מאירי על עירובין יט

לחי המושך עם דפנו של מבוי לארך המבוי על הדרך שציירנוהו בסוגיית לחי הבולט. פחות מארבע אמות נידון משום לחי ומשתמש עד חדו של חיצון לדעתנו שבין הלחיים מותר אלא שלדעת האוסרים בין הלחיים אינו משתמש אלא עד חדו הפנימי. ארבע אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר שכבר יצא מתורת לחי. ויש גורסין בה ומותר להשתמש בכלו ואין צרך בכך שהדבר פשוט שבלחי אחד מותר להשתמש בכלו. ומכל מקום יש מפרשי׳ מותר להשתמש בכלו בשאר המבוי אף בלא [לחי] אחר ולא בא לחי אחר אלא להכשיר הלחי שהוא בארבע אמות. ולדעת זה גורסין בלא לחי אחר ואף בשאר המבוי וגורסין שמע מינה נראה מבחוץ אינו לחי. וכבר ביארנו בכדי הצורך בסוגית לחי הבולט. ובמשך מבוי כבר פסקנו גם כן שהוא בארבע אמות:

לענין פסי ביראות יתבאר בפרק שני שאעפ״י שהבור רשות היחיד ממלאין ממנו בהיקף ארבעה פסים שהם שמנה והם שני פסין דבוקין בכל זויות ומארבע זויות גבהן עשרה ורחבן ששה ביניהן מלא שתי [רבקות] של ארבע שתהא אחת נכנסת שנמצאו שמנה פרות נכנסות באויר שביניהם ורוחב כל אחת אמה ושני שלישי אמה ונמצא אויר ביניהם שלש עשרה אמה ושליש. ואעפ״י שנמצא בכל אויר מהם פרוץ מרובה על העומד לעולי רגלים הקלו כמו שיתבאר:

מבוי שהוא רחב עשרים אמה ונתן קנה באמצעיתו אפי׳ נתן קורה מכותל לכותל על גבי קנה שנראה לכל כעין שני פתחים כל אחת מעשר מצד הבדל הקנה שביניהן אין זה כלום וכמו שאמרו אתי אוירא דהאי גיסא ומבטל ליה וכיצד הוא (עושה) מכשירו [עושה] פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי בנקדת אמצע רחב המבוי ונמצא הפס מחלק המבוי בשיעור ארך הכשרו לשנים ואין כח לאויר שבצדדין לבטלו אחר שהוא בשיעור ארך מבוי אעפ״י שבסוף הפרק בשמועת שלש מדות במחיצה אמרו כל שהיא ארבעה ומארבעה ולמעלה צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו ואם היה כנגד העומד מותר אלמא מחיצות ארבעה אין אויר שמזה ומזה מבטלה. לא נאמרה אלא לענין כלאים. ומעתה אתה צריך לעשות כדרך שכתבנו ונמצא כל צד וצד מבוי בפני עצמו ואין באחד מהם יתר מעשר ואחר כך נותן לחי בכל אחד מהם או קורה מכותל זה לכותל זה וכתבו גדולי המפרשי׳ שאם מכשירו בקורה צריך להניח את הקורה מכותל לכותל ועל גבי הפס וזה שהוא תופס בלשונו פס גבוה עשרה מפני שהכשר דפני המבוי אין פחותים מעשרה אבל אם כותלי המבוי גבוהים מעשרה אף הפס צריך להגביהו יותר עד שיניח את הקורה על הפס ממש או סמוך לה בפחות משלשה ובדרך זה נראה כשני מבואות. ומכל מקום יש מפרשים שאינו צריך קורה מכותל לכותל אלא מכותל של צד אחד לפס איזה צד שירצה ויחשב אותו צד שהקורה עליו מבוי והצד האחר יקרא פתח. ובשם תוספתא כתבו הרחב מעשר אמות מעמיד (שם) [פס] באמצע ונותן קורה על אחד מהם ודיו ומאחר שאמרו באמצע ודאי ברחב עשרים אמרוה. ויש מכריעים לדעת שלישית שקורה צריכה (לכא) [לבא] מכותל לכותל אבל אינו צריך להגביה את הפס עד שתגיע הקורה עליו שפס זה מחיצה גמורה וכגון זה אומרין גוד אסיק מחיצאתא הואיל וגבוה עשרה במשך הכשר מבוי. ויש אומרי׳ שכל שיש שם שני פתחים על (הדרחיס) [הדרכים] שאין לומר בהם אתי אוירא וכו׳ אם בא לתקנו לכתחלה צריך הכשר בכל אחד מהם ולא הקלו אלא בנפרץ. ומכל מקום בתוספתא שכתבנו נראה כן אף בתחלת מבוי:

משך ארבע אמות שהזכרנו לא סוף דבר בשאין ארך כל המבוי אלא ארבע עשרה אמות שכשסלקת ארך הפס לא נשאר מחדו הפנימי של פס עד כותל אמצעי אלא עשר אמות אלא אפי׳ היה ארכו עשרים או כמה שהרי למדתה לוי שאמר בתחלת הסוגיא נועץ קנה באמצע ברחב עשרים אמרה וכל מבוי שרחב עשרים ארכו יתר מעשרים שהרי (מתלא) [מתנאי] המבוי להיות ארכו יתר על רחבו ועליו אמרו עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות וכן כתבוה גדולי הדור. ולענין ההכשר יש שואלין היאך לא נחשב מחדו של פס הפנימי לשני צדדיו כמבוי עקום שתורתו כמפלש ושאין לו הכשר כל שיש בעקמימותו יתר מעשר. כבר פירשנו שאין תורת עקום אלא בעקום כמין גאם אבל בעקום כמין ח׳ לא. ויש אומרי׳ שאף לדעת הקוראים מבוי עקום בעקום כמין ח׳ כזה מכל מקום אין ספק שמבוי אחד הוא אלא שרחב יותר מן הראוי וכל שמעטו בדבר החשוב מחיצה דיו וכן אומרים מטעם זה שאין מזקקין בכל אחד מן הצדדים בתים וחצרות פתוחים לתוכו ודיו שיהו בתים וחצרות פתוחים לו בין שני הצדדים וגדולי הדור חולקים בזו: