מאירי על כתובות קה

ממה שכתבנו אתה למד שתקנה זו ר"ל שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו לא נעשית אלא מפני שלסיבה היו מושכים יד מליתן לבנותיהם כראוי ומכל מקום לא כיונו בה לצאת מן הגדר ליתן להם יותר מן הראוי ובמקום שיש בנים זכרים מיהא ראוי להזהר ביותר שלא ליתן להם יותר מדאי מפני שיש כאן צד להעברת נחלה וכבר אמרו לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא וכן ראוי לכל חסיד שלא להשתדל בדבר ואם רואה בעצמו שמתוך כבודו אבי הכלה מרבה בנדוניא יותר מדאי יזהר שלא יהיה שם ומכל מקום כל שהתנה ליתן אף ביותר מדאי לאי זו סבה ראוי לו שיקיים אע"פ שלא קנו מידו או שקנו מידו ועדין עסוקים באותו ענין ואפילו התנה בזמן שאין הדברים נקנין באמירה שאין ראוי לאדם להיות הדריין ולבטל מה שהוציא בשפתיו:

המוחלת כתבתה לבעלה אין לבניה עוד דין כתבת בנין דכרין שהרי מחלה שיעבודה אבל המוכרת כתבתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה דין כתבת בנין דכרין כך היתה התקנה שכל שמחמת מעות היא עושה צד אונס יש בדבר והוא שאמרו זוזי אנסוה ומתוך כך אין המכירה מפקעת דין כתבת בנין דכרין שלא נתכונה אלא לזכות ללוקחים זכותה בגביית כתבתה אם נתארמלה או נתגרשה שהיתה היא ראויה לגבות (לא מכרה) ועוד שהרי מכל מקום אם מתה הוא יורשה ושמא תאמר מוכרת ומוחלת לבעלה היאך הבעל משהא אותה בלא כתבה איפשר שהיא מוכרת ומוחלת כתבה גדולה וחוזר וכותב לה כתבה מועטת של מנה מאתים וכן יש שואלים מוכרת ומוחלת לבעלה תבטל מכירתה ומחילתה מטעם נחת רוח עשיתי לבעלי עד שפירשו שאין דין נחת רוח עשיתי נאמר בנכסים שלה אפילו בנכסי מלוג כל שכן בכתבה עצמה שאין ראוי לומר בה דין נחת רוח עשיתי לבעלי ומכל מקום בפרק חזקת הבתים מ"ט ב' יתבאר שדין נחת רוח אינו נאמר בנכסי מלוג אבל נאמר הוא בנכסי צאן ברזל ומפני שאם אינה מודה במכירתו הוא אומר עיניה נתנה בגירושין ובמיתה והעמידוה בכתב לראשון ולא חתמה לה לשני וחתמה או אחד משאר הדרכים שדין נחת רוח נפקע בהם על הדרך שביארנו בבבא קמא פרק הכונס נ"ט ב' וגדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שבמוחלת מיהא אין דין נחת רוח כלל דאדרבה הוא הוא שנותן עיניו בגירושין ובמיתה וכן כשהיא מוכרת הן לבעלה הן לאחרים ואין דין נחת אלא כשהוא בא למכור והיא מודה במכירתו ולגדולי הדורות ראיתי בלשון זה מכיון שכתבה ממון שלה הרי הוא כנכסי מלוג שלא לומר בהם דין נחת רוח וגדולי המחברים כתבו בכיוצא בה בנכסי צאן ברזל שנגנבו או אבדו ומחלתם האשה וקנו ממנה בעדים שאין בה דין נחת רוח הא למה זה דומה למי שקנו מידה שאין לה אחריות שהרי אין הבעל מביא ראיה ליטול כלום אלא ליפטר מפירעונה אבל אם נתנה לו מטלטלים של צאן ברזל לא קנה מדין נחת רוח:

האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה לא כתבה ולא פירות שאכל מנכסי מלוג שלה ואין לה לא מזונות ולא בלאות לא על זה ולא על זה ואם נטלה מזה ומזה תחזיר מתה היא בחיי אחד אין בניה נוטלין כתבתה ולא סוף דבר בשנשאת בעד אחד אלא אפילו נשאת על פי שני עדים שנמצאת אנוסה והיה לנו לומר מאי הוה לה למיעבד ואעפ"כ כל הדרכים האלו בה ובמסכת יבמות יתרחבו דברים אלו בעזרת הצור:

המוחלת כתבתה לבעלה מחלה כל תנאיה כמו שביארנו בענין כתבת בנין דכרין ומעתה אם נתאלמנה אין לה מזונות על נכסי היתומים וכגון שמחלה סמוך למיתה שלא הוצרך לכתוב לה כתבה אחרת הא מוכרת בחיי בעלה יש לה מזונות אף לאחר מותו כדין שביארנו בכתבת בנין דכרין:

ארוסה שמתה הארוס אינו חייב בקבורתה ואם הוא כהן לא אונן ר"ל שאין אנינות חל עליו ליאסר בקדשים ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ליאסר בקדשים שהיא חולקת בהם בבית אביה ולא מיטמאה לו ר"ל שאינה זקוקה לכך בין בכהנת בין בישראלית אע"פ שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה ואם מתה אינו יורש נכסים שלה שאין מקום לירושת הבעל אלא בנשואה מת הוא גובה כתבת מנה מאתים אם כתב לה כמו שביארנו בראשון של מציעא אבל תוספת לא שלא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה מתה היא אע"פ שאין הוא יורש הנכסים שלה כמו שביארנו מכל מקום אין יורשיה גובין מן הבעל כתבת מנה מאתים שכתב לה ואף היא אין לה כתבה ר"ל שאינו חייב לה בקבורתה שהיא במקום כתבה שאיני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כלומר שהרי עכשו אינה נשואה שנאמר בה לכשתנשאי לאחר כלומר כדרך שאת נשואה היום וארוסה אין לה מה שתוריש לבעלה אלא מה שהוא כתב לה והוא לא כתב לה אלא לכשתהא ראויה לינשא ואם כן מה הוא יורש ממנה שיקברנה בכך אבל נשואה הרי יורש ממנה נכסים שהביאה ואפילו אין לה נכסי צאן ברזל הואיל ואם יש לה ראוייה להורישם לבעל קוברה אבל ארוסה אפילו יש לה נכסים אביה יורשם ולמדת שזה שאמרו קבורתה תחת כתבתה פירושו במקום ירושת נדוניתה אבל לא במקום מנה מאתים:

המשנה העשירית והכונה בה גם כן בביאור החלק הרביעי בנן נוקבין דיהויין ליך מיני יהוין יתבן בביתי ולתזנן מנכסי עד דיתנסבין לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין אמר הר"ם פי' עד דינסבן עד שיתארסו ומשיתארסו אין להן מזונות וכן אם בגרו אין להם מזונות ואפי' אחר מיתת אביה:

אמר המאירי מתנאי כתבה הוא שיהיו הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מיתת האב עד שיבגרו או עד שיתארסו והוא שאמר לא כתב לה בנן נקבן דיהויין ליכי מנאי אינון יהוין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי עד דתינסבן לגברין חייב מפני שהוא תנאי בית דין ופירשו בגמרא בלשון זה ר"ל דתינסבן שלא על קיחת נשואין הוא נאמר אלא על קיחת אירוסין ונמצא שכל שנתארסה הפסידה מזונות מאחים אע"פ שלא נשאת ואפילו תוך הזמן הנתון לה לפרנס את עצמה שאין הלכה כדברי האומר עד דימטי זמניהון לאיתנסבא שהוא שנים עשר חדש אחר האירוסין לבתולה ולאלמנה שלשים יום אלא משנתארסה הפסידה מזונותיה ואע"פ שלא נשאת ושלא בגרה וכן אם בגרה אע"פ שלא נתארסה הפסידה מזונותיה מאחים שכשם שהבגרות מוציאה מרשות אב כך מוציאה מרשות אחים ונמצא שתנאי זה אינו אלא בנערה או בקטנה ושלא נתארסה עדיין וצריך שתדע שבמזון האשה והבנות כסות ומלבוש בכלל מזונות וכמו שאמרו בפרק אע"פ ס"ה א' פסוק לי מזוני וכו' פסוק לי שיראי וכו' ואף בתלמוד המערב שנויה כן:

זהו ביאור המשנה וכלה כמו שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: