מאירי על עירובין לד

מת מצוה פרשו בכאן שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ופרשו גדולי המחברי׳ אחרים עונין לו שיש לו יורשים וכן נראה ביבמות. ומכאן למדו רבים שאלו האורחים הבאים מארץ אחרת ואין להם יורשים כאן שבכלל מת מצוה הם וכהן מטמא להם. ומכל מקום נראין הדברים שכל שמזומן על ידי ישראל לקברו אין זה מת מצוה:

מאחר שביארנו בחיוב מים אחרונים שהיא מפני מלח סדומית לא סוף דבר אחר אכילה אלא אף מדד מלח או נגע בה צריך ליטול ועכשיו מיהא בטלה לה תורת מלח זה ולא הוזקקנו לנטילה מצדה. וכבר ביארנו עניני הנטילה והלכותיה במסכת ברכות [בסופו בקונט׳ בית יד]:

כבר ביארנו במסכת שבת שיציאת חוץ לתחום אפי׳ לשלש פרסאות אין בה מיתת בית דין ולוקין עליה ואעפ״י שלאו שלה מאל יצא איש ממקומו וידוע שאף ההוצאה נכללה בו ואחר שהיציאה וההוצאה שניהם בפסוק אחד יראה לומ׳ שהוצאה שהיא חמורה עיקר ונמצא עיקר הלאו ניתן לאזהרת מיתה הרי אמרו מי כתיב אל יוציא אל יצא כתי׳ ונמצא עיקר הפסוק ליציאה חוץ לתחום ולוקין עליו ומכל מקום דוקא בשלש פרסאות אבל אלפים אמה אינן אלא מדרבנן ומה שאמרו תחומין דאורייתא ופירושו באלפים אמה ר׳ עקיבא היא ואין הלכה כמותו. ומכל מקום בני מחנה צריכין לערב אף לאלפים אמה הואיל ועיקר התחומין ר״ל שלש פרסאות [מן התורה. ויש פוסקים דגם שלש פרסאות] דרבנן וכבר ביארנו קצת ראיותיהם בראשון של יום טוב וכמו שנבאר עוד בה בפרק שלישי. ולדעתם בני מחנה פטורים אף בעירובי תחומין. וקצת גאונים החמירו לפסוק כר׳ עקיבא אף באלפים אמה ממה שאמרו בפרק מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ומכאן החמירו בזו שאמרו אף עבד ושפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שאין עושין בה מעשה אלא בעד אחד כשר והדברי׳ (מחוברים) [מסתברים] כדעת ראשון וכן פסקוה גדולי הפוסקי׳. ואף גדולי המחברי׳ כתבוה כן אלא שגדולי הדור כתבו משמם בתשובה שאינם מן התורה אלא אם מהלכים ברשות הרבים (במחנה) [כמחנה] ישראל וזה תמה שאם אמרו כמחנה ישראל לענין שיעור לא אמרוה שיהו לגמרי כן ועוד שהרי מחנה ישראל רשות היחיד היא ומחנה לויה הוא שהיה רשות הרבים כמו שהתבאר בפרק הזורק. ואף הם כתבו בתשובת שאלה שאין איסור תחומין בימים ובנהרות בין שיש בעומק המים מעט בין שיש בהם הרבה ולא נסתפקו בתחומין למעלה מעשרה אלא ביבשה ויש לפקפק בדברים אלו כמו שיתבאר בע״ה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

עושין פסין וכו׳ כונת הפרק אמנם הוא בביאור החלק הרביעי ר״ל בענין הרשויות ומעט מן החלק השני בענין עירובי חצרות ורבו יסוב על שלשה ענינים: הראשון בענין מה שהקלו לעולי רגלים בפסי ביראות.

והשני בענין גנה וקרפף ודיר וסהר. והשלישי בענין עירובי חצרות במי ששכח אחד מן החצר ולא עירב עמהם על איזה צד אוסר. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר עושין פסין לביראות וכו׳ וביראות אלו פירושו מים נובעין מלשון באר והוא שאמר לשון ביראות ולא לשון בורות שהיה במשמע מים מכונסים. וביראות אלו הם ברשות הרבים או בבקעה שהיא כרמלית והביראות עמוקות עשרה ורחבות ארבעה והם רשות היחיד ואם ימלא בלא הכשר פסין נמצא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית ונמצא נמנע מהשקאת בהמתו וכתי׳ למען ינוח ולא (יאנוח) [ינוח] ומתוך כך עשו להם תקנה זו שיקיפו את הבאר בפסין אלו ויהא כל מה שבתוך הפסים נחשב רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותכנס בהמתו לשם ותשתה ודיינו שיהא ריוח ליכנס הבהמה לשם ראשה ורובה (אין) [ואין] גוזרין שמא תמשך לאחוריה לרשות הרבים ויוציא הלה את מימיו אצלה. ושיעור הכנסת ראשה ורובה הוא שתי אמות ואמר בתקון זה שצריך ארבעה דיומדין והדיומד הוא נראה כשנים ומונח בקרן זוית שטחו האחד לרוח זה ברחב אמה וכן בארבע הפאות ונמצאו ארבעה הדיומדין נראין כשמנה. ור׳ מאיר מזקיק עוד פסין פשוטין בין הדיומדין בשיעור אמה רוחב ונמצא כאן היקף שנים עשר אמה.

ואמר אחר כן על הדיומדין ועל הפשוטים שכלם גבהם עשרה ורחבם ששה. שאף הדיומד רוחב כל דופן ממנו ששה. ואעפ״י שבפסי חצר דיינו ברחב ארבעה. טעם הדבר מפני שיש שם שלש מחיצות שלימות. ועביין כל שהו שאין לנו אצל העובי כלום. וזו היא צורת הבאר והדיומדין והפסין. וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש [בקר]. פי׳ רבק הוא כעין עול שמכניסי׳ בו פרו׳ הרבה בשעת דישה ובלשון לעז קורין אותו קוצלי. ופי׳ הענין הוא שמתירין ביניהן ר״ל בין כל שני הדיומדין שבהן אויר שיהו יכולות לעבור באותו אויר שש פרות ושיעורן ברחב כל אחת מן הסתם אמה ושני שלישי אמה ונמצא אויר עשר אמות.

קשורות. ר״ל נצמדות יפה בתוך רבקן שאם נכנסות בפזור יהא שיעור האויר גדול יותר מדאי. אחת נכנסת ואחת יוצאה ר״ל אחת מן הרבקות והוא שיעור מרווח מעט משיכנסו השש פרות ביחד אבל באויר יתר מזה אין מתירין. ור׳ יהודה מתיר באויר שיכנסו שם שמונה פרות על הדרכים שהוזכרו בשש לר׳ מאיר ונמצא כאן אויר שלש עשרה אמה ושליש שר׳ יהודה סובר שעד תחום זה נקרא פתח ועל כונה זו בעצמה התיר ר׳ יהודה תחלה בדיומדין ולא הזקיק למיעוט פסי׳ וכן על כונה [זו] חלק עליו ר׳ מאיר להצריך במיעוט פסין ר״ל שאין עיקר ומחלוקת בפשוטים עד שתאמר שבכל הבורות יהא ר׳ מאיר מצריך פשוטים וכן בכל הבורות יהא ר׳ יהודה אומר שדיו בדיומדין אינו כן שכל שאין בין הדיומדין אויר יתר (מעשרה) [מעשר] אף ר׳ מאיר אינו מצריך פשוטים וכל שיש ביניהן אויר יותר מי״ג אמה ושליש אף ר׳ יהודה מצריך פשוטים נמצא שהבאר שחלקו עליו הוא באר שאויר י״ג אמה ושליש בין דיומד לדיומד שלר׳ יהודה אינו צריך כלום ולר׳ מאיר צריך מיעוט עד שלא יהא אוירו אלא בעשר לרוח אחת. ולמדת שבבור שמנה אף ר׳ מאיר אינו מצריך (פסין) [פשוטים] שאם אין הבור רחב אלא שמנה אמות ברבוע כשהוא מרחק הדיומדין עד שתכנס שם ראשה ורובה שזהו שתי אמות נמצא חדו של דופן דיומד הדרומי רחוק משפת הבור שתי אמות וכן הצפוני ונמצא מחדו של דיומד דרומי לצפוני ארבע אמות ורחב הבור שמנה הרי שתים עשרה והרי מתמעט האויר בדופן הדיומד המזרחי אמה ובמערבי אמה ולא נשאר אויר אלא בעשר והרי שאין זה צריך מיעוט אף לר׳ מאיר. וכן אם הבור שתים עשרה אף לר׳ יהודה צריך מיעוט שכשהרחיק את הדיומדין שתי אמות מן הבור נמצא חלל בין דיומד לדיומד שש עשרה אמה וכשנתמעט באמה מכאן ואמה מכאן נשתייר אויר ארבע עשרה אמה בינתים והרי ר׳ יהודה אינו מתיר בכך וצריך מיעוט (הה) [הרי] לא נחלקו אלא משמנה ועד שתים עשרה כגון בור תשעה שנמצא חלל שבין הדיומדין י״ג אמה וכשנתמעט בשתי אמות נמצא חללו י״ב וכן בבור אחד עשר שנמצא חללה חמש עשרה אמה וכשנתמעט בשתים נשאר חללו שלש עשרה אמה ובכל אלו לר׳ מאיר צריך מיעוט ולר׳ יהודה אין צריך מיעוט והלכה כר׳ יהודה.

ואמר אחר כן שמותר להקריב היקף זה לבאר שכל שהוא מקרב את ההיקף ממעט את האויר ומכל מקום צריך שלא יקרבנו אלא בכדי שישאר אויר שתהא פרה יכולה ליכנס ראשה ורובה והוא שתי אמות שמאחר שעיקר תקנה זו נעשית בשביל בהמות של עולי בבל כמו שיתבאר אם אינה נכנסת ראשה ורובה תמשך לאחריה ויבא להוציא לה לחוץ וכל שאינו כן אפי׳ לגדי אסור. וכן מותר להרחיקן כמה שירצה ובלבד שיזהר שלא יהא שם אויר ביתר משלש עשרה אמה ושליש כגון שאם הבור ברחב ארבע אמות יכול להרחיק חמש אמות מכאן וחמש מכאן שהרי אין כאן אויר בין דיומד לדיומד אלא ארבע עשרה אמה כשיתמעט באמה של דיומד מכאן ומכאן אין כאן אויר אלא שתים עשרה אמה ואף אם רוצה להרחיק יותר ויותר ירחיק כמה שירצה ובלבד שירבה בפסין למעט את האויר או יאריך הדיומדין שאין הכונה אלא שלא יהא שם אויר ביתר משלש עשרה ושליש לר׳ יהודה שהלכה כמותו. ור׳ יהודה חלק בזו לומר שלא הותר אף במיעוט פסין אלא עד בית סאתים. ר״ל בכדי שיהא החלל בית סאתים לבד כדין מקום המוקף שלא לדירה והשיבוהו שלא אמרו בית סאתים אלא בגנה וקרפף שאין בו צד תשמיש לאדם ואין היקפן לדירה כלל אלא לטיול ולזריעות. ויש מפרשי׳ שמאליהן נעשו המחיצות ואין נראה כן. אבל דיר ר״ל היקף העשוי בשדות לבהמות ויש בו בית דירה לרועה. וסהר והוא גם כן היקף העשוי לבהמות אלא שהוא בעיר. ויש גורסי׳ סחר מלשון היקף. והמוקצה והוא רחבה שאחורי הבתים. או חצר והוא שלפני הבתים כל אלו תשמיש אדם הם והיקפם מכשירם אפי׳ לבית חמשת כורים או עשרה אלא שבדיר וסהר דוקא בשלא נשאר שם בית סאתים פנוי ר״ל יותר מכדי צרכו וכן פסים אלו הואיל ומימיהם ראויות לשתיה תשמיש אדם הוא והיקף דירה הוא ומותר בשיעור כמה אלא שאף זה בשלא ישאר שם בית סאתים פנוי. ויש חולקי׳ להקל אף בזו אלא שלקצת גדולי הדור ראיתי שהביאו בה ראיה שהרי בגמרא נראה בהדיא שהיקף חבלים מחיצה ראויה יותר ולא הקלנו בה בבית סאתים פנוי ואין דינם בזו כחצר או כמוקצה שדינו כחצר ופרשו בגמרא ששיעור זה של ר׳ יהודה בבית סאתים פירושו בור בלא פסין כלומר שכל שהבור לבד אינו יתר מבית סאתים אעפ״י שאם תחשוב עם חללו חלל שבין הבור לדיומדין יתר מבית סאתים כשר מפני שאדם נותן עיניו בבורו כלומר שכל הבא ללמוד מקום (היכר) [היתר] טלטול מכאן ממקום הבור הוא למד ולא ממקום המחיצה והרי הבור מיהא אינו אלא בית סאתים ואעפ״י שההיקף יתר לא יבא להתיר מכאן יתר מבית סאתים בעלמא וכל שכן שהוא אומר כן בהרחקת הפסין מן הבור שאם היה שם יתר מבית סאתים לבד משיעור הבור פוסל ורבנן נחלקו עליו בין בריוח שבין פסים לבור בין בריוח חלל הבור. ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין. ואעפ״י שכבר נאמרה חזר ושנאה ללא צורך או לעשותה (סתם ואחר מחלקת) [מחלוקת ואח״כ סתם] שהלכה כסתם לומר שהלכה כרבנן.

ר׳ יהודה אומר אם היה דרך הרבים עוברת בין הפסים יסלקנה לצדדין. ר״ל חוץ לפסין שאי אפשר להתיר טלטול במחיצות כעין אלו אם רבים בוקעין בה. ואעפ״י שר׳ יהודה בעצמו אמר בשני בתים בשני צדי הרבים שעושה לחי מכאן ולחי מכאן בזו יש כאן שתי מחיצות גמורות אבל זו שאין כאן מחיצה גמורה וכל פרוצים שלה מרובים על העומדים אתו רבים ומבטלי מחיצאתא [אף בארבע וכל שיש בו דרך מיוחדת לרבים ודרך הרבים גמורה עוברת בתוכו אינו רשות היחיד בשום פנים] וחכמי׳ אומ׳ אינו צריך שאין אומרי׳ אתו רבים ומבטלי מחיצאתא (אף בארבע וכל שיש בו דרך מיוחדת לרבים ודרך הרבים גמורה עוברת בתוכו אינו רשות היחיד בשום פנים) ואעפ״י שאמרו עליה בגמרא ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר דאמרי תרויהו כאן הודיעוך כחה של מחיצה כלומר ממה שאמרו שאין צריך לסלקה שכל שיש שם ארבע מחיצות שהן מחיצות מן התורה שוב אין בקיעת הרבים מבטלתן כבר הקשו לר׳ יוחנן מדידיה אדידיה ותירצו לדעתו כאן הודיעוך וליה לא סבירא ליה. ואעפ״י שעל כרחך לר׳ אלעזר מיהא סבירא ליה ממה שאמר הזורק לבין הפסים חייב כמו שיתבאר אפי׳ הכי קיימא לן כר׳ יוחנן שהוא רבו של ר׳ אלעזר שהרי פסקנו ברשות הרבי׳ שאינה מתערבת אלא בדלתות מפני ששאר מחיצות בקיעת רבים מבטלתן ואעפ״י שבראשון של שבת [ו:] אמרו זו היא למעוטי דר׳ יהודה דאמ׳ אם היה דרך לרבים יסלקנה לצדדין אלמא שאין הלכה כר׳ יהודה מכל מקום אין כחה יפה מכחה של משנה זו שאמרנו כאן ולא סבירא ליה למדת שהלכה כר׳ יהודה ולא מטעמו של ר׳ יהודה שהרי ר׳ יהודה לא אמרה אלא בפסים ואנו פוסקים כן בקצת מיני רשויות אף במחיצות מעלייאתא כמו שביארנו ברשות הרבים שאפי׳ היו בה ארבע מחיצות כגון סרטיא (צסיסין) [צריכים] לדלתות נעולות:

אחד באר הרבי׳ כלומר היתר זה נעשה לבאר בין של יחיד בין של רבים ובבור של רבים שהבאר אעפ״י שהוא של יחיד הואיל ואינו פוסק הקלו בו מפני שמאחר שהמים נובעים אף היחיד מן הסתם אינו מקפיד על דליית רבים ממנו והבור אם הוא של רבים אעפ״י שהוא פוסק הואיל ושל רבים הוא הקלו בו לכבוד רבים אבל בור של יחיד שיש כאן שתים לגריעות שהוא פוסק והוא של יחיד לא הקלו שמא יבא לטלטל שם אחר שיתיבשו מימיו. ור׳ יהודה בן בבא סובר שלא הותר אלא בנובעים ובשל רבים [אבל של יחיד] אפי׳ באר אסור עד שיעשה מחיצה עשרה סביבו והיא הנקראת חגורה וכן בבור אפי׳ של רבים והלכה כר׳ יהודה בן בבא. ויש מפרשי׳ חגורה היקף חבלים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: