מאירי על גיטין קג

המשנה השלישית והוא בענין החלק השלישי והוא שאמר יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן מבואר לר"ם:

אמר המאירי יתומים שסמכו אצל בעל הבית ר"ל שהיו סומכין עליו להתנהג על פיו חייב לעשר פירותיהם אע"פ שלא נתמנה אפטרופוס לא מצד האב ולא מצד בית דין וכן לכל הדברים דינו כאפטרופוס וכמו שאמרו בגמרא בהנהו יתמי דהוו סמכי גבי ההיא סבתא וזבינא להו תורתא ואמרי קריביה מאי עבידתה דמזבנה ואמ' להו יתומים שסמכו תנן כלומר ויש לה דין אפטרופוס וכל שכן אם מנהו אביהם אפטרופוס ולמדת שהאפטרופוס תורם בנכסי יתומים ומה שאמרו בגמרא אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין אתם ולא אפטרופסין אין הלכה כן אלא השותפין תורמין אחד בלא רשות חברו וכן אריס שלא מדעת בעליו אלא אם כן מיחו הבעלים בידו קודם שיתרום וכן האפטרופוס בנכסי יתומים בין להאכיל בעודם קטנים בין להניח עד שיגדלו ויש פוסקים באפטרופוס דוקא להאכיל אבל להניח לא ואף גדולי הפוסקים הביאוה כן כפשוטה של בריתא אלא שגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ומ"מ שאר בני אדם כל שתרם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים אין תרומתו תרומה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אפטרופוס יש לו רשות למכור בנכסי יתומים לכל מה שיראה שהוא תועלת היתומים הן פירות יינות שמנים וסלתות הן בהמה עבדים ושפחות וקרקעות בין להאכיל בין להניח על הדרך שפסקנוה בתרומה ויש פוסקים דווקא להאכיל על הדרך שביארנו בתרומה ומעתה הם פוסקים זו שהוזכרה בבריתא אף שכל להניח אין להם רשות אף למכור בריחוק כדי לגאול בקרוב או ברעה כדי לגאול ביפה ומוציאין את שלהם לדבר מצוה בכל דבר שיש לו קיצבא כגון סוכה לולב ציצית שופר ספר תורה תפלין ומזוזה ומגלה אלא שבדבר שאין לו קיצבא אין מוציאין את שלהן כגון פסיקת צדקה שבכל שעה ושעה עניים עומדים ובאים וכן פדיון שבויים ותנחומי אבלים ואין רשאין לדון להם לחוב על מנת לזכות ר"ל שאע"פ שנתכונו לזכות הואיל ויצאה להם לחובה אינו כלום ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בשני של קדושין בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כבר ביארנוהו שם ואין להם למכור שדות וליקח עבדים מפני שאין להם להחליף קיים בכלה ומ"מ אם אין בהם בכדי לעבוד קרקעותיהם מוכרין להם לקנות שוורים לחרישה שהרי צורך קרקע הם וכמו שאמר אחד מחכמיהם מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי ומעתה אין צריך לומר שמוכרין עבדים ולוקחין שדות וכן מעתה אע"פ שאין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות שהרי אין להם בו קנין הגוף כדי לשחרר מוכרין אותם לאחרים ליקח בהם שדות והאחרים משחררין ויש פוסקים שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו והם סוברים שהכסף גומר כמו שביארנו דעתם בפרק השולח ואפטרופוס זה צריך לחשב עמהן באחרונה וגדולי הפוסקים כתבו שאינו צריך ומפני שאע"פ שאמרו הלכה כרבי מחברו דוקא מחברו אבל לא מאביו ושמא תאמר שמא אחר היה שאלו אביך היה היאך נשנו דברי רבי בתחלה אין זה כלום שמסדרי הבריתא שהם ר' חייא ובר קפרא היו מקדימים את דבריו לרוב מעלתו וכן היא בעירובין ל"ב א' ואמרו בה בסופא אמר רבי נראין דברי מדברי אבא אלא שנראה שהלכה כר' אלא שמ"מ חשוב זה גדולי הרבנים פירשו בו שבועה וא"כ מה הוצרכנו לישא וליתן בה אם הלכה כרבי אם כרשב"ג אם מנהו אבי יתומים הדבר ידוע שאינו נשבע בטענת ספק ואם מנוהו בית דין הדבר ידוע שנשבע בטענת ספק כמו שיתבאר למטה עד שמתוך כך פירשוה רבים בנתמנה מאליו כגון סמכו יתומים עליו וא"כ ודאי ראוי לפסוק כרשב"ג שלא לישבע וקל וחומר ממינהו אבי יתומים דחיישת ביה דילמא מימנע וכל שכן הכא דאתי לאמנועי ולא עוד שאף דרך פירוש אין נראה לומר שיהא ר' מזקיק לשבועה מי שהיתומים נסמכים עליו אלא שעקר הדברים בחשוב זה שאינו נאמן לענין שבועה אלא פירושה באותם שאין נשבעין בסמכו עליו או מינהו אבי יתומים ואע"פ שאין שם שבועה מזקיקו ר' לחשב עמהם בלא שבועה שמא ישביעוהו מטענת ודאי ובזו ודאי נראה שהלכה כרבי:

ואין עושין בית דין אפטרופוס נשים ועבדים ואין צריך לומר קטנים אבל מינהו אבי יתומים באשה ועבד מיהא הרי הוא אפטרופוס גמור וכן כל שבשעת המנוי נתפרש לו למכור כמה שיראה בעיניו אם להאכיל אם להניח כמה שירצה הכל הולך אחר התנאי:

כבר ידעת שדבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומ"מ בהקדש כל שקנין הכסף תועלת אצלו קונה בכסף כדינו וכל שהיא היזק אצלו אומרין לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וכן הדין ביתומים וכמו שאמרו נכסי יתומים הרי הן כהקדש ומ"מ אין המדה שוה ביתומים ובהקדש מכל וכל וכיצד הוא הדין משוך פירי מיתמי ולא נפרעו היתומים עדין אם הוקרו יכולין היתומים או אפטרופוס שמכר בשבילם לחזור שקנינם והקנאתם בכסף ולא במשיכה ואם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש או משל יתומים וקנו במשיכה ומזקיקין אותם לפרוע אמשיכו להו פירי ליתמי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מהם ואין המוכר יכול לחזור וכן בהקדש ואם הוזלו שורת הדין שיהו יכולין לחזור הואיל ולא פרעו אלא דתקינו להו בהא דלא ליהדור דזימנין דמיצטרכי להו פירי ואין להם במה לקנות ואין מוצאין מי שימכור להם בהקפה ומ"מ בהקדש יכול הגזבר לחזור שאין הקדש בלא דמים וליכא רעה לגביה יהבי יתמי זוזי אפירי ולא משכו אם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור מהם ויכולים לחזור אלא שמקבלים מי שפרע ובהקדש מיהא אין גזבר יכול לחזור דלאו בר קבולי מי שפרע הוא איקור שורת הדין שלא יהא המוכר יכול לחזור דיתמי קנו בכספא אלא שאם נאמר כן יאמר המוכר הרי הן ברשותך ואם נשרפו נשרפו ומתוך כך יכול המוכר לחזור וכן בהקדש ויש חולקים בהקדש מפני שמן הסתם משום כבוד הקדש טרח ומציל ושמא תאמר ואם נשרפו יחזור היתום ויתחייב המוכר להחזיר לו מעות תדע שמכאן למדו מגדולי הראשונים שמשנשרפו אין הלוקח יכול לחזור שאין המוכר חייב באחריותם אלא שגדולי הפוסקים כתבו שאף לאחר האונס יכול (המוכר) [הלוקח] לחזור וקשה לפרש לדעתם זו שבכאן אלא שמ"מ כתבו בה גדולי המפרשים שמאחר שהתקנה לתועלת שניהם היתה לדעת גדולי הפוסקים שיהא המוכר יכול לחזור מצד ריוח המתחדש ושיהא הלוקח יכול לחזור מצד האונס אף המוכר יכול לומר התקנה גם לי גם לך וכל שאין התקנה נשארת אצלי לחזור מצד היוקר אינה נשארת אצלך לחזור בה אחר האונס ומתוך כך נוח לנו לתקן ליתומים שיהא המוכר יכול לחזור ושנוותר לו ריוח ויוקר כדי שיהא כח בידם לחזור אם נאנסו ברשות מוכר וכבר הארכנו בדין זה בכל הצורך בפרק הזהב: