מאירי על עירובין קכד

ישראל שאסר על חבריו בחצר מצד שלא עירב עמהם יתבאר במסכתא זו שאם הלך לשבות בבית אחר שלו אף בתוך העיר שאינו אוסר אלא אותה שדר בה ואף אם הלך לשבות באותה העיר אצל בתו ומכל מקום דוקא בתו שמן הסתם לכל השבת קובע דירתו עמה אבל אצל בנו לא משל הדיוט נבח בך כלבא עול כלבתא פוק. הלך לשבות בעיר אחרת נחלקו בו ר׳ מאיר ור׳ יהודה ור׳ יוסי שלדעת ר׳ מאיר כל שהוא במקום קרוב שאפשר לו לבא בשבת אוסר הא כל שהלך למקום רחוק אינו אוסר ולר׳ יהודה אינו אוסר הואיל ואינו כאן ולדעת ר׳ יוסי ישראל אינו אוסר הואיל וביאתו בשבת אינו מצויה שהרי יש בה חלול שבת אבל עכו״ם אוסר. ופרשו בה רוב מפרשי׳ שדעת ר׳ יוסי דוקא כשהוא במקום קרוב שאפשר לבא ביום שבת שהרי אף לדעת ר׳ מאיר שהוא מחמיר יותר אינו אוסר בעכו״ם אלא באפשר לבא ביומו כמו שהתבאר בסוגיא זו. וגדולי הדור פוסקי׳ כר׳ יהודה שאף בהלך במקום קרוב אינו אוסר הואיל ומכל מקום אינו בכאן עכשיו. ולמדת שזה שהחמירו בסוגיא זו על ישראל האוסר בשאינו לשם יותר מעכו״ם האוסר כשאינו [לשם] וכמו שאמרו כאן ישראל דכי איתיה מדינא אסר כי ליתיה גזרו ביה רבנן. עכו״ם דכי איתיה נמי גזרה שמא ילמד ממעשיו הוא. כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר. לדעת ר׳ מאיר היא שנויה הא לענין פסק אף ישראל בשאינו שם אינו אוסר הואיל ואי אפשר לו לבא בשבת כמו שביארנו. ולמדת שחצרו של עכו״ם שאין ישראל דר שם אעפ״י שבתים הרבה פתוחים לה אין דירת עכו״ם חשובה דירה לדון דירותיהן חלוקות זו מזו ליחשב כל אחת רשות בפני עצמה ואם נכנס שם ישראל מותר לו להוציא מן הבתים לחצר ומחצר לבתים ומן הבתים מזו לזו ואינו נקרא מוציא מרשות מיוחדת לרשות השוה לכלם וכן הדין לישראל אחד שדר שם עד שיהו שני ישראלים דרים שם על הדרך שהתבאר הא כל ששני ישראלים דרים שם הן בבתיהם הן ששכרום מן העכו״ם צריכין לערב ולשכור רשות העכו״ם הנשארים שם על הדרך שביארנו. וכן למדת שכל שהעכו״ם במקום שאי אפשר לו לבא היום אינו אוסר ומכל מקום כל שבא בשבת אוסר וכן ישראל שהלך לשבות אצל בתו או הסיע דירתו מלבו בפי׳ לאותה שבת ונמלך וחזר לביתו הרי הוא חוזר ואוסר על הדרך שביארנו בעכו״ם ויש חולקין בזו ובמקומות שבמסכתא זו יתרחבו הדברים בענינים אלו בע״ה:

לעולם אל יורה אדם הלכה בפני רבו אפילו בדברים הברורים. דרך צחות אמרו אפי׳ ביעתא בכתחא ר״ל ביצים גמורות במעי אמן אלא שלא נולדו ונשאל עליהן אם יכול לאכלן בכתח שיש בו חלב והדבר ברור שהביצים הגמורות אינן כבשר ואעפ״י כן במקום רבו מיהא לא יורה. ולא סוף דבר בענין התלוי בסברא אלא אפי׳ בפסק המפורש בתלמוד כבר אמרו אפי׳ מגלת תענית דמנחא וקיימא ולא הוזכרה מגלת תענית אלא שבאותו זמן לא היה להם תלמוד כתו׳ אלא מגלת תענית והוא הוא לשון מגלה הנזכר בה. ולא סוף דבר תלמיד במקום רבו אלא אף בכל מקום שיש גדול הימנו אלא שברבו אם הורה בפניו ר״ל כל שהוא לו בתוך שלש פרסאות כמחנה ישראל חייב מיתה מנדב ואביהוא שהורו הלכה בפני רבן שהיה להם בתוך שלש פרסאות. ואעפ״י שמכל מקום הם טעו בהוראתם מכל מקום אין חיוב מיתה בטעותם ולא נחתם גזר דינם אלא על הורתם בפני רבם ושלא בפניו ר״ל חוץ לשלש פרסאות אין בו חיוב מיתה אלא שמכל מקום אסור לו אלא אם כן הוא תלמיד חבר שהגיע להוראה. ומה שאמרו בסוגיא זו על תלמיד שהורה בפני רבו ורחוק ממנו שלש פרסאות ואעפ״י כן נתחייב מיתה פירושו שמקומו היה רחוק מרבו שלש פרסאות ומכל מקום בשעת ההוראה קרוב לו היה ולא הזכיר את מקומו אלא לכוין את הדברים שיהיו נתנים להאמן. ולא סוף דבר להוראת אחרים אלא אף להוראת עצמו ובגדול הימנו שאינו דבר מותר אלא אם כן במקומו ממש ולעצמו מיהא מותר אלא אם כן היה האחר מופלג בחכמה ובזקנה. וכמו שאמרו כאן שאני רב אחא דמיפלג (פליג) כלומר שהיה מופלג בחכמה ובזקנה. וכן אם התחילו לכבדו ולהזכירו באותו ענין שמאחר ששאלוהו אם יחוש לכבוד פלוני אין לו להקל להורות אף לעצמו אחר שהזכירוהו לו כמו שאמרו ג״כ שאני התם ואתחיל בכבודו ר״ל שאמרו לא ליחוש ליה לסבא וכו׳ ולהפריש מאיסור אפי׳ תלמיד במקום רבו והוא שאמרו רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקטיר חמרא בצניתא בשבתא ר״ל בדקל ואסור משום משתמש במחובר (רמז) [רמי] ביה קלא ולא אשגח בי׳ אמר להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה כי האי גונא מי הוי כאפקירותא. אמר ליה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ובדיקת סכין לטבח הרי הוא בכלל הוראה ואין ראוי לחבר לבדקה לטבח במקום רבו: