מאירי על עירובין נד

לוקחין בקר על גב עורו וצאן על גב גיזותיה ויין על גב הקנקן ויצא העור והגיזה והקנקן לחולין ואין צריך לחזור ולמכור כדי שיאכל המעות בירושלם שמן הסתם דברים אלו נבלעים עם ערך הבקר והצאן והיין ויתבאר במקומו דוקא בלוקח מבעל הבית שאין מנהגו לדקדק במכירתו אבל בלוקח מן התגר שמדקדק במכירתו לא יצא לחולין ובבעל הבית עצמו לענין קנקנים דוקא בסתומות והתמד והוא המים שנותנין על השמרים שהחמיצו נקחים בכסף מעשר על הדרך שביארנו בראשון של חולין וגדולי הרבני׳ פרשו בכאן תמד מים שנותנין על החרצנים:

אין לוקחין דגים בכסף מעשר שני וכל שכן שאין לוקחין ממנו ציר. כללו של דבר אין לוקחין אלא דבר שהוא פרי מפרי וגדולי קרקע ופי׳ פרי מפרי הוא דבר היוצא מדבר אחר הן דרך הריון והולדה הן דרך זריעה ונטיעה כגון בהמה חיה ועוף מאמותיהם וענבים מגפניהם וכן הדומים לאלו אבל לא כמהין ופטריות שאין להם זרע ואין יוצאות זו מזו וכן הדומים להם ולשון פרי לאו דוקא אלא כל דבר שהוא פורה ופי׳ גדולי קרקע הוא כל דבר שיהא מזונם או יניקתם מן הארץ לבד ומתוך כך אין לוקחי׳ מהם דגים מפני שאעפ״י שהם פרי מפרי אינן גדולי קרקע ר״ל שאין נזונין מן הארץ לבד. ומה שנתגלגל בכאן במדת כלל ופרט וכלל אם נדרשת בכלל ופרט אם (ברבה) [בריבוי] ומיעט וכן אם כללא קמא דוקא אם כללא בתרא דוקא כבר ביארנו הכל בסנהדרי׳ פרק נגמר הדין: