מאירי על עירובין צו

וחזרו והקשו ולרב יהודה אף כשנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו כי עירבה לה בחדא הויין להו חדא כי הדרא ועירבה בהדי אידך שליחותא קא עבדא כלומר אף שליחות חיצונה מעורבת עמה ונמצא עירוב אמצעית וחיצונה עם החיצונה שבקצה השני ואין גורסין חדא מיהא תשתרי אלא כלן יהו מותרות שאין זה אלא כעירבה אחת עם חברתה או בחמשה שגבו את עירובן והוליכו עירובן למקום אחד שעירוב אחד לכלן. ותירץ לו דמדלא עירב חיצונות אהדדי גלוי אדעתיהו דלא ניחא ליה לאיערובי בהו ולא אמרו בחמשה שגבו עירובן אחד מוליך על ידי כלן אלא בחמשה שהם בני חצר אחת אבל בשלש חצרות שעירבה אמצעית עם החיצונות לא שכל שעירבה חיצונה עם אמצעית ולא עירבה עם החיצונה גלי אדעתיה דלא ניחא ליה ודעת כל אחת מן החיצונות להשתמש עם האמצעית לבד הואיל ולא נמלכו שתיהן כאחת ליתן עירובן באמצעית. ואף לרב ששת חזרו והקשו הואיל ומודה שהחיצונות אסורות זו על זו אף הם יחזרו לאסור את האמצעית כדין חמשה ששרויים בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב שאוסר על כלם כמו שיתבאר. ותירץ לו אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר כלומר אם אמרו לעשות הרבה חצרות כחצר אחת על ידי עירוב להקל ולהתירם זה עם זה הואיל ופתוחות ביניהם אעפ״י שכל אחת פתוחה לרשות הרבים. יאמרו כן להחמיר לעשותן כבני חצר אחת ממש להיות מי שלא עירב אוסר על האחרים שעירבו אחר שאין עיקר דריסתה עליהם שהרי פתוחה היא לרשות הרבים:

ולענין פסק מכל מקום הלכה כר׳ שמעון. ולענין מחלקתם של רב יהודה ורב ששת הלכה כרב ששת. ואם כן כל שנתנו חיצונות עירובן באמצעית בבית אחד וכלי אחד אעפ״י שלא עירבו חיצונות זו עם זו כלן מותרות זו בזו:

נתנוהו בשני בתים שבאמצעית מותרת עם שניהם ושניהם עמה והחיצונות אסורות זו בזו. וכן נתנוהו בבית אחד ושני כלים אם הכלי האחד מחזיק את הכל אבל אם היה הכלי מלא ונתן את המותר בכלי אחר דינו כבית אחד בכלי אחד:

נתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו וחיצונות לא עירבו זו עם זו אמצעית מותרת עמהן והן עמה וחיצונות אסורות זו עם זו שאף רב ששת סובר כרב יהודה אלא שמוסיף על דבריו. ויש פוסקי׳ כרב יהודה ואין דבריהם נראין. ולא עוד אלא שנראה לי שרב יהודה ורב ששת לא נחלקו כלל ומר אמ׳ חדא ומר אמ׳ חדא ולא פליגי וכן עיקר:

ולענין מחלקתם של ר׳ שמעון וחכמים יש בסוגיא זו בלבול נסחאות עד שממקצת גרסאות יצא לך פי׳ אחר בדברי ר׳ שמעון שהלכה כמותו כנגד מה שפסקנו והרי צריך להעירך בזה והוא שגדולי הרבנים גורסי׳ זו דברי ר׳ שמעון אבל חכמי׳ אומרי׳ רשות אחת משתמש לשתי רשויות וכו׳ כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף זו דברי ר׳ שמעון אבל חכמי׳ אומרי׳ שלשתן אסורות. ופי׳ הדברי׳ לשטתן אמצעית משמשת לשתי החיצונות עד שבני החיצונות יכולין להכניס כליהם לאמצעית ולהחזירן אבל אמצעית אסורה להשתמש בכלים ששבתו בתוכה לחצונות שאין שתי רשויות טפלים לרשות אחת להתיר טלטול ממנה לשתיהן או שמא טעם הדברים שתשמיש חיצונות באמצעית הואיל ואסורות זו בזו אינו גורם להשתמש החיצונות מזו לזו אבל תשמיש אמצעית בחיצונות גורם להשתמש בכלים ששבתו בחיצונות מזו לזו ואמר ליה שמואל אף זו דברי ר׳ שמעון כלומר שאף ר׳ שמעון אינו מתיר אלא חיצונות באמצעית אבל אמצעית בחיצונות לא. ולדברי חכמי׳ שלשתן אסורות והביאוה מברייתא שאמרה לשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו שתים עם האמצעית זו מביאה מתוך ביתה ר״ל אמצעית ואוכלת וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת זו מחזרת מותרת לתוך ביתה וזו מחזרת מותרת לתוך ביתה וחכמי׳ אומרי׳ שלשתן אסורות. אלמא אף ר׳ שמעון לא התיר אלא מחיצונות לפנימית. ואזדא שמואל לטעמיה דאמ׳ חצר שבין שתי מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם. כלומר אבל הם מותרות עמה ואם כן מה שאמרו במשנתנו היא מותרת עמהן פירושו בכלים ששבתו בתוכן והביאם לתוכה שמותר להם להחזירן ונמצא לדעתם שאף לר׳ שמעון שהלכה כמותו אמצעית בחיצונות מיהא אסורה וכנגד מה שפסקנו. ומכל מקום גירסת הגאונים רשות אחת משתמשת עמהן להוציא כלים ששבתו בתוכה אבל הן אין משתמשות עמה ככלים ששבתו בתוכן. וכן אין גורסין אף זו אלא זו דברי ר׳ שמעון ופי׳ הדברי׳ לדעת רב זו דברי ר׳ שמעון כלומר להתיר החיצונות באמצעית ואמצעית בחיצונות אבל חכמי׳ אומרי׳ רשות אחת וכו׳ כלומר מהאמצעית מותרת עם שתיהן שמאחר שהחיצונות אסורות זו בזו אין חוששין שמא יוציא בעל אמצעית מאחת מן החיצונות לחברתה דרך חצרו אבל חיצונות באמצעית אסורות שמאחר ששתיהן משתמשות באמצעית יבאו להשתמש מזו לזו. ושמואל פירש משנתנו בדרך אחר כלומר זו דברי ר׳ שמעון כלומר זה שהכשרנו חיצונות באמצעית ואמצעית בחיצונות אבל לחכמי׳ שלשתן אסורות ונמצא שאין מחלוקת בין רב ושמואל בדברי ר׳ שמעון כלל שכלם שוים שר׳ שמעון התיר בין חיצונות לאמצעית בין אמצעית לחיצונות וברייתא שהביאו לסיוע מדברי חכמים הביאוה שאמ׳ בה בהדיא וחכמי׳ אומרי׳ שלשתן אסורות. ומה שאמרו בה מביאה מתוך ביתה ר״ל לאמצעית וזו מביאה וכו׳ שהוא נאמר כל תשמיש חיצונות באמצעית וכו׳ מפני שזו הוצרך ללמד בה יותר. ומכל מקום כל שכן אמצעית בחיצונות. ואזדא שמואל לטעמיה שהוא סובר שחכמי׳ אלו. ר׳ יהודה וכמו שאמרו למעלה מאן פליג עליה דר׳ שמעון ר׳ יהודה והרי הוא אמ׳ דרך כלל כל ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו והוא שאמר חצר שבין שני מבואות עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן והוא הדין שהן אסורות עמה כחכמים. ומכל מקום הלכה כר׳ שמעון ואמצעית מותרת עם חיצונות וחיצונות מותרות עם אמצעית על הדרך שכתבנו. ויש גורסין חצר שבין שתי מבואות עירבה עם שתיהן מותרת עם שניהם מפני שהם גורסי׳ כשטת הרבנים וידוע להם שהלכה כר׳ שמעון ומתוך כך כלל ואמר מותרת עם שניהם ר״ל אף אמצעית בחיצונות וכל שכן חיצונות באמצעית:

נמצא לענין פסק חצר שבין שתי מבואות עירבה עם שתיהן היא מותרת עמהן והם עמה אלא שהמבואות אסורים זה על זה ר״ל להשתמש מזה לזה דרך חצר ואם לא עירבה עם אחד מהם (והם) [ורק] עירבו כל אחד לעצמם הרי זו אוסרת על שניהם שנמנית היא עם כל אחד מהמבואות לאסור עליהן כדין היה ביניהם אחד ששכח ולא עירב. ומכל מקום אם היתה חצר זו רגילה לצאת ולבא עם האחד ולא עם האחר זו שרגילה בו נאסר על ידה שהיא כדין גוף (המביא) [המבוי] והרי היא כשכח אחד מהם ולא עירב אבל זו שאינה רגילה בו אינו נאסר על ידה [הואיל] ואינה רגילה בו כלל ואם עירבה עם אחד מהם אפי׳ עם אותו שאינה רגילה אינה אוסרת על האחר אעפ״י שהיתה רגילה בו שכבר סלקה עצמה ממנו בעירובה עם האחר ואין צריך לומר אם עירבה עם הרגיל שאינה אוסרת האחר שהרי אף בלא עירבה כלל אינה אוסרת אלא על הרגיל עירב אחד מן המבואות לעצמו אפי׳ אותו שחצר זה רגילה בו והיא לא עירבה וכן האחר שאינה רגילה בו עירב לעצמו דוחין אותה היום אצל אותו שאינה רגילה בו שתהא היום משמשת תשמישה התדיר במבוי זה שאינה רגילה בו כדי שלא ליאסר על הרגיל וכגון זה כופין על מדת סדום: