מאירי על עירובין כט

לחי העומד מאליו כגון שגדל לשם אילן או שנעשה שם תל או עמוד שלא לשם לחי אם הדבר ברור שלא סמכו עליו מאתמול [לא הוי לחי] אבל כל שאפשר שסמכו עליו מאתמול כגון שלא היה שם לחי אחר אלא זה בין שלא היה שם אחר מעולם בין שהיה שם אחר (ומכל מקום) ונפל (זה) מבעוד יום עד שאפשר שעלה על דעתם מבערב לסמוך עליו הרי זה לחי אעפ״י שלא הוקבע לשם לחי הואיל ועליו סמכו שמאחר שהוא [משום] מחיצה ולא משום היכר מחיצה מאליה מחיצה היא הא קורה העומדת מאליה כגון אלו שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק אין זה כלום שהקורה משום היכר ואין היכר אלא כשהוקבע לכך. ושמא תאמר לחי מיהא (אויל) משום מחיצה היא ומחיצה העומדת מאליה מחיצה היא נתיר אף בשלא סמכו עליו מאתמול שהרי במחיצה אף בעשויה בשבת מאליה מתרת כגון מחיצה של בני אדם ושאר מחיצות נראה שמתוך שאינה מחיצה הניכרת החמירו בה הא במחיצה גמורה אין לחלוק בה בין סמכו ללא סמכו וכמו שאמרו העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה אעפ״י שלא נטעו האילנות לשם מחיצה. וכן בענין פסי ביראות אמרו שאם היה שם אילן או גדר או מחיצת קנים בפחות פחות משלשה נדון משום דיומד על הדרך שיתבאר בפרק שני [יט:] אעפ״י שלא נעשו מתחלה לכך:

אילן המיסך על הארץ שיש תחתיו חלל בגובה עשרה והנופים מתעקמים בראשיהם וחוזרים ונוטים כלפי קרקע מכל צד (דיו) סביב אם אין בין ראשי הענפים ולארץ שלשה טפחים משתמש תחתיו שהרי יש כאן לבוד ונמצאת מחיצה עשרה ופרשוה במסכת סוכה בשעשה שם הוצא ודפנא בשתי וערב עד שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה הא כל שעשה כן מותר שמחיצה מאליה מחיצה היא. ומכל מקום אם היה תחת האילן יתר מבית סאתים אסור לטלטל תחתיו שהיקף שאינו עשוי לדירה אלא לאויר שחוצה לה לשמור משם שדות וכרמי׳ אינו היקף גמור ודינו כקרפף שלא לטלטל בו אלא עד בית סאתים שעד כאן דינו כחצר כשיעור חצר המשכן ואין נותנים לו דין הוקף לדירה שמטלטלין בכלו אפי׳ עד עשר כורים:

מי ששבת בתל גבוה עשרה ר״ל שקדש עליו היום שם וקנה שביתתו לשם אם יש באותו תל מארבע אמות עד בית סאתים וכן (בוקע) [בנקע] עמוק עשרה שהוא מארבע אמות עד בית סאתים וכן בקמה קצורה שהשבלים מקיפים אותו מקום הקצור ויש בגובה השבלים עשרה טפחי׳ ומלא את השבלים הוצא ודפנא שלא ינידם הרוח כמו שהתבאר בשני של סוכה [כה.] והחלל שבתוכו מארבע אמות עד בית סאתים מהלך כל אותו תל או נקע או מקום הקצור כברשות היחיד שמחיצה מאליה מחיצה היא והולך חוצה לה אלפים אמה. וזה שאמר מארבע אמות פרשו גדולי הרבנים מפני שפחות מארבע אין צריך תל או נקע ומה ענין לומר בו מהלך את כלו אף בלא תל ונקע אלא ברשות הרבים גמורה מקומו של אדם ארבע אמות הוא אבל גדולי מפרשי׳ כתבו (באבע) [בארבע] אמות אלו שהן בשפוען ארבע אמות היא רשות היחיד אבל בחמש אמות רשות הרבים היא אין לו אלא ד׳ אמות על דרך תל המתלקט עשרה כמו שיתבאר:

אבני גדר היוצאות בראש כותל המבוי ומובדלות זו מזו אם הבדלן בפחות משלשה יש כאן תורת לבוד ואין צריך לחי אחר אעפ״י שאפשר שלקשירת הבנין זה בזה הונחו ולא לשם לחי שהרי לחי העומד מאליו מכל מקום לחי הוא ואם יש ביניהם שלשה אינו כלום. וכותל שצדו אחד כנוס מחברו כבר ביארנו שנדון משום לחי בין נראה מבפנים ושוה מבחוץ: