מאירי על עירובין כג

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אעפ״י שמבוי סתום הכשרו בלחי וקורה חצר מיהא צריכה שני פסין ר״ל לחי מכאן ולחי מכאן או פס ארבעה ברוח אחת וכן בפרצתה ר״ל אם נפרצה לרשות הרבים במילואה אם נשארו לה גפופין מכאן ומכאן במשהו מותר לטלטל בכלה אם הגיפופין בגובה עשרה אין צריך צורת פתח הואיל ואין פרצתה ביתר מעשר ואם לא נשאר לה גיפוף אלא מצד אחד צריך שיהו בו ארבעה טפחים ומכל מקום ברחב מעשר צריך צורת פתח וזה שהכשרנו חצר בפס ארבעה או בשני לחיים כתבו גדולי הדור דוקא בדופן רביעית כמבוי אבל בשלישית צריך לעומד מרובה ובפרצת עשר לבד ואם לא כן צריך צורת פתח (לדעת) [ולדעת] קצת אף צורת פתח לא יכשיר כדרך שכתבנו למעלה. וחצר שאינה רחבה בפתחה ארבעה אין אומרי׳ להתירה בלא כלום כדרך שאמרנו במבוי אלא צריכה שני לחיים במשהו או רוב דופן והוא שאמרו בזו כאן בחצר כאן במבוי כלומר שלא התירו פחות מארבעה אלא במבוי:

מחיצה תלויה והיא שאינה מגעת עד הקרקע בפחות משלשה אינה מחיצה ולא התירוה אלא במים בגזוזטרא שהיא למעלה מן הים על הדרך שיתבאר במסכתא זו קולא הוא שהקלו חכמים ואעפ״י שהקלו בה מכל מקום לשון ים שנפרץ החצר (לו) במלואו אין מקילין בהכשרו במחיצה תלויה אלא שבצדדין ידועים לא לענין למלא ממנה ולא לענין טלטול בחצר וכיצד הוא דין זה הרי אמרו לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה עשרה ר״ל שנפרצה החצר מצד כותל אמצעי הסתום ונכנס בו לשון ים והרי שהים כרמלית והחצר רשות היחיד. ופרשוה גדולי הרבנים שלא נפרצה במלואה וראיה להם על שהפליגו בה בין עשר ליתר מעשר אם נפרצה במלואה אף בעשר דינה כיתר מעשר. ומכל מקום גירסת הספרים מימלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והרי (נפרסה) [נפרצה] חצר במילואה למקום האסור לו. ומכל מקום הם מפרשים שכל פרצה יתר מעשר מלואה הוא קורא לה ועוד שמאחר שהוא מחזר בקושייתו להיות לשון ים זה אוסר מה שבפנים הרי אין בין שפת הלשון הנכנס לחצר מחיצות כלל לענין מה שבפנים והרי שאר החצר (לענין מה שבפנים) נפרצה למקום האסור לה ופירו׳ הדברי׳ שלשון ים זה שנכנס לחצר דרך פרצתו אם פרצת החצר במלואה ר״ל שלא נשאר שם פס ארבעה או שני משהויין נשארים לכאן ולכאן אין זה פתח ואין ממלאין ממנה בשבת בחצר אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסתו שהיא מחיצה הנכרת שלשם המים נעשית והואיל ויש בה עשרה אעפ״י שרחוקה מן הקרקע שלשה מחיצה תלויה מתרת במים ואומרי׳ בה גוד אחית אחר שיש שם עשרה מה שאין כן בשאר מחיצות דגוד אסיק אמרינן גוד אחית לא אמרינן בזו אמרינן גוד אחית אחר שנעשית לשמה ושניכר לכל שלשם זו נעשית ושאינה משמשת לדבר אחר או שתהא שם מחיצה נוגעת בקרקע הא לא היתה שם מחיצה נוגעת בקרקע ולא מחיצה תלויה שיהא ניכר לכל שבשבילה נעשית אין ממלאין הימנה.

ויש שפרשו במחיצה זו לגדור בה את הפרצה עד שלא ישאר מן הפרוץ אלא עשר לבד וכל שאינו בדרך זה אין ממלאין ואפי׳ לא היה הלשון עמוק עשרה ורחב ארבעה שאינו חולק רשות לעצמו והיה לנו [לומר שבטל] אצל החצר מכל מקום אסור מפני שאף הלשון נפרץ במלואו לים ואינו מכלל החצר שכל מים הנכנסי׳ בפרצה היוצא מתורת פתח אין להם דין החצר אלא דין כרמלית עד שימעט הפרצה עד עשר או שיעשה צורת פתח ובפרצת עשר מיהא הואיל ויש בה פס ארבעה או שני משהויין אינו צריך כלום ומותר למלאת וכל שכן לטלטל בחצר הא בפס אחד של משהו [אינו] מתיר בחצר אפי׳ במים. וכתבו גדולי המפרשי׳ דוקא בשאין בלשון עומק עשרה ורחב ארבעה שהוא בטל אצל חצר כמו שכתבנו ופרצה אין כאן שפתח הוא אבל אם הלשון עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי הוא חולק מקום לעצמו ואף בפרצת עשר לבד צריך מחיצה עשרה במקום כניסתו לחצר ואפי׳ נשארו משהויין מכאן ומכאן שהרי בפרק שתוף [פ״ז.] אמרו אמת מים העוברת בחצר ונחשבת לכרמלית אין ממלאין הימנה עד שיעשו מחיצה על פי רחבה בכניסה לחצר וביציאתה מן החצר כדי שיהא ניכר שבשביל המים נעשית ואין כותל החצר שהמים עוברים תחתיה מועלת לה אחר שגבוהה ממנה והיא אצל האמה מחיצה תלויה מפני שאין מחיצה תלויה מתרת במים אלא בשניכר שבשבילה נעשית וכשהקשו להם מאמת המים שהיא ממלאין ממנה על פי זקנים תירצוה שלא היתה בה עומק עשרה ורוחב ארבעה (אלא במחיצה) ואף בלשון ים האמור כאן אין משהויין הנשארים מועילים יותר מכותל החצר. ושאלו על הראשונה בפרצה יותר מעשר שלא אסורו אלא על המלוא אבל הטלטול מותר בכל החצר חוץ מן הלשון בלא מחיצה והרי נפרצה למקום האסור לה על הדרך שפירשנו. ותירצה בדאיכא גידודי ואי אתה יכול לפרש שני משהויין בבליטת אבנים הנשארות בפרצה מכאן ומכאן שאין אלו אלא כעין לחיים ולחיים ביתר מעשר מה טיבן. אלא שפרשו גדולי הרבנים שנשאר בפרצה כותל שלם בגובה עשרה למטה מן המים אלא שהים מכסהו ודנין אותו לטלטול במחיצה עשרה הנעשית לשמה ואוסרין את המלוא הואיל ואינה נראית טפח ובגלוי טפח היינו מתירין את הכל.

ויש מפרשי׳ גדודי אבנים גדולות ממעטות את הפרצה עד עשר בכל שלמעלה מן המים ואינה פרצה יתר מעשר מכל וכל שכל שמן המים ולמעלה מיהא אין בה פרצת עשר ולפיכך הטלטול מותר אבל המלוא מכל מקום אסור שהרי אף כשתאמר שלמטה מן המים גם כן אין שם פרצת עשר בקצת מקומות מכל מקום אינן מעכבין מרוצת המים וכל שכן אם משם ולמטה יש שם פרצת עשר. וגדולי המפרשים כתבו לא שכשאתה סבור שאין מחיצה כלל בין החצר לאותו הלשון אלא שיש ביניהם מחיצה עשרה כגון שיש ללשון במקום כניסתו עמק עשרה למים שחוץ לחצר אלא שהחמירו ודנו את המים כאלו הם קרקע ליחשב כרמלית והקלו בהם בזו להיותם כמחיצות מיהא לטלטול החצר וזו היא צורתו . וכתבו בה גדולי המפרשי׳ כגון שהחצר כ״ז אמה ברוחב וארכה כמה שיהיה ונכנס בה לשון שרחבו י״א אמה ונשארו בחצר ח׳ אמות מכאן וח׳ אמות מכאן וגידודי ראש הלשון הפנימי גבוהים עשרה טפחי׳. וראיתי בפירוש דבריהם שחצר זו הואיל ויש לשני צדדיה שמנה אמות מכאן ומכאן נמצאת חצר ראויה באותו מקום לשני פתחים אחד בכל צד שיהו בין שני צדדין שני פתחים שסתם פתח ארבע אמות וארבע אמות לפני הפתח ולא שנזדקק לפתחים ממש שכל שיהו בחצר שני שני בתים פתוחים די לה בכך אלא שיהו ראויות לפתחים במקום זה להחשיבה בו לתורת חצר ואם לא כן בטל חצר לגבי מים וכל שהמים אסורים חצר אסורה ונמצא אסור אף הטלטול אבל בדרך הותר הטלטול אעפ״י שנאסר המלוא.

ולמדת מדברינו בשמועה זו חמשה דינין. אחד שכל שנפרצה במלואה או ביתר מעשר אף במשהויין שבבליטת אבנים מכאן ומכאן אם אין שם גידודין אלו שהזכרנו אסור המלוא והטלטול אף באין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה. והשני בגידודין אלו המלוא אסור והטלטול מותר. והשלישי שבעשר ובמשהויין מכאן ומכאן מותר המלוא והטלטול באין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה. והרביעי שאם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה המלוא אסור והטלטול מותר ובזו מיהא יש אומרים שהכל אסור. והחמישי שבמחיצה עשרה ניתר המלוא והטלטול אף בעמוקה עשרה ורחבה ארבעה ואף במלואה או יתרה מעשר ולשון זה אינו יוצא מן החצר שאלו היה יוצא ממנו היינו מצריכין מחיצה בכניסה וביציאה כאמת המים שזכרנו זו היא שטתנו. ולמדת ממנה שאין חלוק בין אמת המים השנויה שם ללשון ים הנזכר כאן אלא שבאמת המים צריכה מחיצה בכניסה וביציאה ובלשון ים אינו צריך אלא בכניסה. והטעם כמו שהזכרנו שהלשון אינו יוצא מן החצר ואין לנו קושיא מזו לזו כלל:

זהו עיקר מה שאני רואה בביאורה ובפסק שלה לדעתי ומה שחסר מכאן מדין עמק וגובה נתגלה שם ומה שחסר משם מדין מלואו ופרצה יתרה מעשר נתגלה כאן ומה שחסר זה גלה זה ואין ביניהם מחלקת כלל:

ויש מפרשי׳ באמת המים שאף ביתר מעשר מטלטלין בחצר הואיל ועמוקה עשרה מפני שהאמה עצמה מתרת החצר שעומק עשרה שלה הם גידודין לחצר אלא שהמלוא אסור מפני שהוא כרמלית וכן בפחות מעשר שסתם נאמרה וכשאינה עמוקה עשרה מותר למלאת וכל שכן לטלטל ואף ביתר מעשר ובלשון ים מתירין בעשר בלא כלום אף בעמוקה מפני שהיא כבור שבחצר. ושואלין בה למה אנו מחלקין בה בינה ללשון ים שאם פרצתה יותר מעשר מפני מה התרנו אף המלוא והיה לנו לאסור אף הטלטול כמו שכתבנו בלשון ים אף באין עמוקה וכשאין בפרצתה יתר מעשר למה אסרנו המלוא אחר שהתרנוהו בלשון ים. וכן מקשים לעצמם ממה שאמרו בקרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים אי חזו לתשמישתן אפי׳ יש בעמקן יתר מבית סאתים כלומר שאפי׳ יתר מבית סאתים במה שהם עמוקים עשרה מותר לטלטל ולמלאת שאינה אלא ככריא דפירי וודאי כל פרצה שאינה יתרה מעשר הרי היא כקרפף. ומכל מקום גדולי הדור תירצוה בשנתמלא מי גשמים שאינם מחוברים למים שבחוץ אבל הראשונה לא מצאו בה כדי להעמידה עד שחזרו לומר בזה שטה של שית והיא שבאמת המים ביתר מעשר אף באינה עמוקה אסור אף מן הטלטול שהרי מכל מקום החצר פרוצה ביתר מעשר למקום האסור לה אבל בעשר ובעמוקה באמה אסור המלוא מפני שהיא כרמלית והטלטול מותר ובלשון ים מותר אף המלוא הואיל והם מכונסי׳ בחצר והרי [הם] כבור. שבחצר וככריא דפירי ואינם כאמה הואיל ועוברת מצד זה לצד זה עד שצריך בה מחיצה בכניסה וביציאה ולא עוד אלא שאפי׳ עשה בכניסת האמה שתי מחיצות ברחב האמה זו כנגד זו אחת לימין רחב האמה ואחת לשמאלה וכן ביציאה ולא חברן באמצע אם נשאר בין חדה של מחיצה זו לחדה של זו שלשה שיצא מתורת לבוד והמים נכנסין דרך שם אין ממלאין הימנה מפני שהיא כרמלית וכמו שאמרו אמת המים העוברת בין החלונות פחות משלשה משלשל דלי וממלא שלשה אינו ממלא ומכל מקום אמה זו אם אין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ופרצתה בעשר לבד מותר למלאת שלא נפרצה למקום האסור והרי היא כלשון ים וביתר מעשר אסור אעפ״י שאינה עמוקה עד שימעט את הפתח ואף הטלטול אסור אלא אם כן עשו לה גידודין על הדרך שביארנו בלשון ים:

גדולי הדור ראיתי שמפרשים בגידודין אלו שעשה גידודין סביב הלשון כדי להשלים עומק עשרה עד שנמצאת מוקפת מארבע רוחותיה על הדרך שאתה מבין בצורה זו ואף לשון גדולי המפרשים הם מבינים אותה בענין זה והחצר מותרת לעצמה מתוך השלמת הגידודין ואסור מיהא למלאת מן הלשון הפרוץ במלואו לים שזו היא פירצה יתרה על עשר. ושואלי׳ בה אחר שאין הגידודין בעצמן גבוהים עשרה על החצר ניחוש שמא יעלה הים שירטון לדעת הפוסקים כן ותירצו שהוא רחוק מן הים ואין זעפו של ים נכנס שם להכניס שם רפש וטיט ואין לחוש בה לשרטון:

זה שאמרו שם באמת המים עושה מחיצה בכניסה ויציאה גדולי הפוסקי׳ כתבו בה שהמחיצה צריכה להיות משוקעת בתוך המים עד שתחלוק בין מים שבחוץ למים שבפנים כמחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכו לחלוק בין רשותו לרשות חברו וכן כתבוה גדולי המחברי׳ אבל גדולי הרבנים וגדולי המפרשי׳ כתבו שכל שהיא גבוהה עשרה מתרת אעפ״י שאינה נוגעת במים וראיה להם שהרי גזוזטרא שהיא על המים דיה במחיצה עשרה בין (שלמעלה) [מלמעלה] בין מלמטה. מלמעלה פירושו תחת הגזוזטרא ממש. ומלמטה פירושו במים. והעשויה תחת הגזוזטרא ממש בעשרה טפחי׳ ודאי אינה נוגעת במים וכל שכן שאינה משוקעת: