מאירי על עירובין פט

עכו״ם שצרו על עיירות של ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיין ואין מחללין עליהם את השבת. במה דברים אמורים שבאו על עסקי ממון אבל אם באו על עסקי נפשות יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפי׳ לא באו [אלא] על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיין בשבת ומחללין עליהם את השבת:

המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמ׳ מי שישב בדרך ועמד ר״ל שהיה מהלך בערב שבת והיה עיף ועמד לו שם ומתוך עמידתו קדש עליו היום לשם וקנה לו שביתה אחר שעמד שאילו היה מהלך לא היה קונה שביתה אלא שעמד והוא סבור שאינו בתחום העיר והרי הוא סמוך באלפים אמה לעיר ואלו היה יודע שכן היה מתכוין לקנות שביתה בתחום העיר והיה דינו כבני העיר שכל שאינו שובת בעיר הואיל והוא שובת בתוך תחומה אין כונתו לשביתת מקומו אלא לשביתת העיר כבני העיר לגמרי. ואמר לדעת ר׳ מאיר שמאחר שלא היה דעתו בין השמשות להיותו מבני העיר למדוד לו אלפים אמה לכל רוחות העיר מלבד העיר הרי אלפים אמה נמדדות לו ממקומו ואם כלו בחצי העיר או בפתח שלה אין לו בעיר אלא כפי מדידתו. ר׳ יהודה אומ׳ יכנס ששביתתו בטעות היתה וכל שאילו היה יודע שהוא בתחום העיר היה מתכוין לקנות שביתה עם בני העיר אף בשאינו יודע אנו דנין אותו כאלו ידע וכיון.

ומעשה בר׳ טרפון שהיה מהלך וחשכה לו ולן חוץ לעיר בלא מתכוין. ר״ל שהיה סבור שאינו בתחום העיר. ופירשו בברייתא בגמרא שבשחרית מצאוהו רועי בקר אמרו לו ר׳ הרי העיר לפניך הכנס נכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כלו. ואמרו לו משם ראיה שמא דעתו היה כלומר שמתכוין היה שאם הוא בתוך התחום שתהא שביתתו כשביתת העיר או שמא בית המדרש היה מובלע בתוך תחומו ר״ל תוך אלפים של מקום שביתתו הא אלו לא היה מובלע וכן שלא היה הוא סבור להיותו בתוך התחום לא יכנס. ומכל מקום הלכה כר׳ יהודה. אלא שכתבו גדולי המפרשי׳ דוקא בשלא אמ׳ בשפתיו תהא שביתתי בכאן הא אם אמ׳ כן הרי עקר בפיו שביתת העיר וקנה כאן שביתה. והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק זה [מט:] האומר שביתתי תחת האילן לא אמ׳ כלום ואין אומרין הואיל ואלו היה יודע שלא קנה שביתה תחת האילן לא היה עוקר שביתתו ממקום רגליו ונמדוד לו ממקום רגליו אלא הואיל ועקר שביתתו ממקום רגליו לא קנה שם עוד שביתה ולא יזוז ממקומו אלא משנתנו בששבת לשם ולא אמ׳ כלום. ומכל מקום מפרשי ההלכות כתבוה אף בשאמ׳ שביתתי במקומי. ויש מפרשי׳ במשנתנו דברים זרים שאין לסמוך עליהם והוא שמפרשי׳ לדעת ר׳ יהודה שמכיון שהיה בדעתו לילך לזו העיר אעפ״י שעכשו לא הזכיר כלום הרי הוא כמו שרצה לילך לעיר שמערבין בה באמצע הדרך שמותר לילך עד אותה העיר אם היתה בתוך ארבעת אלפים אמה שנמצא כשיערב ברגליו. וכן מפרשי׳ על ר׳ טרפון שנכנס בלא מתכון שני תחומי שבת כאילו עירב ברגליו. ודברים זרים הם שאין שביתה זו נקנית לעולם בלא מתכוין והדברים מחוורי׳ כמו שכתבנו תחלה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הרביעית והיא גם כן מענין המשניות שלפניה והוא שאמר מי שישן בדרך ונמצא בשעה הראויה לקנות שביתה שהוא ישן ואלו היה בעיר דבר ברור הוא שקונה שביתה עם שאר בני העיר שדעת כל בני העיר לכך עד שיסלקו דעתם מעירם לערב להם חוץ לעיר ברגל או בפת אבל זה שהיה בא בדרך וישן לו בשעה הראויה לקנין שביתה ולא ניעור עד שחשכה והוא חוץ לתחום העיר יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר׳ יוחנן בן נורי מפני שהוא סובר שהישן אינו משמר עצמו והרי הוא כנכסי הפקר והוא סובר בחפצי הפקר שקונים שביתה במקומם שלא להיותם אצל המוצא כרגליו עד שאם עירב המוצא למזרח יהא רשאי להוליכם למקום שעירב אלא קנו שביתה לעצמם למדוד להם אלפים אמה לכל רוח ואין המוצא זוכה בהם להוליכם ברגליו ואף זה קנה לו שביתה ויש למדוד לו אלפים אמה [וחכמים סוברים] שאין קונין שביתה בישן שמאחר שהיה לו לתת אל לבו שמא תחשך ושנתו עליו היה לו לומר שביתתי במקומי. ואעפ״י שבניעור אין צריך אמירה כמו שהתבאר בפרק שלישי. בישן מיהא [צריך] ואחר שלא אמר כן הרי הוא כיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ארבע אמות ובזו הלכה כר׳ יוחנן בן נורי ואעפ״י שבנכסי הפקר הלכה שאין קונין שביתה והרי הם כרגלי המוצאם. באדם מיהא שאין בו תורת הפקר כל כך קונה שביתה אף בישן מפני שעשה ישן כניעור. ואחר שכן אם ישן בתוך התחום הרי הוא כבני העיר ומכל מקום אעפ״י שהלכה כר׳ יוחנן בן נורי בא לבאר לדעת חכמי׳ בארבע אמות אלו אם נותנין אותן לו לכל רוח והם שמנה על שמנה כשהוא באמצען או דוקא ארבע על ארבע ונמצא שתים לכל צד כשרואין אותו שהוא באמצען (או שנתן לו ארבע על ארבע ונמצא שתים לכל צד כשרואין אותו שהוא באמצען) או שנתן לו ארבע [על ארבע] לאיזה רוח שיברור. ואף לענין פסק אתה צריך לזו מצד הרבה מקומות שנאמר בהם שאין לו אלא ארבע ופירש ר׳ אליעזר הוא באמצען ר״ל שתים בכל רוח ור׳ יהודה אומר ארבע לכל רוח שירצה ואם ביררן לצד אחד אם באמירה אם במעשה אינו יכול לחזור וכן אם בירר שתים לכאן ושתים לכאן. ופירשו בגמרא שדעת תנא קמא להיותן ארבע לכל צד שהן שמנה על שמנה ובזו גדולי הראשונים פסקוה כחכמים שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב אבל גדולי המפרשי׳ פוסקי׳ כר׳ יהודה להיותם ארבע ודוקא לרוח אחת. וגדולי הדור נסכמים לדעת ראשון ממה שאמרו בפרק שלישי [לה.] נתגלגל חוץ לתחום אינו עירוב ואמ׳ רבא לא שאנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות אבל תוך ארבעה נותן עירובו יש לו ארבע אמות. ומסתמא ארבע אמות לכל צד קאמ׳ אלא שאפשר שכל שנתגלגל אף הוא מן הסתם בורר לאותו צד ואף הם בעצמם כתבוה כן. וכבר ביארנו שגדולי המחברים כתבו שם נתגלגל לחוץ לשתי אמות נראה שהם פוסקי׳ במשנה זו כר׳ אליעזר והוא תמה. ומכל מקום לדעת הפוסקים שמנה על שמנה כתבו בגמרא דוקא להלך ר״ל שמפסע והולך תמיד מתחלת השמנה לסופן אבל לטלטל דוקא בארבע ותו לא יפרשו בה גדולי המפרשים שלא נאסר אלא לטלטל בבת אחת ר״ל שאסור לעקור מתחלת שמנה ולהניח בסוף שמנה אבל מכל מקום הואיל ושמנה אמות אלו מקומו הם מותר לטלטל בכלן כל זמן שלא יטלטל בבת אחת ביתר מארבע ורוב גאונים מסכימי׳ ששיעור זה הוא חוץ ממקום רגליו וכן כתבו שהוא הדין שד׳ אמות שאמרו עליהם שזוכות לו לאדם שהן ארבע לכל רוח.

היו שנים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה. כלומר שהיו שנים ישנים לדעת חכמי׳ שאין להם אלא ארבע אמות. ולענין פסק הוא הדין בכל שנים שאין להם אלא ארבע כגון הוציאום עכו״ם או רוח רעה והיו עומדים זה רחוק מזה שש אמות ונמצא כשתשער לזה ארבע אמות לצד חברו ולחברו ארבע אמות לצדו ששתי אמות האמצעיות משתפות לשניהם ומובלעות לכל אחד בתוך תחום ארבע אמות של חברו ומתוך כך מביאין ואוכלין שניהם בתוך אותם שתי אמות האמצעיות ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך חברו ר״ל שלא יוציא פתו או חפציו לשתי אמות של חברו שדין חפציו כדין רגליו ואין כאן היתר מצד הבלעת תחומין שלא נאמר אלא לענין אלפים בתוך אלפים של העיר שהיה לו צד היתר בכלן על הדרך שהתבאר. היו שלשה ואמצעי מובלע בין השנים שתי אמותיו מובלעות בתחומו של זה לדרום ושתי אמותיו בתוך תחומו של חברו לצפון. כגון שיש בין האמצעי לבין כל אחד מהם שש אמות הוא מותר עם כל אחד להשתמש בתוך שתי אמות האמצעיות וכן שניהם עמו באותן השתים גם כן. ואין גוזרין שמא זה האמצעי יביא כליו של זה שבצפון לתחומו של זה שבדרום אחר שהוא יכול לטלטל משתי אמות אלו לשתי אמות אלו ושנים החיצונים אסורים זה עם זה:

אמ׳ ר׳ שמעון למה הדבר דומה לשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שכל אחת רשות לעצמה אחר שפתוחה לרשות הרבים אעפ״י שיכולים ליכנס מזו לזו אחר שאין דריסת רגלים מזו לזו שהרי כל אחת פתוחה לרשות הרבים ואחר שכן אינן אוסרות זו על זו שאלו היה זו לפנים מזו ואין אחת פתוחה לרשות הרבים אלא החיצונה נמצאת דריסת רגל פנימית על חיצונות ואוסרת עליהן עד שיעשו שלשתן עירוב אחד כמו שיתבאר אבל אלו שהם זו אצל זו ופתוחות לרשות הרבים ומזו לזו אם עירבו שתים החיצונות עם האמצעית אעפ״י שלא עירבו החיצונות זו עם זו היא מותרת עמהן להוציא חפציה ממנה לאותה שבצדה הדרומי ולאותה שבצדה הצפוני והן מותרות עמה להוציא כל אחת מהן חפציה לאמצעית אבל החיצונות אסורות זו עם זו אפי׳ דרך אמצעית עד שיעשו שלשתן עירוב אחד ואין גוזרי׳ בטלטול אמצעית להן שמא יתחלפו להוציא כלי החיצונות מזו לזו ופרשו בגמרא שלא הביאה ר׳ שמעון כאן אלא מפני שחכמים חלוקים עליהם בזו של חצרות ואוסרין אף מפנימית להן ומגזרה שהזכרנו ואמ׳ להם ר׳ שמעון מה ענין שאתם חלוקים בחצרות ומודים בתחומין בכיוצא בה. והשיבו הכא [אוושי] דיורין כלומר ששלשתם לשם ביחד ויודעי׳ שאין להם לזוז משם ומזכיר כל אחד לחברו אבל החצרות אין עומדין שם בקביעות והואיל ועירבו שתיהן עמו נאסרו מטעם גזרה שהזכרנו. ומכל מקום בתחומין הלכה כרבנן ובחצרות הלכה כר׳ שמעון והכל בדין אחד אלא שיש בענין זה של תחומין קצת תנאים יתבארו בגמרא בע״ה.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: