מאירי על גיטין ע

כבר ביארנו במשנה שאם נשאת אין כופין את היתומים בכלום שאף הם אומרין אין רצוננו להשביעה והדרה אין לה מקום שהרי הבעל יפר ושמא תאמר נדירה ונאכילה לאלתר ואם היא אוכלת נגבה לה שהרי אינה בטוחה שתהא נתרת למפרע דהא בעל מיגז גייז ואינו עוקר מעיקרו אין זה כלום שאין רצונם בהדרת איסור שעה ושמא תעבור לשעתה ואחר כך מיפר לה בעל אלא שהם מדירים אותה לעמוד באיסור כל ימיה ועוד שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת ואוכלת מעכשו על סמך הפרת הבעל ואע"ג דמ"מ הואיל ובעל מיגז גייז איסורא איכא ולוקה מ"מ היא סומכת בכך ושמא תאמר אף בלא נשאת מה הועלנו ותנשא ויפר לה בעלה אין זה כלום שאין הבעל מיפר בקודמין ר"ל בנדרים שקדמו לה קודם שתנשא לו ואפילו נתארסה אין אביה ובעלה מפירין שהרי אלמנה היא בשעת הנדר ואין אב וארוס מפירין באלמנה ושמא תאמר נחוש שמא תלך אצל חכם ויתירנה וכל שכן שאין לומר בה שנטעימה לאלתר שהרי היא בטוחה על היתרו דהא חכם מעקרי עקר ונמצאת מותרת למפרע מ"מ הלכה קבועה צריך לפרוט את הנדר כלומר שצריך לחכם שיחקור על מה נדרה וכל שרואה שנדרה הערמה לחוב לאחרים אינו מתירה וכן שאם רואה שנדרה לפני יתומים אין מתירין לה אלא בפניהם וא"ת שתשקר אף הוא מודיעה שאין הנדר ניתר אלא על סמך מה שפירטה שנדרה עליו ולפי מה שפירשנו אין צריך במה שהקשו בחדושין מה הוצרך לבא מטעם צריך לפרוט והא מדיתמי אדרוה אין מתירין אלא בפניהם והרי לשיטתנו היא היא:

אלא שיש מתרצים בה דרכים אחרים שאע"פ שאין אנו צריכים להם מצד תירוץ הקושיא צריכים אנו לכתבם לידע מהם עקר בדין זה ר"ל במה שאמרו שהמודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו והוא שאחרוני הרבנים תירצו דאין מתירין אלא בפניו לכתחלה הוא הא דיעבד הותר שאם לא כן היאך עבר צדקיהו על שבועתו והענין הוא שצדקיהו מצא לנבוכדנצר שהיה אוכל ארנבת חיה והשביעו שלא יגלהו והלך וגלה בא נבוכדנצר ושאל לחכמים המודר מחברו בפניו ר"ל שהדירו חברו על איזה דבר מתירין לו שלא בפניו או לא אמרו ליה לא הלך ונקר את עיניו של צדקיהו ואם דיעבד אינו מותר היאך עבר צדקיהו על שבועתו ואע"פ שכתוב עליו ביחזקאל אם לא את אלתי אשר בזה מ"מ איפשר שעל חלול השם אמר כן שהרי נבוכדנצר לא היה יודע בהיתר שבועה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף בדיעבד לא הותר וזהו שנאמר עליו אלתי אשר בזה אלא שאני תמה א"כ היאך התירוהו ואיפשר מפני שכגון זו של נבוכדנצר אינו בדין שלא בפניו שהרי אף הוא מוזהר על אבר מן החי ואף בישראל היו יכולים להתירו ואדרבה ראוי לכך כדי לפרסמו ואע"פ שאמרו עליהם כבשו פניהם בקרקע לא מפני שטעו אלא שלא רצו לומר לו שמתוך שראוי לפרסמו הותר להם להתירו ומ"מ לדבריהם הדרא קושיין אלא שהם מתרצים בה כן דדוקא משום דצריך לפרוט וכל שהוא מכיר בדבר זוכה ליתומים ואינו מתירה הא מטעם שאין מתירין אלא בפניו ליכא שאין הטעם אלא מפני הבושה והחשד ובזו אין כאן חשש בושה וחשד שאם יראוה היתומים אוכלת אינם חושדים אותה אלא שאומרים לא נהנית מכתבתה ומתוך כך אוכלת ויש מפרשים שלא נאמר שלא להתיר אלא בפניו אלא במדיר להנאתו כגון נבוכדנצר שכל שיעבור צדקיה על שבועתו הוא מזיק לנבוכדנצר וכן נדרו של משה ליתרו דאמר ליה במדין נדרת כו' כמו שכתבנו בשלישי של שבועות אבל בזו אין אסור הפירות עליה מועיל ליתומים ויש מתרצין שבכאן ביתומים קטנים עסקינן ובנודרת שלא בפניהם היא וכל שנודר שלא בפניו מתירין בין בפניו בין שלא בפניו שאין הגירסא אלא המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומכל מקום יש גורסין המודר הנאה מחברו אין מתירין אלו לו אלא בפניו ור"ל אפי' הודר שלא בפניו ואין הדברים נראין:

וזה שאמרנו אין מתירין אלא בפניו אם לכתחילה אם אפי' בדיעבד מר כדאית ליה ומר כדאית ליה מ"מ כל שבפניו מתירין לו אף על כרחו של מדיר אם הדבר ראוי לכך שלא נאמר אלא מפני הבושה והחשד ומפני חלול השם וכן הוא בתלמוד המערב כלומר שכשרואהו המדיר עובר על שבועתו יחשדנו ויביישנו ואיכא חלול השם ומשהיתרוהו בפניו בטלו כלם אע"פ שעל כרחו הותר ומעתה אף שלא בפניו מתירין לו בהודעה למדיר ויש חולקין באלו אלא שהדעת מכרעת לומר כן וכן ראיה לזה מדר' יהודה מ"ו א' דמוכח דברבים אין לו הפרה מגבעונים ומשום דלא איתשילו אשבועתייהו ואם איתה נימא דהאי דלא איתשילו מפני שאין מתירין אלא מדעתם וכן צריך שתדע שזה שאמרו אין מתירין לו אלא בפניו פירושו על ידי חכם אבל בעל מיפר אף שלא בפניו התורה זכתהו ואם בפניו אם שלא בפניו אין לנו והיינו דקאמר דנשאת אין מדירין אותה דמיפר לה בעל ולא שאל בה שהרי אינו מתיר אלא בפניו שאין הבעל בדין זה:

ואחר שכתבנו מה שבידינו מענין המדיר את חבירו בפניו נשוב לענין מה שאמרו בנשאת שאין מדירין אותה שלדעת האומר הנודר ברבים אין לו הפרה אף בנשאת מדירין אותה וברבים ונחלקו במנין רבים אלו בסוף הפרק רב נחמן אמר שלשה וכן פסקוה רבים ור' יצחק אמר עשרה וכן כתבוה גדולי המחברים בקצת חבוריהם והוא שאמרו נשאת נודרת וגובה כתבתה אלא שהלכה רווחת ברבים יש לו הפרה ולמדת שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה אף בבעל כן וא"כ ראוי לשאול נדירה על דעת רבים שהרי אף לדעת האומר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ותדע שגאוני הראשונים כתבוה כן ר"ל שאף בנשאת מדירין אותה על דעת רבים וכמסקנא זו אלא שהדברים זרים וכן שכל הפוסקים כתבוה ואף בעל דעת אין מדירין אותה ולענין הקושיא הם מתרצים שבחכם הוא שאמרו כן שהוא צריך לשאול אדעתא דהכי מי נדרת וכל שנודר על דעת רבים אין יכול לומר אדעתא דהכי לא נדר שהרי לא על דעת עצמו נדר אבל בעל אף בעל דעת רבים יש לו הפרה ואע"פ שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה אף בבעל אומר כן בעל דעת רבים אינו כן ונמצא בענין זה לדעתם ברבים חמור מעל דעת רבים:

ומכל מקום לענין פסק ברבים יש התר לחכם והפרה לבעל על דעת רבים אין לו היתר לחכם אבל יש לו הפרת בעל ונראה הטעם שכל בעל דעת אף היא על דעת בעלה נודרת ואף בשנדרה על דעת רבים ירדה תורה לסוף דעתה שדעת בעלה אצלה על כלם שאם רצה תהא נדרה על דעת רבים ואם לא רצה לא יהא נדר בחוץ מדעתו אבל ברבים למי שסובר שאין בו הפרה אף בבעל כן שכל שנעשה במעמד רבים אין יחיד מפקיעו וסתם יחיד מבטל הוא דעתו אצל רבים אלא שלענין פסק אף בזו יש לו הפרה:

וגדולי קדמונינו תירצו שעל דעת רבים פירושו שרבים מדירין אותו ואומרין הרי אנו מדירין אותך על דעתנו ולעולם אין מדירין אלא למצוה כנושא נשים בעבירה האמור בסמוך וכעין הדרת רב אחא לדרדקי שבשאר נדרים אין דעת רבים חלה עליהם כלל ויש קושיא עליהם במסכת מכות וכבר ביארנוה שם:

כהן שנשא נשים בעבירה כגון גדול באלמנה והדיוט בגרושה וחלוצה אינו רשאי לעבוד עבודה עד שידירוהו בית דין הנאה עד שיגרש ומכיון שנדר עובד ואח"כ יורד ומגרש והדרה זו דוקא בעל דעת רבים כדי שלא יהא לו ממנה היתר ומ"מ אם עבד בלא הדרה עבודתו כשרה שאף חלל שעבד עבודתו כשרה כמו שביארנו במסכת קדושין:

אע"פ שאמרו על דעת רבים אין לו הפרה דוקא לצורך רשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ומעשה היה באחד שהיה מלמד תינוקות שהיה פושע בתלמידים לרדותם יותר מדאי והזקיקו רב אחא שיהא נודר הנאה אם ילמד עוד לתינוקות וודאי על דעת ישיבתו נדר והתירוהו משום דלא אשתכח דדייק כותיה ומה שחדשו אחרוני הרבנים בדין זה עם שאר דברים שנתחדשו בעל דעת רבים וכן אם צריך שיהו אותם רבים לפניו אם לאו ואם צריך שיהו הם מדירים אותו על דעתם וכן כמה דברים בענינים אלו כבר ביארנו הכל באחרון של מכות:

המשנה הרביעית והיא בענין החלק הרביעי והוא שאמר העדים חותמין על הגט מפני תקון העולם והלל התקין פרוזבל מפני תקון העולם אמר הר"ם העדים חותמים וכו' ואע"פ שאין תועלת בעדים אשר בשטר הגט ואמנם תתגרש בעדים אשר ינתן הגט לפניהם כי עידי מסירה כרתי אבל נתקן אם ימותו העדים אשר נתן הגט לפניהם ונמצא הגט בידה חספא בעלמא כי לא יהיה בו עדים ולזה חותמין בו וכבר ביארנו בפרוזבל בעשירי ממסכת שביעית:

אמר המאירי פירשוה בגמרא בשני פנים אחת לדעת ר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ואין צורך לעידי חתימה כלל אלא שמפני תקון העולם הצריכו בעידי חתימה שמא ימותו עידי מסירה ויאמר הבעל לא גרשתיה ואף מה שכתוב בשאר שטרות וכתוב בספר וחתום והעד עדים עצה טובה בעלמא קמ"ל והשנית אף לר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי ומצד שמתחלה לא היו מפרשים שמותיהם בגט אלא שכותבין אני החתום מעיד בדבר זה וכשהיו רוצים לקיים לא היו יכולים לחזר אחר קרוביו ומכיריו לידע אם מכירים חתימה זו שהרי לא היו יודעין את שמו והיו צריכים לחזר אחר שטרות שחתימתם דומה לזו ושקראו עליהן ערר והוחזק בבית דין כדין קיום כתב היוצא ממקום אחר על הדרך שהתבאר בכתבות והתקינו שיהו מפרשין שמותיהן ושם אבותיהם ר"ל פלני בן פלני עד וכשרוצים לקיים היה נוח להם לילך אחר אותם שיודעים בהם שהיו קרוביו ויודעיו לידע אם מכירים חתימתו אלא שאף אחר התקנה הניחו מקום לראשי הישיבות הדיינים שיהיו חותמין אף בסימן מפני שהם בקיאים בסימניהם ולא היו נודעים לבריות מכל וכל עד שיהא שם חשש זיוף אבל כל שאר בני אדם שחותמים דרך עדות צריכים לפרש שמותיהן:

והלל התקין פרוזבל מפני תקון העולם שהיה רואה בעם שנמנעים מלהלוות כדי שלא תהא שביעית משמטת והיו עוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר גו' עמד והתקין פרוזבל ופירושו פרס בולי ובוטי ר"ל תקנה לעשירים שלא יהא ממונם נפקע ותקנה לעניים שיהו מוצאין ללוות וענינו הוא שהיה מוסר שטרותיו לבית דין ומשמסר יצאו מכלל לא תגוש שהרי כל שבא במעמד בית דין נגוש ועומד הוא וגופו של פרוזבל הוא שבא לבית דין וכותב להם מוסרני לכם פלני ופלני הדיינין שבמקום פלני כל חוב שיש לי אצל פלני ופלני שאגבנו כל זמן שארצה ומאריך בו כפי מה שירצה הסופר ליפות בשטרו על הדרך שכתבנו למעלה ואין צריך אלא לשני דיינין כמו שכבר ביארנו למעלה ודין פרוזבל ענינו אף במלוה על פה ואומר שהוא מוסר להם זכותו שיש לו על פלני מצד חוב פלני כו':

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: