מאירי על עירובין סו

כל שהניח את עירובו למטה מעשרה יש פוסקי׳ (שצריך) [שאין צריך] מקום ארבעה שהרי הוא כמונח עמו ברשות שהוא עומד בו אבל אם הניחו למעלה מעשרה יש פוסקי׳ שצריך מקום ארבעה כר׳ יהודא וכר׳ שהוא סובר כמותו והוא מה שאמרו נעץ קורה זקופה ברשות הרבים והניח עירובו עליה (לגבוה שלשה) [גבוה עשרה] ורחב ארבעה עירובו עירוב. והא הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר שהענין הוא שזה נתכון לשבות ברשות הרבים ועוד אינה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד הוא ותירץ הכי קאמ׳ גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה שאם לא כן הרי הוא כמונח באויר פחות מכן אין צריך שיהא ברחבה ארבעה ור׳ סובר כר׳ יהודא בזו. ומתוך כך נראה לפסוק כן וכן כתבוה גדולי הדור אלא שיש חולקים שלא לפסוק כר׳ יהודא שהרי אמרו בה דלא כר׳ יוסי דאמ׳ בנעץ קנה ברשות הרבים והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על גביו שחייב כלומר שהוא רשות היחיד בפני עצמו ואלו לר׳ יהודא אינו עושהו רשות היחיד שאם כן חזר לו [הקושיא] הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר עד שתירץ שבטרסקל הדרן מחיצתא מה שאין כן בכלכלה שאינה בראש האילן כטרסקל בראש הקנה שהקנה תחוב באמצעו והדפנות סביב הקנה והדבר ידוע שאין הלכה כר׳ יוסי בטרסקל אלא פטור כמו שהתבאר בראשון של שבת שמאחר שאין הקנה רחב ארבעה אעפ״י שעליונו בארבעה אין אומרי׳ גוד אחית וכדר׳ יהודא שאינו עושהו רשות היחיד משום עליונו ומכל מקום קשה לו מצד אחר לומר כן שאם כן נתנו בראש קנה האמור במשנתנו אתה צריך לפרשו (בשנתן) [בקנה] רוחב ארבעה למעלה ונתן עירובו לשם ומשנתנו סתם נאמרה ומתוך כך נראה לפסוק כדברי הראשונים גדולי הפוסקים והמחברי׳ שלא הזכירוה:

יתבאר למטה שיום טוב ושבת שתי קדושות הן ואם עירב למזרח ליום ראשון אינו מועיל לו לשני אלא בשני הרי הוא כבני עירו ואם עירב לרוח זה לשני הימים צריך שיהא העירוב קיים בין השמשות של יום ראשון ובין השמשות של יום שני שאין זה כיום אחד עד שנאמר שמאחר שהיה קיים בין השמשות של ראשון זכה לשני הימים אעפ״י שאינו קיים בין השמשות של שני אלא שתי קדושות הן וכיצד הוא עושה מוליכו בראשון ר״ל ערב יום טוב לסוף אלפים אמה ופי׳ הדברים על ידי שלוחו שאם היה הוא עצמו הולך שם אף בלא עירוב קנה שביתה ברגליו אלא מוליך את העירוב על ידי שלוחו או על ידי עצמו ובמתכוין לקנות בעירוב ומחשיך עליו ר״ל שמעמידו לשם עד שיקדש היום ואומר שיקנה לו העירוב וקונה לו ואחר כך נוטלו ובא לו שאם יניחנו שם שמא יפסד ונפקע עירובו לשני ובשני ר״ל ממחרת שהוא יום טוב ראשון מביאו לשם ומחשיך עליו ואוכלו לשם אם ירצה שהרי שבת הוא ואין יכול להביאו ואין אומרין הואיל ובידו להוליכו יהא כאילו הוליכו אחר שכבר הונח שם לשני הימים שהרי פעמים שאי אפשר להוליכו כגון יום טוב אחר השבת שאין לו תקנה אלא שיניחנו שם ערב שבת ולמחר בשבת ילך ויראה ואם ישנו שם עדיין יחשיך ויקנה לו לשני ואף ביום טוב לפני השבת אם היה מקום המשתמר מניח שם ועירוב קונה לו בתחלת השבת לשבת ואין צריך לומר (לו) כלום. ואעפ״י שבתלמוד המערב נראה שדוקא נוטלו ומחזירו שלא תהא הנחתו בחמישי קנה לו בשבת לכתחלה הואיל ויום טוב מפסיק בנתים וצריך להחזירו לשם (ממש) [עירוב] בערב שבת. נראין הדברים כחולקין על תלמוד שלנו ואין לסמוך עליהן. ולשון תלמוד המערב בזה ר׳ חגאי בעי היה עומד בחמישי בשבת ואמ׳ תקנה לי שביתה בשבת על דעתיה דר׳ אליעזר קנה על דעתין דרבנן לא קנה אמ׳ ר׳ יוסי למה אין מערבין מערב יום טוב לשבת שכן אין מערבין מערב שבת לשבת. ופרשו בו גדולי הדור כלומר אינו דומה מערב בחמישי לשבת למשנתנו שלא אמרו אלא מוליכו ומחזירו אבל להניחו לכתחלה מערב יום טוב לשבת לא אלא שמפני שאין מערבין מערב שבת זה לשבת מפני שהוא יום טוב הואיל ואין לו להניחו למחר בשבת אף במניחו בחמישי לא שאינו קונה ממילא אבל בחמישי דעלמא הואיל וראוי לערב מערב שבת לשבת מערב הוא בחמישי. ומכל מקום הרי אמרו מערב אדם לכל שבתות השנה ומי לא עסקינן אף בשיום טוב לפניה ועוד שאם כן אי אפשר לערב בפת ליום טוב שלאחר השבת שהרי אי אפשר לו להחזירו בשבת אלא שאין הדברים נראין וכל שהוא מקום המשתמר מניחו לשם וקנה לו שביתה מאליו אם ישנו שם ולמטה יתבאר הענין בארוכה: