מאירי על עירובין צד

חפצי העכו״ם קונין שביתה במקומם ואין לאדם בהן אלא אלפים אמה לכל רוח ולא מן הדין שהרי הואיל ובעלים שלהם אינן בני שביתה היה לנו לדונם לענין שביתה כנכסי הפקר שאין לחלק בין חפצים שאין להם בעלים לשיש להם בעלים אלא שאינן בני שביתה עד שנגרר את כליהם אחריהם אלא שגזרו עליהם גזרה בעלים עכו״ם אטו בעלים ישראל. מעתה השואל כלי ביום טוב מן העכו״ם והוא בן עירו או שהשאילו הוא לו מערב יום טוב וקנה שביתה ברשות העכו״ם יש להם אלפים אמה לכל רוח באותה העיר ואין האדם שעירב יכול להוליכם כרגליו ועכו״ם שהביא פירות מחוץ לתחום אף זה שלא באו בשבילו לא יזיזם ממקומם שהרי קנו שביתה במקומם ונמצא שהם עכשו חוץ לתחומם אלא יאכלם בארבע אמות וכל העיר כארבע אמות לענין זה. וכן בכל היקף שהפירות כאנוסים הם כמו שיתבאר.

מעשה היה באילים שבאו מחוץ לתחום בעיר אחת והתיר רבא לבני מחוזא שבאו לשם על ידי עירוב ליקח מהם ממכיריהם שאינם צריכים עמהם לסכום מקח כדרך שאמרו בחנוני הרגיל אצלו אפי׳ עכו״ם כמו שביארנו במקומו. והתיר ליקח מהם ולהביאם למחוזא. וכשהקשו עליו ממה שכתבנו שחפצי העכו״ם קונין שביתה חזר בו ולא התירם אלא לבני אותה העיר שבאו לשם אחר שלא באו בשבילם אלא בשביל העכו״ם והתירם להם להיות נאכלין בכל העיר שכל העיר נדונת כארבע אמות:

כלים שבאוצרות ששבתו בתוך התחום והם פירות שאדם עושה אותם אוצר יש להם אלפים אמה לכל רוח ופירשוה בתוספות בנכסי הפקר. וששבתו בתוך התחום פירושו בתוך תחום העיר ויש להם אלפים אמה מן העיר. וגדולי הרבנים פרשוה כן בשל הפקר אלא שמפרשים יש להם אלפים אמה ממקומם. וגדולי המפרשים פרשוה בחוץ לתחום וביש להם בעלים וזה שאמר ששבתו בתוך התחום פירושו בתוך תחום הבעלים. ולמדנו שאעפ״י שאינן עמו במקום אחד ממש הרי הן כרגליו ושאינן עמו בתחומו לא יזיזם ממקומם וכמו שאמרו באחרון של יום טוב מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר אצלו לא יביאו לו מפירותיו שאין קונין שביתה כלל אלא שגדולי הרבנים פרשו שם שקונים שביתה במקומם ויש להם אלפים אמה ממקומם:

שואל כלי מן העכו״ם ביום טוב שפירשנו שיש לו מיהא אלפים אמה לא סוף דבר בשהדבר ידוע ששבת הכלי עם העכו״ם בתחום העיר אלא אף מן הסתם הואיל ומכל מקום הוא מוחזק בו שהיה הכלי עמו מבעוד יום אעפ״י שלא ראהו בין השמשות אבל אם לא היה מוחזק בו בכך כתבו גדולי המפרשי׳ שהוא כתרומה ספק טמאה ספק טהורה ואף זה הכלי שמא עכשיו הביאו מחוץ לתחום אלא שאף הם חוככים לחזור ולומר שאף ספק זה מותר אלא אם כן ידע שלא היה כליו בתוך התחום מפני שאומרין כאן נמצא וכאן היה וכמו שאמרו בטמאות כל הטמאות כשעת מציאתן. ומה שאמרו בעכו״ם שהביא חלילים בשבת לא יספוד בהם ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב ושמואל אמ׳ חוששין שמא חוץ לחומה לנו אלמא שספקא לחומרא. הוא מפני שהעכו״ם מוחזק לנו שעכשיו הביאם אלא שאנו מספקים עליו אם נתלה (שמחוץ לתחום) [שמתוך התחום] הביאם אחר שבהשכמה באו או שמא בחצות הלילה (חוץ) [הביאם מחוץ] לתחום ולא יכול ליכנס עד הבקר והלכה כשמואל כמו שביארנו:

עכו״ם שהביא פירות מחוץ לתחום שהתרנו בתוך ארבע אמות או בתוך העיר פירושו לישראל אחר אבל לאותו שבאו בשבילו אסורים עד לערב בכדי שיעשו הא לאחר מותרין מיד וכתבו גדולי המפרשי׳ בכאן שאף בשבת כן. ומה שאמרו בפרק כל כתבי [קכב.] מלא מים להשקות את בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. וכן בנר וכבש. דוקא לאותו שנתמלאו בשבילו אבל לאחר מותר לא עדיף מוציא מים מרשות היחיד לרשות הרבים מן המביאם מחוץ לתחום שהעבירם כמה אמות ואף נר וכבש אעפ״י שאין דומין למלוי מים והבאה מחוץ לתחום שמים ופירות אין בהם איסור מוקצה ויש להם היתר במקומם אבל נר וכבש אין להם היתר קודם עשייתם אעפ״י כן מותרין שאין בהנאתן אסור מוקצה והנאה דממילא היא. ויש אוסרין בשבת לכל ואף במלא מים ובהביא מחוץ לתחום ולא הותר לדעתם לישראל אחר אלא ביום טוב שלא נעשה בהם חיוב חטאת אבל בשבת שנעשה בה חיוב חטאת לא. ואין נראה כן שאין חיוב חטאת הנעשה על ידי עכו״ם בשביל ישראל חמור מחיוב חטאת שנעשה במזיד על ידי ישראל ר״ל מבשל בשבת שאחר ישראל יאכל לדעת ר׳ מאיר ואעפ״י שאין מורין כן מכל מקום הלכה היא אלא שלהוראה מורין כר׳ יהודה לאסור ביומו אף לאחרים ואף בשוגג כמו שיתבאר במקומו בע״ה:

חרם שבין שני תחומי שבת ר״ל חריץ מלא מים והוא נקרא חרם על שם ששוטחין בו מצודות וחרמים והוא בין שני תחומי שבת אין צריך מחיצה של ברזל להפסיקו להתיר חציו לבני תחום זה וחציו לבני תחום זה אלא אף מחיצה של קנים מפסקת אעפ״י שאין מחיצה של קנים מונעת מלהתערב אלו באלו קל הוא שהקלו חכמים במים שהרי מחיצה תלויה ר״ל מחיצה עשרה הגבוהה מן הקרקע שלשה שאינה מתרת בחורבה אעפ״י שאין בחורבה בעלי חיים מצויים לעבור תחתיה ואעפ״י כן מתרת במים מפני שאין בעלי חיים נראין תחתיה במים והשוו מדותיהם להקל בכל מחיצה של מים וחרם זה פירושו (בשכונסים) [במכונסים] שאם בנובעים הרי הן כרגלי כל אדם והיו רשאים לדלות זה מצד תחומו וזה מצד תחומו אלא מכונסים היו וקנו שביתה ולא במקומם אלא בתחום העיר מפני שדעת אנשי העיר עליהם והרי הן כרגלי אותה העיר ונמצא שחצי החריץ שבצד זה שביתת עיר שבצדו עליו וכן חצי האחר שביתת העיר שבצדו עליו ולפיכך צריך שיזהרו אלו מלדלות בחצי האחר: