מאירי על עירובין קמא

המשנה השלשית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרי׳ דוקא מבעוד יום ובית הלל אומרי׳ אף משחשיכה. ופרשו בגמרא שאין טעם בית הלל ממה שאמרו בענין תרומה הלך אצל יפות ר״ל לענין תורם לחברו אם שלא מדעת לדעת קצת ואם מדעת לדעת קצת אלא שלא פירש לו אם בעין יפה או בבינונית אם ברעה שלא היה לו לתרום אלא בבינונית וכשתרם בעין יפה אינה תרומה אלא אם כן גלה בעל הבית דעתו שנוח לו בכך כגון שהיו שם יפות מהן ואמ׳ לו כלך אצל יפות על הדרך שביארנו בחבור זה בשני של מציעא ובמקומות אחרים. ואף בזו שתאמר בנותן רשות בשבת שזה שלא עירב עמהם מבעוד יום לא לאסור עליהם נתכון אלא ליפות כחם לגמרי לבטל רשותו עד שיותרו הם ויאסר הוא על הדרך שבעל הבית בענין תרומה גלה בדעתו שכיון בתרומתו של זה לחשיבות גדולה וליפות כח התורם שאלו היה זה טעם הדבר. מת עכו״ם בשבת מאי כלך אצל יפות איכא והלא לא היה סבור המבטל שימות העכו״ם אלא טעם מחלקתם של בית שמאי בטול רשות מקנא ביתא הוא ובשבת אסור. ואעפ״י שבמסכת גיטין [עז:] אמרו תיחוד ותפתח כי היכי דלקני ביתא ותקני גיטה אגב ביתא. בשכיב מרע הקלו שלא תטרף דעתו עליו על הדרך שאמרו קונין משכיב מרע אפי׳ בשבת. ובית הלל סוברים שבטול רשות אינו אלא אסתלוקי בעלמא ואסתלוקי בעלמא מותר בין בבטול רשות בין בנתינת רשות שנתינה רעועה היא ואינו אלא איסתלוקי רשותא:

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר:

המשנה הרביעית והכונה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שנותן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר הואיל והוציא עד שלא החזיקו בו חבריו ר׳ יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. ואוסר שאמרו פירושו עד שיבטל פעם אחרת ואף במזיד יכול לבטל פעם אחרת שאין זה נקרא מומר על שנושא ונותן שם בלא עירוב שהרי בטל רשותו מפני שהדבר קרוב לטעות. וכן שבפעם אחת אינו קרוי מומר כמו שביארנו. וכן ביארנו שאף לדעת ר׳ יהודה אף במזיד לאחר שהחזיקו אינו אוסר לשטתנו כמו שכתבנו למעלה. והלכה כר׳ יהודה:

זהו ביאור המשנה והלכה כר׳ יהודה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמ׳ בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו׳ יתבאר בפרק חלון [פא.] שאין עירובי חצרות אלא בפת אבל עירובי תחומין ושתופי מבואות בכל דבר חוץ ממים ומלח כמו שהתבאר. ומאחר שכן צריך אתה לומר שמשנתנו לא בעירובי חצרות נאמרה אלא בשתופי מבואות ולפעמים קורהו בלשון עירוב מפני שאף שתוף המבוי מערבן ועושה אותן כבני חצר אחת ואמר במשנה זו שבעל הבית שהיה שותף עם שכניו שבמבוי שתוף של סחורה לא לשם שתוף מבוי אם היה השתוף במין אחד לכלם ר״ל לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לשתף מצד אחר אלא יכונו בלבם שיהא שתוף הסחורה עולה להם לשתוף מבוי ודים. ופרשוה בגמר׳ דוקא בכלי אחד ר״ל שכלם משתתפים בחבית אחת ולא סוף דבר בבא זה בלגינו ושפך לתוך החבית המשותפת וכן זה בא בלגינו ושפך שאעפ״י שלשם סחורה נתכונו מכל מקום כבר נעשה בדרך עירוב וכל אחד הביא דבר הראוי לעירוב אלא אף אם לקחו חבית בין כלם בשותפות הדין כן שכל שאחר כן כונו בה לשם עירוב הוברר הדבר שזהו חלק פלוני וזה חלק פלוני שכל בדרבנן יש ברירה אבל בשני כלים לא. ואעפ״י שבפרק רביעי אמרו בעירוב הנתון בשני כלים שהוא כשר. בזו לשם עירוב גבאוהו. וכן שהעמדנוה שם בשנתמלא הכלי ונשאר אבל זה שלא נעשה לשם שתוף מבוי כלל דוקא בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואפי׳ היה לכל אחד חלק בשניהם.

לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו׳. בא לגלות ביאור מה שאמר מתחלה שאין החלוק מצד המינין אלא מצד הכלים. ופי׳ הדברים לזה ביין ולזה בשמן הואיל ומן הסתם שני כלים הם צריכים הם לעירוב אחר. וכן נראה ממה שאמרו בגמרא על ביאורו של רב. אמ׳ רבה מתניתי׳ נמי דיקא לזה ביין ולזה בשמן צריכים לערב אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר אלא אי אמרת זה וזה בשני כלים מה לי יין ויין מה לי יין ושמן. ואעפ״י שאביי דחאו ואמר יין ויין ראוי לערב יין ושמן אין ראוי לערב ודעתו לאמר שכל שבמין אחד אף בחלוק כלים אין צריכים לערב ואעפ״י שבחולק עירובו בשני כלים אינו עירוב אלא אם כן נתחלק העירוב מצד שנתמלא הכלי ונותר בזו הואיל ולשם עירוב נעשה וחלקוהו מדעת ראוי לומר כן אבל אלו שלא חלקוהו שהרי לא נשתתפו בה לשם עירוב אעפ״י שנתון בשני כלים אין קפידא. מכל מקום הלכה כרבה ואף אביי לא אמרה אלא דרך דחייה. וכל שבשני כלים אף במין אחד אינו עירוב ולא תפש יין ושמן אלא מפני שדרכם בשני כלים הא אם היו בכלי אחד אין צריכין לערב כך קבלנו בפירושה. אלא שגדולי הדור סוברים שיין ושמן אף בכלי אחד הואיל ואין ראויים להתערב אינו עולה לעירוב צריכים הם לעירוב אחד ובכלי אחד והראיה שאחר שהעמדנוה בכלי אחד ובאנו לפרש דברי ר׳ שמעון שאמר אחד זה ואחד זה אין צריכים לערב שאלו בגמרא אפי׳ לזה ביין ולזה בשמן. אלמא שכל שאין ראויים להתערב אף בכלי אחד אינו עירוב. וכן שאח״כ העמידו מחלקתם בדר׳ יוחנן בן נורי ורבנן שנחלקו בשמן של תרומה שצף על פני המים ונגע טבול יום בשמן שלרבנן אינו פוסל אלא בשמן בלבד ולר׳ יוחנן בן נורי שניהם נעשו חבור זה לזה אלמא לרבנן שהלכה כדבריהם שני מינין שאין ראויים להתערב אף בכלי אחד אינו עירוב והדברים נראין אם כן אין עירוב בזה מועיל. אלא במין אחד ובכלי אחד וכן כתבוה גדולי המחברים והוא הדין לשני מינין הראויים להתערב ובכלי אחד וכן הלכה:

ונשוב לביאור המשנה ר׳ שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב. ופרשו בגמרא שלא דבר ר׳ שמעון על יין ושמן שמודה הוא שאינו עירוב אלא רמז למחלקת שבינו ובין חכמים והוא במה שנחלקו בה כבר בפרק רביעי [מה:] בשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו השתים עם האמצעית שלדעת ר׳ שמעון היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ואעפ״י ששתים החיצונות אסורות זו עם זו אין אומרין לאסרם עם האמצעית שמא יטעו להוציא ולטלטל מחיצונה לחיצונה דרך חצר זו ולרבנן אסורות אף באמצעית מגזרה זו. וכבר ביארנו שם שהלכה כר׳ שמעון ואף בכאן חזר ונעור מחלקת זה ולא דבר ר׳ שמעון על עירוב יין ושמן שבמבוי אחד אלא בחצר שבין שני מבואות שאף לדעת חכמים אם נשתתפה עם שניהם ביין ובכלי אחד כלן מותרות שהרי זה עירוב אחד אבל נשתתפה עם מבוי זה ביין ועם מבוי זה בשמן הואיל ועירובין חלוקים הם עד שהמבואות אסורים זה עם זה אף הם אסורים עם החצר מכח גזרה שהזכרנו ואמ׳ להם ר׳ שמעון שבזו היא מותרת עם שניהם ואין גוזרין בה על הדרך שאמרה בשלש חצרות ואין חלוק המינים מפקיע בזו אחר שהם מינים חלוקים והלכה כר׳ שמעון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: