מאירי על עירובין סט

זה שכתבנו במשנה בנתנו במגדל ואבד המפתח שעירובו עירוב ובבנין שאין בסתירתו איסור תורה אבל אם יש בסתירתו איסור תורה אסור ואם נמצא המפתח יראה מסוגיא זו שאם נמצא במקום שאפשר להביאו בלא איסור תורה קנה לו כמו שכתבנו במשנה וזהו שאמרו בעיר עירובו עירוב כגון שנמצא בחצר או בגג או בקרפף וכמו שאמרו אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת לשבת אבל נמצאת בשדה אינה (כלים) [עירוב] שהרי אי אפשר להביאה ואין הלכה כר׳ שמעון שאמ׳ במוצא תפלין נותנן לחברו וחברו לחברו שיגיע לבית הסמוך לחומה ואעפ״י שיש כאן דבר מצוה שאין מערבין אלא למצוה הרי אף הכנסת תפלין מצוה ואעפ״כ אין הלכה כר׳ שמעון כמו שיתבאר:

היה עירוב זה בכלי של עץ ואבד המפתח אם גדולים הם לא קנה לו שסתירתם אסורה ובקטן כגון חבית זכה לו ואם לא היה שם מפתח אלא שקשור בחבל וצריך סכין לפסקו מפקיע או חותך ואפי׳ היה מחובר לקרקע שאמ׳ עליהם חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע ואינו חותך מכל מקום אינו אלא שבות וכאן לא גזרו:

כל הכלים הנטלין בשבת כגון אותן שמלאכתן להיתר נטלין אף שלא לצורך תשמישן ואפי׳ מחמה לצל ושאין נטלין כגון אותם שמלאכתם לאיסור אין נטלין אלא אם כן לצורך גופו או לצורך מקומו וכל כלי שפחתו גדול כגון מסר גדול ויתד של מחרישה אסור לטלטלו והוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס כמו שיתבאר במקומו. ולענין יש בנין בכלים או אין בנין בכלים שברפויים אין בנין אבל כל שהוא צריך לעשות בחוזק ובהדוק יש בנין כבר ביארנוה בשלישי של שבת ובשני של יום טוב:

כבר ידעת בכל אבות הטומאה שאם הסיט הטהור את הטומאה שמטמאה במשא נטמא משום נושא ואם הסיטה הטומאה את הטהור לא נטמא חוץ (מבזב וחבריו) [מזוב וזבה] שמטמאין את הטהור בהיסטן שאם היתה קורה מונחת בראש האדם וכלים בראשה האחר והניד (את) הזב את הקצה השני נטמאו הכלים כמי שנגע בהם ונעשו ראשון לטומאה. היה כלי מחובר בארץ או מסומר במסמרים והקיש עליו הזב באגרפו ומכח הקשתו נתנדנדו הכלים או אוכלי׳ שבתוכו או שהפילן טהורים שאין זה כח היסט אלא כח רעדה כמי שרקד בארץ ומחמת קולו נתנדנד הכלי אבל אם לא היה כחו יפה וחזק אלא שהוא מתנדנד והקיש עליו והניד או הפיל מה שבתוכו הכל טמא שזהו כח היסט. והוא שאמרו בברייתא הקיש על אילן שכחו רע ועל שוכה שכחה רע ונפלו משם פגין או שוכות ועליהן משקה טופח טמאין הקיש על גבי תנור ונפל ממנו ככר טהור הקיש על השידה תיבה ומגדל הבאים מן השדה ר״ל שמחזיקים כורים בלח שאין מיטמאין מחמת עצמן ר׳ שמעון ור׳ נחמיה מטהרין כלומר שהיו מתנדנדין טמאים כלומר כלים שבתוכן זה הכלל מחמת היסט כגון שכחן רע טמאים מחמת רעדה טהורים אפי׳ אהל ר״ל כלי גדול וניסט טמאין כלי ואינו ניסט טהורים שכל מחמת רעדה טהור ואפי׳ ברעדה שמחמת כחו כגון שהקיש בה באגרפו ואין צריך לומר ברעדה שלא מחמת כחו כגון מחמת טפוחו או רקודו. ויש מפרשי׳ באהל וניסט שנתק ממקומו ולא יראה כן אבל גדולי המפרשי׳ פרשו אהל וניסט שהקיש על האהל וניסט האדם שעליו כלומר שנתק ממקומו כלו ולא ניסט שלא ניסט האדם אלא שנתנדנד והוא הקרוי רעדה: