מאירי על עירובין ו

אמה האמורה לענין מבוי ולענין סכה נחלקו בה בסוגי׳ זו שלדעת אביי בשם רב נחמן שיעורן בחמש׳ טפחים ושל כלאים בששה הכא לחומרא והכא לחומרא וכשהקשו עליו שאין כאן חומרא אלא לגובה המבוי שלא יהא חללו גבוה מעשרים באמה בת חמשה וכן בפרצת מבוי ר״ל מבוי שנפרץ בראשו מצדו האחד שעד עשר אמות נחשב פתח וביתר מעשר פסול ונמצאת מדידת שיעור זה בחמשה טפחים חומרא הא לענין משך מבוי ר״ל שלא להקרא מבוי להכשירו בלחי וקורה אלא במשך ארבע אמות אם תשערם בחמשה הרי זה קולא תירצו בה רוב אמות קאמ׳ כלומר שלענין משך מבוי מודה הוא שבששה הם נמדדות ומכל מקום לענין סוכה אין בה קולא שהרי לענין גובה ולענין דופן עקומה נמצאת מדידתם בחמשה חומרא ורחבה אינה משוערת באמות שאין הלכה כר׳ שאמ׳ כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה אלא כרבנן שאפי׳ אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו כשרה.

ומכל מקום רבא בשם רב נחמן אמ׳ שכלן משוערות בששה אלא של סוכה ומבוי מצומצמות ושל כלאים שוחקות וכמו שאמרו אמת כלאים בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות. והיתרון שבין עצבות לשוחקות יראה לגדולי הדור שהוא חצי אצבע לאמה ממה שאמרו בפסח שני פרק כיצד צולין שתי אמות היו בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מערבית דרומית. ושושן זה הוא מקום שהיה על חומת שער המזרחי של הר הבית ושושן הבירה היה (מצוייה) [מצוירת] שם ואמר עליהן אחת היתה יתרה על של משה חצי אצבע ואחת יתרה עליה חצי אצבע ונמצאת יתרה על של משה אצבע ואותה של משה ודאי היא היתה המכוונת והבינונית ועשו בשושן זה האחת שוחקת בערך לראשונה ומתוך שהיו אלו יתרות היו אותן של ששה נקראות בינוניות. ולגדולי המחברים ראיתי בקצת חבוריהם שפירשו במצומצמות שיהיו אצבעות מהדקים זה עם זה בשעת המדידה ובשוחקות שיהו נוגעות זו בזו ולא בהדוק אלא בדרך שיכנס האויר ביניהם. ומכל מקום אתה צריך לחקור במשך מבוי מיהא אם נשערם עצבות או שוחקות שהרי השוחק בהם חומרא. ותדע שגדולי המחברים מזקיקים בה לשוחקות ולגובה ופירצת מבוי עצבות הכא לחומרא והכא לחומרא וכן כתבוה גדולי הראשונים שבקאטאלונייא. ומכל מקום יראה לגדולי הדור שכל לענין מבוי בששה מצומצמות ואף במשך מבוי שצמצומן קולא והניחום על שיעורן שאם לא כן הרי אף לרבא יכול להקשות הכא עצבות מאי טעמא משום חומרא הא איכא משך מבוי דקולא והיה לו לתרץ רוב אמות קאמ׳ ולהודות במשך מבוי ששיעורן בשוחקות אלא כל שבמבוי שיעורן בצומצמות הואיל (ורבן) [ורובן] צמצומן חומרא אין לחלק במין אחד בין מצומצם לשוחק והדברים נראין. ומכל מקום בכלאים נראה לי שאין משערין אותן בשוחק אלא במקום שהשוחק בו חומרא שאם אמרוה לענין סוכה ומבוי ולענין העמדתן על מתכונתן יאמרו להרבות במדתן להקל הא ודאי לא. ושיעור הטפח לא נתבאר כאן ובמנחות פרק התכלת התבאר שטפח של תורה ארבע בגודל חמש באצבע שש בקטנה:

יתבאר במקומו לענין כלאי הכרם שהבא לזרוע בצד הכרם מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפני׳ וזורע. הא בתוך הכרם מיהא אסור אף בהרחקת ארבע אמות כל שהוא בכלל שם הכרם וגפן יחידית אינה נקראת כרם ומרחיק ממנה ששה טפחים ודיו (ממטה) [מעתה] קרחת הכרם והוא כרם שחרב באמצעו ונשאר שלם בגפניו בסביבות הקרחה משני צדדיו ר״ל למזרח ולמערב נחלקו בה בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי אין קרוי שדה אלא בשמנה אמות וכל שאינו קרוי שדה בטל הוא אצל הכרם ונקרא תחום הכרם ואסור לכתחלה אף בהרחקת ארבע אמות אבל כשקרחתה בעשרי׳ וארבע אמות [שכשתטול ארבע אמות לכל רוח] משני צדדיו ר״ל למזרחה ולמערבה לעבודת הכרם שהיו רגילים לחרוש בשוורים נשתיירו שש עשרה שמנה למזרח ושמנה למערב והרי הוא שדה ואינו בטל לגבי כרם. ועל הדרך הזה אתה מפרשה אם נשתייר שלם בגפניו בכל סביבותיו ולבית הלל ארבע אמות חשוב שדה ודיינו בקרחת שש עשרה שכשתטול ארבע לכל רוח לעבודת הכרם נשתיירו שמנה ארבע לכאן וארבע לכאן וזורע בהן אחר שהניח לכרם כדי עבודתו הא פחות מיכן אסור לכתחלה הא בדיעבד הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח לא קדש אעפ״י שהוא בתחום הכרם והלכה כבית הלל:

היתה קרחה זו שלא באמצע הכרם אלא בין הכרם לגדר והוא הנקרא מחול הכרם ואף הוא צריך ד׳ אמות לצד הכרם לעבודת הכרם וארבע לצד הגדר שאין דרך לזרוע ולנטוע בה אלא שאדם מניחן לילך סביבותיה ולהעמיד שם בקר וכליו וכל שיש שדה באמצע שהוא שמנה לבית שמאי וארבע לבית הלל זורע. וזהו שאמרו בית שמאי אומ׳ שש עשרה ובית הלל אומרי׳ שנים עשר והלכה כבית הלל. ואם היתה הקרחה בין הכרם לגדר אלא שיש בסביבותיה גפנים לשלש רוחות ר״ל לצד מזרחה ומערבה וצפונה והגדר לצד הדרום אתה (משמר) [משער] שישתיירו ד׳ אמות לכל רוח וד׳ אמות שדה ונמצאת משער בהן שש עשרה על שש עשרה שכשתטול ארבע לכל צד ישתיירו שמנה ארבע לכאן וארבע לכאן שאין אתה צריך ליתן ארבע לכל צד אלא מצד הגדר ובצד שכנגדו וכן הדין בקרחת אמצע הכרם שיש גפנים לכל ארבע רוחותיו אי אתה צריך ליתן ארבע לכל צד יתר על כדי עבודתו אלא לשני צדי אורך הכרם ויש חולקים בזו:

דרך הכרם להיות שורותיו נטועות ברחוק ארבע אמות ביניהן כדי להלך עגלה ביניהן וכל שנטע בפחות מכן אינו כרם אם מצד שאין לו צרכו להלוך עגלה אם מפני שיונקים הם זה מזה וכמתים הם חשובים ואם כן אינו נקרא כרם ודינו כגפן יחידית ומרחיק ששה טפחים וזורע ואין הלכה כדברי האומר רואים את האמצעיים כאלו אינם:

ולענין ביאור מיהא אתה צריך לשאול לדעת האומר כן תינח בכרם גדול אבל בכרם קטן והוא שנים על שנים ואחת יוצאה זנב שאם אתה אומר רואין אין כאן כרם כלל הרי מכל מקום שיעורן בשוחק קולא. אפשר שלא דברו אלא על הרוב. ומכל מקום אחר שפסקנו שאינו כרם ולקולא צריך אתה לשערן בצמצום ולהעמידן על (מתקונתן) [מתכונתן] כמו שכתבנו למעלה: