מאירי על עירובין רז

חצר שנתקלקלה בימי הגשמים מביא תבן אפי׳ בשבת ומרדה על הקרקע ר״ל שוטח לדרכו עליה וכשהוא מרדה לא ירדה בסל ובקופה שזהו דרך חול ומתוך שלא ירגיש יבא להשוות את הגומות אלא בשולי קופה ר״ל קופה שנשתברה ונשארו השולים שמתוך שנויו יזכור ששבת הוא ולא יבא להשוות גומות ומצד התבן אין כאן השוואת גומות שהתבן אין דעתו לבטלו לשם מן הסתם. אף כתיתת המלח ו פזורה על הכבש שהתרנו במשנה פירושו שאינו מבטל לה אלא שדעתו למלוח ממנה עורות קדשים לאחר דריסתו שאלו מבטל לה הרי מוסיף בבנין ואף בחול אסור להוסיף בבנין המזבח שהבנין נמסר מפי הגבורה שלא להוסיף ושלא לגרוע שנ׳ מיד ה׳ עלי השכיל ושמא תאמר ואם אינו מבטלה הרי היא חוצצת בין רגלי הכהנים לכבש בהולכת איברים לכבש וכבר אמרו כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן ערל ויושב על הכלי או על רגלי הבהמה או על רגל חברו פסל ומשום חציצה והולכת איברים לכבש עבודה היא וטעונה כהן באמת כך הוא ולא התירו אלא בהולכת עצי׳ למערכה שאינה עיקר עבודה וכשרה בזה:

כבר ביארנו במשנה שבמדינה אין ממלאין על ידי גלגל וביארנו הטעם מפני שהוא דרך השקאה מתוך שהוא נעשה בלא טורח שמא ימלא לגנתו ולחורבתו. ומכל מקום במקום שאין שם לא גנה ולא חורבה מותר ואם רואין בהם שמערימין למלאת בשבת להשתמש בהם למלאכתם בחול אוסרין להם שמא תאמר היאך לא אסרנו מלוי זה מצד השמעת קול כמו שאמרו אולודי קלא אסור. וכן שאמרו לא מספיקין ולא מטפיחין וכו׳ תדע שלא אמרוה אלא בקול של שיר ומגזרה שמא יתקן כלי שיר וזה שאמרו מעלין יין בדיופי והוא מיניקת ששואבין בה את היין. ויש מפרשי׳ בה העלאת יין מחבית מלאה לריקנית דרך קנישקני והוא לשון דיופי ר״ל שתי פיות ומטיפין מים מן הערק לחולה. וענין ערק הוא כלי שפיו צר מלמעלה ובתחתיתו נקבים נקבים דקים ומוציאין את המים טפה טפה וכשנופלים בתוך כלי של מתכת נשמע מהם קול כקול שיר כלי הנחשת הנקראים צינבאש ובלשון תלמוד זמזומי ועושין אותו לפעמים להעיר את החולה מצד הקול מצד שהקול אינו בא כל כך בבת אחת ואינו מבהילו ולפעמים עושין אותו ליישן את הניעור מצד נעימות הקול הנמשך ממנו. ולפי מה שכתבנו כל שהוא נעשה להוליד את הקול לבד כדי להעיר את הישן אף בבריא מותר שלא אסרו אולודי קלא אלא בקול של שיר אבל כל שנעשה ליישן את הניעור הרי זה נעשה להולדת קול של שיר ובחולה הוא שמותר אבל בבריא אסור. וכן המשמר את זרעיו מפני העופות או קשואים ודלועין מפני חיה שאמרו לא יספק בכפיו ולא יטפח בלבו ולא ירקד ברגליו להשמיע קול כדי להבריחם כדרך שעושה בחול. לא מפני שהולדת קול אסורה שלא בכוונת שיר אלא שמא מתוך שהוא עושה דרך חול אינו מרגיש ושמא יטול צרור ויזרוק לרשות הרבים. וכן מה שאמרו נשים המשחקות באגוזים אסור לא משום הולדת קול אלא מחשש השואת גומות והראיה שהרי אף במשחקות בתפוחים אסרו אעפ״י שאין שם קול אחר שכן מותר לקשקש על הדלת בשבת ואין אוסרין משום השמעת קול. ומה שהוזכר כאן לעולא בההוא גברא דטרף אדשא ואמ׳ ליתחיל גופיה דקא מחיל שבתא. שלא כהלכה נאמר וקללת חנם היתה. והוא שאמרו בסוגיא באמימר דשרא לממלא בגלגלא ומעשה רב. ומכל מקום יש פוסקי׳ כעולא לאסור כל השמעת קול ממה שאמרו בתלמוד המערב באחרון של יום טוב אמ׳ ר׳ אלעזר כל משמיעי קול אסורים בשבת ר׳ אלעזר איעצר בסדרא סליק לביתא אשכחון דמיכין דמך על תרעא בכן דלא בעי מקיש בשבת. ועוד אמרו שם ר׳ ירמיה שארי מקיש על תרעא בשבתא ואמ׳ (עלה) [לי׳] אביי מאן שרא לך. ואם כן כל מה שבא בסוגיא זו בתירוצין של שמועות אלו שנויי דחיקי נינהו ואין סומכין עליהם לדחות כמה שמועות. ומכל מקום גדולי הפוסקי׳ והמחברים כתבו כדעת ראשון וכן נראה שהרי בכל מקום אמרו מעשה רב: