מאירי על הוריות ח

למדת שכל מלאכה שלא נתפרשה בהדיא שהיא מלאכה אם הורו עליה שאינה מלאכה חייבים הא כל שנתפרש איסורה בתורה אין הוראתם בה הוראה מעתה הורו שאין חרישה בשבת אין זה כלום שהרי כתוב בחריש ובקציר תשבות והרי הם עוקרים ענין חרישה לגמרי אבל אמרו אין איסור שבת בחרישה וקצירה של שבת שבשביעית שזה שאמרה תורה בחריש ובקציר תשבות בזמן שיש חרישה וקצירה בחול הוא שנאסרה בהן שבת אבל בשביעית שנאסרו אף בחול לא נפרטה בהם איסור שבת הרי זה בטול מקצת וקיום מקצת ודינם בקרבן צבור:

כבר ביארנו שזקן ממרא אינו חייב מיתה אא"כ הורה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או שהוראתו מביאה לידי כך ולא יצא מכלל זה אלא מצות תפילין על הדרך שבארנו במקומו ובכלם דוקא בדבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים שאלו חלק לעקור דבר מן התורה אין זה תחת הוראה וזיל קרי בי רב הוא ואפילו באיזה פרט של מצוה הואיל ואותו פרט כתוב בתורה וכל שכן בעקירת כל הגוף ולמדת שבכל שעיקרו מן התורה אינו חייב אא"כ הורה בקיום מקצת ובטול מקצת ושאותו בטול הוא בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל כל שהורה לעקור גוף מצוה שמן התורה או אף איזה פרט הכתוב בתורה בפירוש אין זה בדין זקן ממרא ועל זו אמרו כי יפלא ממך דבר ולא כל הגוף שכל שעוקר גוף מצוה של תורה סתמו זיל קרי בי רב הוא ומ"מ אף בפרט אחד אם נכתב אותו פרט שהוא חולק עליו בתורה אין כאן הוראה הא בדברי סופרים כל שחולק באיסור שעיקרו כרת וחטאת כגון חמץ לפני זמנו אע"פ שמתירה לגמרי חייב שהרי מ"מ קיום מקצת הוא הואיל ומודה בעיקר איסור הענין מיהא בזמנו:

נביא שהוחזק בנביא אמת שנתנבא לעקור איזו מצוה מן התורה לפי שעה שומעין לו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמות בשעת איסורן וכגון אלישע שאמר וכל עץ טוב תפילו אבל אם צוה לעקרה לעולם חייב ומיתתו בחנק ואפילו באיזה פרט שבה ובע"ז אפילו הוראת שעה אין שומעין לו כלל וחייב מיתה וכל שראוי לשמוע לו ונמנע ואינו שומע חייב מיתה בידי שמים כמו שיתבאר במקומו במסכת סנהדרין צ' א' בע"ה:

המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו ואמר להם אלא שרבו המתירים והתירו או שלא היה מופלא שבבית דין שם פי' אפילו מנו אחר במקומו להוראה זו או שהיה אחד מהם מי שאינו ראוי לימנות בסנהדרין כגון גר או נתין או ממזר או זקן ר"ל מופלג בשנים או מי שלא ראה בנים שכל אלו אין מתמנין בסנהדרין כמו שיתבאר במקומו פטור הבית דין והצבור מפר העלם ואין כאן אלא קרבנות יחידים נאמר כאן עדה ר"ל ואם מעיני העדה ונאמר בסנהדרין ושפטו העדה וגו' מה להלן כלם ראויים אף כאן וכו':

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמישית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר הורו בית דין שוגגין ועשו הקהל שוגגין על פי הוראתם מביאין פר וזהו פר העלם דבר של צבור הגמור מזידים ועשו שוגגין ר"ל שהורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון ועשו הקהל שוגגין ר"ל שסומכין על הוראתם בית דין פטורים מן הקרבן ואע"פ שמשל צבור היה בא הואיל ולשם בית דין היה בא פטורים שהרי מזידין הם ואין מקום לקרבן הבא על שמם והעושים מביאים קרבן עצמם כשבה או שעירה בשגגת שאר עבירות ועז בת שנתה בשגגת ע"ז שוגגים ועשו מזידים ר"ל שהוראת בית דין היתה בטעות ושגגה אבל הקהל טעו אחריהם מזידים והוא שידעו רובם שטעו ושאין ראוי לקבל מהם ואין כאן טעות מצוה לשמוע הואיל ורוב קהל ידעו בכך הרי הם מזידים גמורים ונמצאו אלו ואלו ר"ל בית דין וצבור פטורין בית דין פטורין שהרי לא טעו על פי הוראתם שהרי הרגישו בטעות והעושים פטורין שהרי מזידין הם והתבאר בגמ' גם כן שאם הורו התר חלב ונתכון לאכול שומן ואכל חלב שחייב בקרבן יחיד שלא הוראת בית דין הטעתו אלא שגגתו ואינו מצטרף להשלים מנין השוגגין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכונה בביאור ענין חלק חמישי והוא שאמר הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובם על פיהם שזהו פר העלם דבר של צבור הגמור בית דין מביאים פר פירוש בשגגת שאר עבירות ובע"ז פר ושעיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שנים עשר שבטים מביאין שנים עשר פרים שכל שחטאו רוב צבור אפילו היה מעוט מנין השבטים אפילו היה שבט אחד לבד מביאין פר לכל שבט ושבט ובע"ז פר ושעיר לכל שבט ושבט ור' שמעון אומר שלשה עשר פרים אחד לבית דין ואחד לכל שבט ושבט והלכה כר' יהודה שצבור מביאין ולא בית דין הורו בית דין ועשו שבעה שבטים וכו' בא להשמיענו שאם שגגו רוב שבטים אע"פ שהם מעוט צבור הרי הוא נדון כרוב שכל שיש בו רוב מצד אחד או למנין צבור או למנין שבטים נדון הוא ברוב לענין זה והלכך כל ששגגו שבעה שבטים על פי הוראת הבית דין ר"ל בית דין הגדול מביאין כל השבטים פר ובע"ז פר ושעיר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל השבטים מביאין פר לכל שבט ושבט ובע"ז פר ושעיר לכל שבט ושבט שאף אלו שלא חטאו מביאים על ידי אותם שחטאו כאלו היה רוב צבור אחר שיש כאן רוב שבטים ור' שמעון אומר שמנה וכו' ואלו שלא חטאו ולא כלום אלא אם כן היה שם רוב צבור והלכה כר' יהודה הורו בית דין של אחד מן השבטים ושגג אותו השבט על פיו ולא היה בו רוב צבור אותו השבט חייב שהרי לענין בית דינו רוב הוא ושאר השבטים פטורים שהרי אין כאן לא רוב צבור ולא רוב שבטים דברי ר' יהודה ופי' בגמ' שלדעתו שבט אחד בהוראת בית דין הגדול כל השבטים מביאים הואיל ושבט אחד אקרי קהל ואע"פ שאין באותו השבט רוב צבור ואין הלכה כמותו בשני אלו וחכמים אומרים שאפילו היה אותו השבט רוב צבור אין חייבין אלא על הוראת בית דין הגדול של שבעים ואחד והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: