מאירי על עירובין קל

וכן אמרו בשלשה דברי׳ האדם ניכר בכוסו. בכיסו. בכעסו. ויש אומרים אף בשחקו. ופי׳ הדברים בכוסו אם דעתו מתישבת עליו ביינו על הדרך שביארנו אם לאו. וכן בכיסו ר״ל במשאו ומתנו עם בני אדם אם באמונה הוא עושה אם לאו ואם הוא קפדן יותר מדאי אם לאו. וכן בכעסו ר״ל אם הוא מושל ברוחו בשעת הכעס שזו אחת מן המדות הנכבדות שבעולם ושהפכה מביאה לכלל טעות והריסת כל מצב ופריצת כל גדר. ובשחקו ר״ל שיהא נזהר שלא יתראה כהדיטות עד שלא יתחלל בעיני הבריות ויהיה נראה שפל בעיניהם וכן כל כיוצא באלו המדות:

יתבאר לפנינו בשתי חצרות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרשות הרבים והפנימית אינה פתוחה לרשות הרבים אלא שיוצאה דרך החיצונה ולא עירבו זו עם זו אלא זו לעצמה וזו לעצמה שזו מותרת לעצמה וזו לעצמה ואין אוסרין את החיצונה מפני דריסת רגל הפנימית שמאחר שמותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה וכופין על מדת סדום שלא תשעבד היום את חברתה בדין דריסת רגל ר״ל שרואין אותה כאלו סלקה עצמה היום מדריסת החיצונה ואין דריסת רגלה אוסרתה כמו שהזכרנו למעלה בפרק עיבור. וכן ביארנו במשנתנו שהנכרי אינו אוסר אלא במקום שיש שם שני ישראלים שיאסרו זה על זה ויצטרכו לעירוב. מעתה היו ישראל ועכו״ם בפנימית וישראל בחיצונה הרי ישראל פנימי מותר במקומו שאין נכרי אוסר לו אחר שאין שם אלא ישראל אחד עם בני ביתו ואחר שהוא מותר במקומו אינו אוסר על החיצון וכן אין שני הישראלים ר״ל פנימי וחיצון מצטרפין להיות הנכרי אוסר עליהם כדין נכרי על שנים שהרי לא עירבו פנימי וחיצון זה עם זה שיצטרפו אבל אם עירבו יש בו מחלוקת בין הראשונים יש פוסקין אף בזו שמותרין ולא סוף דבר בפנימי שהרי מכל מקום אין דריסת רגל חיצון מצויה עליו כל כך אעפ״י שעירבו שאף עירובו אינו מרגילו כל כך מצד הנכרי אלא אף החיצון מותר ואין דנין עכו״ם וישראל שבפנימית מצד דריסת רגלם כאלו הם בחיצונה ושיהו שני ישראלים ועכו״ם בחיצונה שאין עכו״ם אוסר במקום שאין ישראלים אוסרים זה על זה והרי ביארנו שאין ישראל אוסר על החיצון הואיל ופנימית מותרת במקומה וכן הדין בישראל ועכו״ם בחיצונה וישראל בפנימית או ישראל ועכו״ם בכל אחת מהן. וכן פסקוה רוב גאונים. וגדולי הפוסקי׳ נראה שהסכימו לדעתם שלא הביאו סוגיא זו בהלכותיהם. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ פסקו בה שהעכו״ם אוסר בחיצונה אף בלא עירב אעפ״י שאין הישראלים אוסרים בהם זה על זה עד שישכרו מן העכו״ם שהרי רגלי שני ישראלים ועכו״ם מצוים בחיצונה ופנימי במקומו מותר ר״ל בפנימית. ואני נוטה לדעת שלישית לפסוק שבלא עירבו שניהם מותרין אבל בעירבו זה עם זה ר״ל פנימי וחיצון העכו״ם אוסר בחיצונה שהעירוב עושה אותם אחד אצל חיצונה ונמצא הבא להכשיר אוסר. והביאני לפסוק כן גירסא אחרת שנזדמנה לי בספר מדוייק ביותר ואעפ״י שלענין פסק דייך במה שכתבנו רואה אני להעירך מעט בביאור הסוגיא כדי שתעמוד על עקרי הדברים והוא שאמרו אמ׳ רב ישראל ועכו״ם בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני ר׳ ואסר לפני ר׳ חייא ואסר ואנו סבורים עכשיו. לומר שאיסורם בין לפנימית בין לחיצונה ושאלו בה כמאן כר׳ מאיר דאמ׳ הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו כלומר שהרי אין בכאן שני ישראלים בחצר אחת עם עכו״ם אלא שאף יחיד במקום עכו״ם אסור ונמצא פנימי אסור במקומו ואם כן אף החיצונה אסורה אעפ״י שהיא יחידה. שרגל הפנימית האסורה אוסרתה ונמצא פנימי אסור מצד הנכרי וחיצון אסור מצד הפנימי וכשהודה אחד מהם שכך הוא ר״ל שלדעת ר׳ מאיר היא שנויה הקשו עליו אי כר׳ מאיר למה לי ישראל בחיצונה שמאחר שהוצרך ללמד (ויסור) [איסור] פנימית כדי להודיע שהלכה כר׳ מאיר מה הוצרך עוד ללמד שהחיצונה אסורה וכי עד עכשיו לא ידענו שכל רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה ועוד שכשהזכיר ישראל בחיצונה הלשון מוכיח שצירוף שנים גורמים איסור זה אעפ״י שאינם בחצר אחת וכי תימא מעשה שהיה כך היה והחיצון בכדי הוזכר והא בעו (ערב) [מיני׳ מרב] פנימי במקומו מהו ר״ל בפנימית להוציא מביתו לחצרו ואמ׳ להם מותר אלמא שלא היה האיסור אלא בחיצונה ופנימי מיהא הותר לדעתם ואלו לר׳ מאיר אסור מבעי ליה ועל כל פנים הוצרכנו לומר שלא נשנית בדעת ר׳ מאיר וחזרו וחזקו אם כר׳ אליעזר בן יעקב ושלא אסרו על הפנימי בפני׳ אלא על החיצון ואף חיצון למה נאסר והרי הוא אמר (על) [עד] שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. כלומר שאין עכו״ם אוסר אלא במקום ששני ישראלים אוסרים זה על זה שהרי הפנימי מותר ואינו אוסר על החיצון וכן הנכרי אינו אוסר על החיצון שאף החיצון אחד אצל הנכרי כפנימי אלא כר׳ עקיבא דאמ׳ רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה ואיסור החיצונה אינה מצד הנכרי אלא מדריסת רגל ישראל הפנימי שהוא בחיצונה. ושאלו בה אם כן אפי׳ ישראל הפנימי שהוא בחיצונה (ושאלו בה אם כן אפי׳ ישראל). כלומר בלא עכו״ם. והעמידוה בעירבו פנימית וחיצונה שנמצאו שניהם כאחד מיהא להיות הנכרי מעכב עירובם וחזרו להם כלא עירבו ונשאר הפנימי מותר מדר׳ אליעזר בן יעקב ואוסר על החיצון מדר׳ עקיבא ונמצא שלא נאסרה אלא מצד העכו״ם הואיל ואין עירוב במקום עכו״ם הא בלא עכו״ם לא אסרו כיון שעירבו ונמצא העכו״ם גורם איסור בחיצונה מצד ישראל הפנימי כר׳ עקיבא ופנימי מותר במקומו כר׳ אליעזר בן יעקב ונמצאו דברי רב כר׳ עקיבא וכר׳ אליעזר בן יעקב. ולפיכך גירסת הספרים אמ׳ רב הונא לעולם כר׳ עקיבא וכר׳ אליעזר בן יעקב ובשעירבו. וחזרו ושאלו ישראל ועכו״ם בחיצונה וישראל בפנימית מהו התם הוא כלומר כשישראל ועכו״ם דרים בפנימית הוא שראוי לאסור מפני שישראל מרגיל דירתו עמו ואינו חושדו על שפיכות דמים שאף הוא חושב עליו שיהא העכו״ם חושב בלבו אי קטילניה אתי ישראל שבחיצונה ותבע ליה מינאי ישראל דהוה בהדך היכן הוא דלא חמיתיה מדלא חמיתיה את הוא דבערתיה דאי נמי אמינא לא ידענה ודילמא אזל ליה ואמ׳ לי והא לא חזינא דנפק. אבל כשישראל ועכו״ם בחיצונה אין ישראל בטוח על צוות הפנימי הואיל ואין יראת העכו״ם עליו שהרי יש לו טענה על הישראל שהלך לו ולא בא ונמצא שלא ירגיל דירתו עמו ואין לאסור או שמא אף בזו לבו בטוח על הפנימי וחושב הוא על העכו״ם שמתירא הוא הימנו ונמצא מרגיל דירתו עם העכו״ם לפיכך אוסרין לו וגמרו בה שאף בזו אסרו:

זהו ביאור הסוגיא ונמצאת למד שלא אסרו אלא לדעת ר׳ עקיבא ומפני שכשעירבו חזרו להם כלא עירבו וכבר נפסקה הלכה כרבנן שכל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ועל זה סמכו רוב גאונים להתיר ולדחות מעשים שהוזכרו על ר׳ ועל ר׳ חייא שאסרו ובין עירבו בין לא עירבו שניהם מותרים בין ישראל ועכו״ם בפנימית בין ישראל ועכו״ם בחיצונה בין ישראל ועכו״ם בשתיהן. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ מרחיקים לדחות שני מעשים אלו היוצאים מגדולי הוראה ועל ידי מעשה והסכימו שהלכה כדבריהם אעפ״י שלענין רגל המותרת הלכה כרבנן וזה שלדעתם לא אמ׳ ר׳ אליעזר בן יעקב עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה [אלא משום דשכיחי ודיירי. השתא נמי] עכו״ם אוסר עליהם בחיצונה משום דשכיחי דדיירי ופנימי מותר במקומו אע״ג דשכיח ודייר שהחיצון הוא הגורם דירת הפנימיים שלא מצא פנימי עצמו לדור עם הנכרי בפנימית אלא מצד צוות החיצון ומתוך כך קונסין אותו ליקרא שני ישראלים אוסרים זה על זה במקומו ר״ל בחיצונה ולא באו דברי ר׳ אליעזר אלא למעט שתי חצרות הפתוחות לרשות הרבים ופתח אחד ביניהם שאין אחד עובר על חברו אין דירתם מצויה כן בשתי חצרות זו לפנים מזו ולהתיר פנימי במקומו אבל חיצון הואיל ולר׳ עקיבא פנימי אוסר עליו שני ישראלי׳ אוסרים זה על זה קרינא ביה ולא מפני שתהא דעת ר׳ אליעזר שוה לדעת ר׳ עקיבא אלא משום דשכיח ודייר הוציאו בלשון אוסרין זה על זה הואיל ור׳ עקיבא סובר כן. ורב הונא בריה דרב יהושע שתירצה כר׳ עקיבא וכר׳ אליעזר ובשעירבו. לרוחא דמילתא תירצה כן ממה שהיו דוחים שלא להעמידה כר׳ עקיבא דאי ר׳ עקיבא למה לי עכו״ם בפנימית אפי׳ ישראל לחודיה. ותירץ בה שמקושיא זו אין לדחותה שאף לר׳ עקיבא הוצרך בה לעכו״ם בפנימית ובשעירבו. ומכל מקום אף בלא כן היה אפשר לתרצה דלעולם בעינן עכו״ם בפנימית ומשום דשכיח ודייר הא ישראל בלא עכו״ם לא אסר דלגבי ישראל לא יאסור אחד על חברו כרבנן שרגל המתרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ועוד הביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק זה עכו״ם הרי הוא כרבים ופרשוה בשלש חצרות זו לפנים מזו ואחד מהן עכו״ם שהעכו״ם אוסר על החיצונה ואעפ״י שכל אחד מותר במקומו הואיל ויש רבים בחיצונה וכל שכן בזו שדרים שנים בחצר אחת והוו רבים בחיצונה שהוא אוסר עליהם. ומכל מקום גדולי הרבנים פרשוה בשתי חצרות לבד ועכו״ם בפנימית ושני ישראלים בחיצונה. ולדעת זה אין ממנה ראיה לזו שהרי יש שם שני ישראלים אוסרים זה על זה בחיצונה אלא שהדברים נראין כדעת גדולי המפרשים ואף גדולי המחברים הסכימו בה. ומכל מקום למדת מדבריהם שבין עירבו בין לא עירבו הנכרי אוסר בחיצונה. ומכל מקום נזדמן לי ספר מדוייק שגורסין בו אמ׳ רב הונא לעולם כר׳ אליעזר בן יעקב ולא הוזכר בה כר׳ עקיבא כלל. ונראה לי לפרש בה שכשנדחה שלא להעמידה כר׳ מאיר וטרחו להעמידה כר׳ אליעזר והוקשה להם אי כר׳ אליעזר הא אמ׳ עד שיהו שנים וכו׳ והרי אלו כל אחד מהם בחצרו ואין להם זה אצל זה כלום ונמצא שהנכרי אף החיצון אחד אצלו כפנימי וכן פנימי אינו אוסר עליו שהרי רגל המותרת היא ואם משום דר׳ עקיבא אם כן למה לי עכו״ם. תירצה רב הונא כר׳ אליעזר בשעירבו שנעשו שניהם כדירה אחת והרי הנכרי עם שנים ואוסר עליהם. ומכל מקום דוקא בחיצונה שאעפ״י שנעשים אחד לענין היתר טלטול זה בשל זה לא נעשו אחד להיות נחשבים כשנים אצל הנכרי שהדריסה מצויה לשם ביותר הא לא עירבו הואיל ואסורים זה בשל זה אין הנכרי אוסר על אחד מהם ונמצא שבלא עירבו מותר כל אחד בשלו ובעירבו נאסרו שניהם בחיצונה מצד הנכרי והדברים ברורים ומחוורים ואזן שמעת מלין תבחן:

וענין עכו״ם הרי הוא כרבים האמור בסוף הפרק לפי מה שפירשנוה בשתי חצרות ששני ישראלים בחיצונה מסייעת לכך שהרי כל שהם שנים בחיצונה נעשים שם שנים עם הנכרי וכן בעירבו וזהו לשון הואיל ואני קורא בהם רבים בחיצונה האמור שם כמו שיתבאר:

עכו״ם שהשכיר רשותו שבחצר זה לעכו״ם אחר לזמן ידוע והוא תוך אותו זמן ובאו ישראלי׳ שבחצר לשכור מן העכו״ם האוסר להם אפי׳ היה המשכיר רשאי לסלקו שוכרין מן השוכר שהרי מכל מקום עיקר הבית לשוכר הוא לא מצאו השוכר אלא שמכל מקום היה כמקום האוסר כגון שהיו יודעין עליו שיבא בשבת וכן לא מצאו בביתו איש מאנשי הבית שישכיר להם ורצו לשכרו מן המשכיר אם אין המשכיר יכול לסלקו אם מדיניהם מתורת מנהגי העיר [אין שוכרין ואם יכול לסלקו] אעפ״י שלא סלקו שוכרין ממנו. ויראה לגדולי הדור שאם היה למשכיר שום תפיסת יד באותו הבית להניח בו כלים או שום דבר שוכרין ממנו אף באין יכול לסלקו דלא גרע משכירו ולקיטו. וכן יתבאר בפרק חלון שאשתו של אדם משכרת שלא מדעתו אפי׳ מיחה כמו שיתבאר:

כבר ביארנו ששוכרין מן העכו״ם אפי׳ בשבת הואיל ושכירות זה אף בפחות משוה פרוטה ושאינו עיקר שכירות והרי הוא לענין זה כבטול רשות שמותר בשבת ואעפ״י שאין עירוב אלא מבעוד יום והרי אמרו שוכר כמערב והיה לנו לפרש מה מערב מבעוד יום ולא בשבת אף שוכר כן לא שלא אמרו שוכר כמערב להחמיר אלא להקל מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר כן מה מערב על ידי שכירו ולקיטו אף שוכר כן מה מערב חמשה ששרויים בחצר אחד מערב על ידי כלם אפי׳ שלא בידיעתם שיכול הוא לזכות להם את הפת שלו בין באותה חצר בין מחצר לחצר ונעשה כשליח לכלם אף שוכר חמשה ששרויים בחצר אחת ועירבו להם אלא שעכו״ם שביניהם אוסר עליהם אחד שוכר ממנו על ידי כלם אף שלא בידיעתם ובזו אינו דומה לבטול רשות שהמבטל רשות צריך לבטל לכל אחד ואחד והוא מותר ר״ל את שנתבטל לו והמבטל אסור: