבד לו עד שכתבו רבים שמי שמשכן בית לחברו ואמר לו קנס ביתי עליך נאסר לו ואע"פ שבזו מיהא איפשר לומר שמאחר שהוחזק בה אינו יכול לאסרה מכל מקום כל שנתחייב יכול לאסור כל נכסיו לבעל חובו ויפסיד שהרי אף באשה אצל בעל כל שאמרה קנס אני עושה לפיך אלמלא דאלמוה לשיעבודא דבעל היה חל לאלתר אלא דמגו דאלמוה וכו' אינו חל עד שתתגרש ודבר זה תקלה גדולה ונעילת דלת וכן כל אדם יכול לאסור נכסיו לאשתו דאלמוה לדבעל אמרינן לדאשה לא אמרינן אלא שבזו ראיתי לחכמי הדורות שכתבו דהכי נמי אמרינן אלמוה לשיעבודא דאשה וממה שאמרו בראש פרק המדיר שהמדיר את אשתו מליהנות לה עד שלשים יום יעמיד פרנס מכאן ואילך יוציא והקשו היכי מצי מדר לה הא משעבד לה ותנן קנס שאיני עושה לפיך אין צריך להפר ולא שני ליה התם הוא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דבאשה נמי אלמוה רבנן לשיעבודא דכי הדדי נינהו ואף בתלמוד המערב אמרו בה תמן תני המדיר את אשתו מתשמיש המטה לא תמתין אלא שבעה וכה את אמר שלשים יום תמן במדירה מגופו וכה במדירה מנכסיו ואחר כך שאלו אף בנכסיו היאך ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו ותירץ מכיון שרוצה לגרשה וליתן כתבתה וליפטר ממזונותיה כמי שאין כאן חוב דמי כלומר שאין הנדר חל אלא על ידי גירושין והקשה ותהא יושבת וממתנת ואם גירש הרי יפה ואם לאו יעלה לה מזונות כלומר אחר שדעתו בנדר זה הוא שיגרשנה הרי הוא כאלו נודר שיגרשנה נראה אם מגרשה ואם לאו לא יהא הנדר מפקיע מזונותיה ותירץ כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה כלומר והנדר מדברי תורה ומפקיע שיעבוד סופרים ואין ספק שתירוץ זה חולק עם תלמוד שלנו שאף בשיעבוד סופרים שאלו והיכי מצי מדר לה ותירצו באומר לה צאי וכו' ובדספקא ואע"פ שהמזונות מדברי סופרים הואיל ומכל מקום מזוני עיקר וכל שכן שהמזונות תורה דכתיב שארה וכן שאמרו המקדש את האשה על מנת שאין לה שאר כסות ועונה שהוא קרוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואע"פ שיש אומרין שאסמכתא בעלמא הוא וכלה מסכתא רהטא שמדברי סופרים הם מכל מקום מזוני עיקר ואין הנדר חל בהם אלא באומר צאי ודספקא אלמא אין נדר חל לשום הפקעה של שיעבוד אלא שיגרש אם ירצה וכל שאינו מגרש אין הנדר חל וכמו שאמרו שאף לדעת האומר מעשי ידיה עיקר אם אינו זנה אף היא אומרת איני נזונת ואיני עושה ומתוך כך אני אומר שבמקומות שהמלכות מונע מלגרש ואין הגירושין בידו שאין יכול לאסור לאשתו בקנס שום שיעבוד:

ומכל מקום צריכין אנו לחזור לדין בעל חוב שנראה שיכול הלוה לאסור לו נכסיו בקנס אלא שקצת מפרשים מתקנים בה שמשמתין אותו עד שיפר נדרו כמה שאמרו בפרק הכותב פ"ו א' בדין פריעת בעל חוב מצוה דאי אמר לא בעינא למיעבד מצוה משמתינן ליה עד דעביד ומכל מקום בתוספות כתבו שאף בבעל חוב אומרין אלמוה רבנן לשיעבודיה שאין הכונה אלא שכל שאוסר נכסיו למשועבד להם אינו כלום עד שיעבור זמן השיעבוד וכמו שאמרו סתם וכי יש אדם נודר שלא לפרוע את חובו כמו שביארנו אלא שכל שאוסר את הענין לגמרי ואף לעצמו נאסר אף הבעל חוב וכמו שאמרו ביבמות פרק אלמנה דף ס"ו ע"ב באיצטלית שהיתה מיוחדת לאשתו עם שאר כלים המיוחדים לה ופירסוה יורשיו על המת שנאסרה לכל והופקע שיעבודה שמכיון שנעשה הקדש כללי לכל אדם הפקיע את השיעבוד ודברים נכונים הם בלא ספק ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שאין חלוק בין קדשת דמים לקדשת הגוף ובשניהם אם אין לו נכסים אחרים אינו יכול להקדיש כלל והוא שאמרו ערכין כ"ג ב' היו עליו כתבת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה שמן הדין לא חל עליו ההקדש הואיל ולא הניח מקום לשיעבוד אלא שמוסיף דינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם הניח מקום לשעבוד בשניהם מפקיעין את השעבוד הואיל ואינו מפסיד לגמרי וזה שאמרו שהבעל אלמלא דאלמוה וכו' היה הקנס חל אע"פ שהוא מפסיד לגמרי בזו מפני שאינה מחסרתו אבל בעל חוב שכל שלא הניח מקום לשיעבודו המלוה מפסיד את חובו אין ההקדש חל כלל ואע"פ שדין זה אף במכר הוא אינו באפותיקי מפורש שעיקר הדברים כדעת התוספות אלא שיש להקשות לאותה שיטה שאף בהקדש כללי לכל מצינו בשיחרור כיוצא בו שאינו מפקיע והוא בעבדי מלוג שאין יוצאין בראשי איברים לא על ידי האיש ולא על ידי האשה והרי שיחרור כללי הוא ואינו מפקיע אלא שמא מתוך שהוא אוכל פירות ידו עדיפא ואלמוה לשיעבודיה אף בדבר הכללי:

אע"פ שכתבנו מה שיראה לדון משמועת הלכה זו דרך פסק יש בה דברים שאני רוצה להעירך בביאורה מעט דרך קצרה והוא שאמרו אמר רב הונא יכולה אשה וכו' מזוני עיקר וכו' לימא מסייע ליה המקדיש וכו' מאי לאו בניזונת ר"ל שהוא רוצה לזונה ואפילו הכי כל דאיהי אמרה איני נזונת הרשות בידה ואין הקדשו חל ואמר ליה מיהא לא תסייען דילמא דוקא בשאינו רוצה לזונה ומתוך כך על כל פנים עושה ואוכלת הא אם רוצה לזונה שמא אינה יכולה לומר כן ואע"ג דבאינה נזונת לא צריכא למימר סיפא איצטריכא ליה ולאשמועינן פלוגתא דהקדש בדבר שלא בא לעולם אי מהני אי לא מהני ופליגא דריש לקיש ר"ל הא דרב הונא ולריש לקיש כל היכא דאיהו יהיב לה מזוני לא מציא אמרה איני ניזונת וכו' ורישא דעושה ואוכלת דוקא בשאינה נזונת הא בנזונת אינה יכולה לומר כן דמעשי ידיה עיקר וכדקאמר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ובסופא נמי פליג ריש לקיש למימר דמותר דילמא טעמא דר' מאיר לאו משום דאדם מקדיש וכו' אלא דמיגו דמצי למיכפייה בעיקר מעשי ידיה אף במותר שאינו יכול לכופה עליו אומרין בו שהולך אחר העיקר והואיל ובעיקר מעשי ידיה אמרינן דמעשי ידיה עקר נעשה אף במותר כאומר יקדשו וכו' ונמצא לריש לקיש דמותר לר' מאיר מחיים קדיש והוא הדין למעשי ידה בניזונת והדר לשיטתא קמייתא דמזוני עיקר ואף בניזונת כל דאמרה איני ניזונת עושה ואוכלת ובמותר הוא דפליגי דלא מציא אמרה לא שקילנא מעה ולא יהיבנא מותר ובפלוגתא דאדם מקדיש ולהאי טעמא מיהא קא בעי מותר לר' מאיר מהיכא קדיש ואיפליגו בה אי מחיים אי לאחר מיתה וקא בעי לה במאי אי במעלה לה מזונות ומעה כסף במותר מיהא מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה דעיקר מעשי ידיה לא קדישי מדרב הונא אלא מותר דלא מציא מימר לא שקילנא ולא יהיבנא מאי טעמא לא קדיש מחיים ואי דלא מסיק לה מזוני ולא מעה מאי טעמא קדיש מותר מחיים דאלו מעשי ידיה הא לא קדישי אלא מותר מיהא היכי קדיש מחיים דלאחר מיתה מיהא דינא הוא דליקדוש דהא מעה לא צריך לה הא מחיים מיהא אמאי ואוקמה בדמסיק מזוני ואיהי לא אמרה איני נזונת ולא מסיק מעה ומאן דאמר מחיים דלא משום דמזוני תחת מעשי ידיה דמידי דשכיח ממידי דשכיח ומותר תחת מעה ומדלא יהיב מעה מותר דידה הוי ולא קדיש מחיים ומר סבר וכו' מעשי ידיה דקיצי תחת מותר דקיץ אמר שמואל וכו' הלכה כר' יוחנן כלומר שאין הקדש חל בדבר שלא בא לעולם ומי אמר שמואל הכי והתנן קנס שאני וכו' אינו צריך להפר שאין לה כח להקדישו שמשועבדת היא לו בכך ואפילו ביקדשו ידים וכו' ור' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף וכו' והנדר חל על אותו מותר ור' יוחנן בן נורי אומר יפר שאע"פ שאין הנדר חל עכשו חל הוא בעתיד אם יגרשנה ותהא אסורה וכו' והרי שאלמלא שיעבוד שיש לו עליה במעשי ידיה היה הנדר חל מעכשו אע"פ שמעשי ידיה אינן בעולם ותירץ כי פסיק כר' יוחנן להעדפה כלומר ואף זו לא לענין הקדש אלא לענין דלר' עקיבא העדפה שלה ולר' יוחנן העדפה שלו ואינו צריך להפר אלא לכשיגרשנה ופסק שמואל הילכתא כותיה במאי דקאמר העדפה שלו אבל לא לענין ההקדש שלעולם אין ההקדש חל במה שלא בא לעולם והקשה אם כן לימא בהדיא הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה כלומר אבל לא לענין הקדש או הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר כלומר אף מצד העדפה שאף העדפה שלו היא או אין הלכה כר' עקיבא אלא ודאי אף לענין הקדש פסק כר' יוחנן בן נורי דחל על דבר שלא בא לעולם ומיהו דוקא בקונם אבל משנתנו שהיא במקדיש לא שהרי מצינו שבקנס אדם אוסר פירות חבירו על עצמו ולא בהקדש שאין אדם מקדיש את של חברו אף לאסרו לעצמו והואיל ומצינו בקנס שאדם אוסר פירות חבירו על עצמו יתר מבהקדש אף בדבר שלא בא לעולם חל הקנס עליו ולא ההקדש והקשה אביי בשלמא אדם אוסר בקנס פירות חבירו עליו אע"פ שאינם שלו שהרי אוסר פירותיו על חברו אע"פ שחברו אינו ברשותו ומתוך כך ראוי לומר בקנס שיהא אוסר לעצמו דבר שלא בא לעולם אבל היאך אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו דהיינו אשה לבעלה והלא אינו אוסר אף בקנס פירות חברו על חבירו וכן היה יכול להקשות שהרי קנס אין חל על דבר שאין בו ממש ודבר שלא בא לעולם אין בו ממש ותירצה באומרת יקדשו ידים לעושיהן ולשון זה לא נאמר אלא על צד שאדם רגיל לאמרו כן בהקדש אבל בקנס אין הענין אלא שתאמר קנס ידי לך למעשיהן והידים הרי הן בעולם והקשה הא משעבדן ליה וכו' והואיל ומודית דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם היאך הקדש חל על הידים לגבי בעל ואוקמה דאקדשינהו מהשתא לכי מגרשא ומדמי לה לאומר שדה זו שאני מוכר וכו' והקשה התם בידו עכשו להקדישה שהרי לא מכרה עדין והא לא דמיא אלא לאומר שדה שמכרתי וכו' דלא מהני ואף הוא חוזר ומקשה דלהא נמי לא דמי דהתם ליכא בידיה דמקדיש לא גופא ולא פירא והכא גופיה מיהא לדידה ומדמי לה לשדה הממושכן ואף בזו הקשה דלא דמי שבזו הרי בידו לפדותה ואף כשהיא לזמן לכשיגיע מיהא בידו לפדותה אבל אשה שאין בידה להתגרש לעולם היאך קנס חל על ידיה על העתיד ותירץ אלא שאני קנמות דמדלית להו פדיון ושיש בהם קרבן מעילה כמו שביארנו בשלישי של שבועות כ"ב ב' איסורא רביע עליה והוי כקדשת הגוף ומפקע שיעבודה כדרבא דאמר דהקדש של קדשת הגוף מפקיע וכו' ובדין הוא דמהשתא נמי ליחול אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל שלא לחול עד שתתגרש הא לכשתתגרש מיהא ליחול ויש מפרשים בה אף בלא קנס ידים אלא שיש חולקים לומר דוקא בקנס ידים ויש גורסין אי הכי תיקדוש מהשתא ותירץ אין הכי נמי והאי שמא יגרשנה טעם אחר הוא כלומר ועוד שמא יגרשנה אבל מהשתא נמי חייל ואינה גירסא נכונה דמהשתא ודאי לא חייל הואיל ומשועבדת היא לו אבל כשיפקע השעבוד יחול שאין דין דבר שלא בא לעולם בקנס ואף אותם שגורסין כן פוסקין שאין הלכה כמותו אלא לזמן שיגרשנה:

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת את המטה ועושה בצמר הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת את המטה ארבע יושבת בקתדרא ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחה כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה שהבטלה מביאה לידי שעמום אמר הר"ם פי' וכן כאשר היו לה שפחות על זה המספר או הכניסה לו ממון יוכל לקנות ממנו אלו השפחות המשפט אחד והחיוב לה על כל פנים שתהיה רוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת את המטה ואע"פ שהיו עמה אלף שפחות לפי שאלו הדברים לא נכון לאיש שישתמשו אותו כי אם אשתו לפי שעקר תורתנו אין משתמשין באשה אין הפרש בין שפחה וזולתה בין גדולה בין קטנה ועוד אמרו טוחנת שתהיה משתדלת בענין מלאכת החטים ותהיה זריזה לטחון אותם וקתדרא כסא יעשה ממשי וממיני בגדים ומעץ ישבו על צד המנוחה וביאר שעמום השגעון ותרגום ובתמהון לבב ובשעממות לבא ומקום המחלקת בין ר' אליעזר ובין רשב"ג כאשר היא מתעסקת במין ממיני השחוק לפי שבזה תבא לידי זמה ולא תבא לידי שעמום והלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי שאלו בגמרא טוחנת סלקא דעתך כלומר והרי המים והריחים טוחנין אלא אימא מטחנת ר"ל שיושבת לשם ונותנת באפרכסת וקולטת את הקמח אי נמי ברחים של יד ר"ל במקום שדרכן לטחון ברחים של יד על יד כן אופה את הפת ומן הסדר היה להזכיר מבשלת אחר אופה אלא מצד שבשפחה אחת פטרוה משלש אלה הזכירם על אותו הסדר ג' מכבסת הבגדים דן מבשלת התבשילים ה' מניקה את בנה ד' מצעת את המטה ר"ל אף הצעת כרים וכסתות ז' ועושה בצמר כשיעור הקצוב לה למטה ס"ד ב' ר"ל משקל חמש סלעים ומכל מקום לקצת חכמי הדורות ראיתי שלא נאמר אותו שיעור אלא למשרה את אשתו על ידי שליש שאין שאר המלאכות מוטלות עליה הא זו שעושה כל מלאכות אלו אינה טווה כל כך והראיה שהרי אף במשרה אמרו אם היתה מניקה פוחתין ממעשי ידיה ומוסיפין על מזונותיה כל שכן זו שעושה את הכל אלא שטווה כפי מה שתוכל והרי שבע מלאכות ובגמרא צירפו בה עוד מלאכה אחרת לדין אלו השבעה והוא ליתן תבן לפני בקרו אבל לא לפני בהמתו העומדת לרכיבה מחשש שמא תרבות הבהמה רעה ותקלקלנה ברגליה ויש גורסים בהפך ליתן לפני בהמתו העומדת לרכיבה אבל לא לפני בקרו מפני שנתינה לפני הבקר זילא בה מילתא טפי ויש כוללין נתינת תבן לפני בהמתו בכלל אותן מלאכות דקות שאין הפקעתן אלא בארבע בישיבת קתדרא מכל מקום יש להקשות בה ממה שאמרו בנדרים פ"א ב' שאם נדרה שלא ליתן תבן לפני בהמתו או בקרו אינו יכול להפר ואם היא משועבדת לו אף הפרה מה צורך בה ומכל מקום קצת רבני צרפת פירשוה בשהכניסה לו שפחות בכדי שנפטרת בכך או שהיא ראויה לכך וזו שבכאן בשלא הכניסה ויש מפרשים דאע"ג דבעלמא כופה מכל מקום השעבוד אינו אלא בשבעה מלאכות אבל שאר דברים אע"פ שהיא חייבת לעשותם אין עקר השעבוד חל עליהם ומתוך כך נדר חל בהם ומלאכות אלו כתבו רבותי שאינה יכולה לומר בהם איני נזונת ואיני עושה אלא במלאכת הריוח שהיא במקום מזונות כגון עושה בצמר וכיוצא בה וכן מצאתיה לגדולי המפרשים בתשובת שאלה ולמד אחר כן בשבעה מלאכות שאין חיובן רבוץ עליה אלא בעניים אבל כל שהיא עשירה המלאכות מתמעטות לפי העושר והוא שאם הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת ואף נתינת תבן לפני הבהמה בדין זה שבשפחה אחת [פטורה] ממנו והכנסת שפחה אחת לא הכנסה ממש אלא הן שתכניס שפחה אחת הן שתביא נכסים הראויים לקנות מהן לבעליהן שפחה אחת הן שהיה לבעלה נכסים הראויים לו לקנות שפחה אחת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת את המטה ר"ל הצעת כל המטה אף בכרים וכסתות ואינה עושה בצמר ומכל מקום עדין היא עושה צרכים קטנים שבבית שאין בהם טורח כגון סדור כלים שבבית ועריכת שלחן והכנת כלי בשול ואפיה לשפחות וכיוצא בדברים אלו ועל אלו אמרו בגמרא אף בשלש שפחות הא שארא עבדה וכן בתלמוד המערב אמרו עליהם שבעה גופי מלאכות מנו כאן והשאר לא צרכו למנותן הא הכניסה לו ארבע יושבת בקתדרא ומכל מקום פירשו בגמרא שאפילו בארבע מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ואנו גורסים בה ומצעת לו את המטה אלא שאנו מפרשים אותה בהצעת סדינין לבד מפני שדברים אלו מביאין אותה לידי חבה ואין לה להפקיע את עצמה מדברים המחבבים אותה אצל בעלה ובכלל זה לעמוד לפני בעלה ולשמשו וכל שכיוצא בזה אפילו הביאה לו מאה שפחות כן ויש מפרשין הצעת המטה הראשונה הצעת מטות שבבית והשניה הצעת מטה שלו לבד ואינו נראה כן שהרי אמרו אינו כופה לעמוד לפני אביו וכו' וכל שכן להציע מטתו ויש מפרשין בזו השניה הצעתו לישב בה לאכל שדרכן היה בכך כמו שאמרו בפרק המקבל קי"ג ב' ונותן מטה ומפץ לעני ובתלמוד המערב אמרו אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות דברים של ייחוד סכה את גופו ומרחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס למה שהיא חייבת לו ור' פלוני אומר משום שאין ראוי להשתמש בשפחה מה ביניהון הכניסה לו עבדים אם משם שאין ראוי להשתמש בשפחה הרי הכניסה עבדים הא לית טעמא אלא שהיא חייבת ואף בהכניסה עבדים חייבת ונראה שהלכה כן ור' אליעזר חולק לומר שאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה אותה ועושה בצמר שהיא מלאכה מיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ופירשו בגמרא דוקא בצמר אבל לא בפשתן מפני שהוא מסריח את הפה ומשרבט את השפתים אלא שזה שהוא כופה לעשות בצמר לא מצד המלאכה אלא מצד עצמה שהבטלה מביאה לידי זמה ואף זו לא כשיעור הקצוב לה אלא בשעות מן היום עד שתהא עוסקת במלאכה בלא טורח יתר ובתלמוד המערב אמרו ותכנס שפחה לכל הדברים אמר רב אדא מפני חיובה של שפחה ר' אבון אמר על ידי שדברים אלו של בזיון תלו אותם בשפחה כלומר אבל האחרות היא חייבת אמ"ר יוסה שאין דרך האשה להיות יושבת בטלה בתוך ביתה ר' שמעון בן אלעזר אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה שהבטלה מביאה לידי שעמום ר"ל שטות ובהלה ובגמרא שאלו מה בין ר' שמעון לר' אליעזר ותירץ איכא ביניהו דמטללא בגוריתא ונרדשיר ששעמום אין כאן הואיל ומתעסקת במיני שחוק וחשש זמה לא הופקעה בכך ואם כן לדעת ר' אליעזר צריך שתהא טווה בצמר או מלאכה אחרת כיוצא בה מחשש זמה אנו באין בה וכן לדעת זה המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה מפני שבטול מלאכה מביאה לידי זמה ומשום שעמום ליכא דאי משום שעמום איפשר במיני שחוק אלא משום זמה וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שזה שאמרו אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים אין אשה אלא לתכשיטיה אין הלכה כן אלא חייבת היא בעשיית מלאכות על הדרך שהתבאר:

גדולי המחברים כתבו שהאשה ששברה כלים בשעה שעסוקה במלאכתה פטורה ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן כל ימיהם בקטטה וגדולי המפרשים כתבוה אף מן הדין מפני שהוא שכור לה בכל שעה ונמצאת שאלה בבעלים וכן כתבוה גדולי המחברים שהאשה שאינה רוצה לעשות מלאכות המוטלות עליה כופין אותה אף בהכאה במקלות וברצועות ובשוטים וגאוני ספרד כתבו כשיהא קובל עליה בבית דין והם כופין אותה בנדוי ובשמתא ואף גדולי המגיהים כתבוה דוקא בכפית בית דין דרך אזהרה או המעטת מזונותיה וצרכיה עד שתכנע לו:

מניקה את בנה שהזכרנו במשנתנו אמרו בתלמוד המערב לא אמרו אלא בנה הא תאומים לא ולמה אמרו את בנה אלא שלא תניק בנה של חבירתה ויש מפרשים אותה בתמיהה כלומר וכי אמרו את בנה הא תאומים לא כלומר היאך נאמר שלא תניק את בניה אלא לא אמרו את בנה אלא למעט בן חברתה הא כל שהם בניה אפילו הם תאומים מניקתם כלומר אם היא מספקת לכך כהדה דתני לא האיש כופה את אשתו להניק בן חברו ולא האשה כופה את בעלה להניק בן חברתה כלומר שאם רצת היא בכך הוא מונעה אם ירצה ומכל מקום עיקר הדברים שהוא מתפרש בניחותא כלומר שאינה כופה להניק תאומים אלא שחזר ודקדק למה אמרו בנה ולא את הבן אלא לומר שלא תניק בנה של חברתה:

נשאלה שאלה בימי הגאונים במי שהיו לו שתי נשים וילדו שתיהן ומתה האחת ונשאר הבן ומת הבן של אשה אחרת אם כופה להניק את בנו שיש לו מאותה שמתה והיה בהם מי שהורה שחייבת בכך והביאה ממה שאמרו בתלמוד המערב לא האיש כופה את אשתו להניק בנו של חברו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חבירתה אלמא דוקא בבנו של חברו הוא דאינו כופה הא בבנו שלו כופה ומכל מקום רבם הסכימו שאינו כופה אותה בכך שנוח לנו לדקדק בלשון הבבלי מלשון הירושלמי והרי בבבלי לא אמרו אלא מניקה את בנה וזו שהזכירו בתלמוד המערב מבנה של חברתה פירושו אף בשהשכר שלה וריבותא אשמעינן ולא עוד אלא שהם מפרשים בו שלא תניק בנה של חברתה אפילו היה בנו של בעלה:

האשה שנדרה שלא להניק את בנה אין נדרה כלום שהרי משועבדת היא לו בכך ואין נדר להפקיע מה שאדם משועבד בו וכופה ומניקתו עד שישלמו ימי הנקתו ר"ל עשרים וארבעה חדש כמו שיתבאר ולא סוף דבר בלשון זה ר"ל שלא להניק שהרי אין נדר חל במה שאין בו ממש אלא אינו אף באומרת קנם עלי כל פירות שבעולם אם אניק ואפילו קיים לה הוא שכל שעיקר הנדר אינו אף קיומו של בעל אינו ולא סוף דבר בהחריש לה כל יומו דאיכא למימר אשגוחי הוא דלא משגח עלה אלא אע"פ שאמר לה בפירוש קיים ליכי אם לא נדרת מדירך אני כל שאין עקר נדר אין כאן קיום וכן כתבו גדולי המפרשים במה שאמרו כאן כגון שנדרה היא וקיים לה הוא דבית הלל סברי היא נתנה אצבע בין שניה ומכל מקום בפרק המדיר כתבוה בהפך מפני שפסקנו שם הוא נותן וכו' ואף גדולי הרבנים נראה שפירשוה דוקא בהחריש לה:

ומה שאמרו כאן ונפלגו בכתבה דעלמא פירושו על אשה שנדרה וקיים לה הוא שלדעת האומר היא נתנה וכו' הפסידה כתבתה ויתבאר הענין בפרק המדיר: