מאירי על עירובין צט

כבר ביארנו במשנה מה שחלקו רב ושמואל במה שאמרו במשנה לא אמ׳ כלום שלדעת רב לא אמ׳ כלום אף לילך תחת האילן (תדע) [ודע] שטעם דבריו של רב אמרו בו בגמרא שתי לשונות. הראשון דלא סיים אתריה והוא שפרשנוהו במשנה. והשני כל שבזה אחר זה אינו אף בבת אחת אינו. ושאלו בהם מאי בינייהו. והשיבו איכא בינייהו דאמ׳ ליקנו לי ארבע מגו תמני כגון שהיו תחת האילן שמנה אמות ואמ׳ שביתתי בארבע אמות מאותה השמנה שבתחתיתו של אילן לטעם דלא סיים אתריה אף זה לא סיים אתריה שהרי לא סיים אי זה ארבעה מאותם השמנה אבל לטעם שני הרי זה אינו מכוין לקנותם בבת אחת (כמקדש שתי אחיות שאם אינו) [שאינו] אומר אלא שתהא שביתתי בארבעה מאותם השמנה והרי זה כמקדש אחת משתי אחיות שאעפ״י שאין מסורין לביאה קידושיו קדושין ואף בזו קנה שביתה מעתה לדעת הפוסקי׳ כרב. תדע שגדולי המפרשי׳ פסקו כטעם ראשון וממה שאמרו בברייתא במה דברים אמורים בשסיים ארבע אמות שקבע. וגדולי הדור אעפ״י שפוסקים כשמואל ועל הדרך שביארנו תובעים מן הפוסקים מיהא כרב (מפסוק) [שנפסוק] כלשון השני אם מצד לישנא בתרא אם מצד הלכה כדברי המיקל בעירוב (וכן לדעת הפוסקי׳ כרב) אלא שנראה לי שפסקוה כלשון ראשון מפני שבמשנה והברייתא מוכיחות שמטעם סיום נאמרת שהרי במשנתנו אמר שביתתי בעיקרו ובברייתא אמרו במה דברים אמורים בשסיים מקום שקבע וכו׳:

כל שאינו בזה אחר זה [אפילו] בבת אחת אינו כמו שפרשנו. מעתה קדש שתי נשים כאחת הרי הן מקודשות שהרי יכול לקדשם זו אחר זו אבל אם קדש שתי אחיות כאחת אינן מקודשות כלל שהרי אם קדש את האחת אין יכול לקדש עוד האחרת כמו שיתבאר במקומו בע״ה:

המרבה במעשרות כגון שהיו לו מאה סאין של תבואה והפריש ממנו עשרים סאין מעשר פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים מפני שטבל מעורב בהן שאין המעשר כתרומה שניטלת בעין יפה או בינונית שהתרומה לא נכתב בה שיעור אבל המעשר ידוע הוא לאחד מעשרה ושמא תאמר ואף פירותיו היאך מתוקנים והלא אלו הפריש עשרה וחזר להפריש עשרה אין עשרה האחרונים כלום שאין שם מעשר חל על חולין מתוקנים וכל שאינו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו והילכך אין שם מעשר על העשרים שהפריש כלל. טעם הדבר בזו מפני שאפשר למעשר לחול בכל גרגיר כגון שיאמר חצי כל גרגיר שבעשרים סאין יהא מעשר ואעפ״י שמעשר בהמה אינו לחצאין שאם אמ׳ חצי טלה זה מעשר לא אמ׳ כלום ואינו בזה אחר זה שאם קרא לעשירי עשירי [ולאחד עשר עשירי] אינו כלום ואעפ״י כן יצאו שנים וקראם עשירי הן שהם תשיעי ועשירי [הן שהם עשירי] ואחד עשר שניהם מקודשים. מעשר בהמה שאני שישנו בטעות בכל הסמוך לעשירי הן מלפניו הן מלאחריו וכמו שאמרו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשים אלא שאין דין כלם שוה שיש מהם שהוא מעשר גמור ויש מהם שאינו קרב אלא נאכל במומו ויש מהם שהוא קרב שלמים וטעון נסכים וסמיכה ותנופת חזה ושוק כשלמים כמו שיתבאר במקומו:

כבר ידעת בשלמי תודה שנשחטות על ארבעים חלות שחטה על שמונים אם אמ׳ יקדשו ארבעים מתוך שמונים הרי ארבעים שבהם קדושים מתוך שמנים ומושך מהם ארבעים ומניפם והשאר נאכלות שמכל מקום לא נפסלו בכניסתן לעזרה ואם אמר לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשו שמנים לא קדשו כלל ויביא לחם אחר. שחטה סתם על שמנים לדעת חזקיה לא כיון אלא לאחרות שאם יאבדו או יטמאו חציין יפטר בחציין והרי זה כאומר יקדשו ארבעים מתוך שמנים וקדשו הארבעים ולר׳ יוחנן לקרבן גדול הוא מתכוין והרי אי אפשר ומתוך כך לא קדשו כלל. ויראה שהלכה כחזקי׳ מפני שהוא רבו של ר׳ יוחנן וכן מצאתיה לגדולי המפרשי׳. אבל גדולי המחברי׳ פסקו כר׳ יוחנן. ומכל מקום לחמי תודה אינן קדושים בטעות שאם אמר חלות לבנות שבביתי יהו לתודה [ונמצאו] שחורות אין בדבריו כלום וכן אם הכניס ארבעים חלות שנתקדשו לתודה אחרת ושחט עליהם והארבעים שהוקדשו לה היו חוץ לחומת בית פאגי או שלא קרמו פניהם בתנור לא קדשו אלו שהכניס בשחיטת התודה שאין הקדש טעות הקדש וכן אינן לחצאין שאם אמ׳ אני שוחט על מנת להביא שמנים חצאי חלות אינו כלום וכן אינן בזה אחר זה שאם הפריש ארבעים חלות לתודתו אינו יכול להתפיס לה ארבעים אחרות כל זמן שהן בעין וכל שלא קדש הלחם התודה נאכלת והלחם פסול ואם אמ׳ הרי עלי תודה יביא תודה אחרת ולחמה עמה שהרי לא יצא ידי נדרו: